על קמצא, בר-קמצא ומקס הזועם

מקס הזועם, אחת הדמויות החביבות על משפחתנו (אני, החברה והחתולים) מבריק בפוסט נוסף, ומגייס הפעם את סיפור קמצא ובר-קמצא.

אין מה להגיד: Great minds וכו'. הנה קטע מטקסט ישן שלי, בדיוק באותו עניין ותוך שימוש באותה אנלוגיה:

"בית-המקדש הראשון חרב בגלל שפיכות דמים, עבורה זרה וגילוי עריות. בית-המקדש השני חרב משום שנאת חינם, כפי שמלמד הסיפור על קמצא ובר-קמצא (גיטין נ"ה ע"ב). עוקצו של הסיפור, בהתעלמות של החכמים, שליחי הציבור, ממצוקת הפרט. זהו החטא הגדול וזהו הכשל שיוצר את האוייב מבית, את ההתפוררות החברתית שבה הפרט מפנה את תסכולו כנגד החברה שאינה עונה על צרכיו עוד. רק טבעי שהאוייב מבחוץ יזהה את התהליך הזה וינסה לנצל את ההזדמנות, כפי שקורה גם היום.

בעיית הבעיות שלנו, אם כן, היא הבעיה החברתית, ומה שמקיים אותה היא השחיתות במוסדות השלטון. זה לא שישראל היא המדינה המושחתת ביותר. אנחנו, פשוט, אצה לנו הדרך, והצלחנו לעשות בחמישים שנה מה שאחרים עשו בחמש-מאות. עם המשאבים הדלים והמגבלות האובייקטיביות שלנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מידה כזו של שחיתות, ורמה כזו של פערים". (netמגזין 28, ינואר 2003).

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוחאי עילם   ביום 8 בנובמבר 2006 בשעה 22:22

    זה יום הבחירות בו שרון נבחר מחדש, למרות התגברות הטרור והדרדרות המצב הכלכלי.

    חוץ מהשחיתות והפערים החברתיים, יש בעיות בטחוניות לא פשוטות רבים בארצנו מעדיפים דמות של איש חזק המשדר ש"אפשר לסמוך עליו" אפילו אם הוא נכשל בלהגן על אזרחיו, אחראי לגדילת הפערים ובעצמו משוחת ביותר.

    פערים מתרחבים? אבל יש איום איראני.
    מצעד הגאווה? אה רגע, יש בלגאן בעזה, אולי נדחה?

  • מוסיף   ביום 9 בנובמבר 2006 בשעה 15:14

    כדורבנות.

  • יונית   ביום 9 בנובמבר 2006 בשעה 1:15

    ואיזו דרך טובה יותר לקדם את פניו מאשר מסיבת גייז? אני לא מכירה כזאת.

כתיבת תגובה