כמה חמור המצב בישראל?

אני רוצה, ברשותכם, לערוך ניסוי קטן. זה הולך להיות מאתגר ומאד פרובוקטיבי – לא בשביל הפרובוקציה אלא בשביל המשחק המחשבתי, אבל אם אתם חושבים שעלול להיות לכם קשה להתמודד עם המסקנות – וותרו על זה. אם אתם מרגישים חזקים – אנא, קיראו את הציטוט שאני מביא כאן והמתינו בסבלנות להסבר שאחריו.

“אין דבר ראוי פחות לאומה תרבותית מאשר לאפשר לעצמה להישלט ללא אופוזיציה על ידי קליקה לא-אחראית, שנכנעת לאינסטינקטים בסיסיים…

החברה הישראלית כבר כל כך מושחתת ומחוצה רוחנית, עד כדי כך שאינה נוקפת אצבע, ובוטחת בקלות דעת בסדר החוקי של ההיסטוריה; היא מוותרת על העיקרון הגבוה ביותר של האדם, העיקרון שמציב אותו מעל כל שאר יצירותיו של אלוהים, הרצון החופשי שלו; היא זונחת את הרצון לנקוט בפעולה החלטית ולהסיט את גלגלי ההיסטוריה, ובכך להכניע את ההיסטוריה להחלטתה הרציונלית; היא כל כך ריקה מכל אינדיבידואליות, והלכה כבר רחוק מאד בדרכה להפוך להמון חסר נשמה ופחדני… 

לכן, כל אדם, שמודע לאחריותו כחבר בקולקטיב היהודי, חייב להגן על עצמו ככל יכולתו בשעה מאוחרת זו, הוא חייב לפעול כנגד פגעי האנושות, נגד הפאשיזם וכל מערכת דומה של טוטאליטריזם. להציע התנגדות פסיבית – התנגדות – בכל מקום שבו אתה נמצא, לעכב את התפשטותה של מכונת המלחמה האתאיסטית הזאת לפני שיהיה מאוחר מדי…"

***

הטקסט הזה התייחס במקור לא לעם היהודי או לחברה הישראלית, אלא לעם הגרמני של שנות ה-30. הרחבה והסבר אפשר למצוא כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ע   ביום 21 בנובמבר 2006 בשעה 23:58

    לכאן ולעכשיו.

  • ליאור גימל   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 1:56

    אין אופוזיציה? אתה נורמאלי? זאת נראית לי הגישה הכי גרועה שאפשר לנקוט בה כרגע. המעבר מפעולה פוליטית לפעולה מוסרית פאסיבית מתבסס על ההנחה שהמערכת הפוליטית כבר איבדה כל משמעות ושלא ניתן להשפיע עליה בשום צורה, ובכך הוא מפקיר את הפוליטיקה בידי כל מי שחושב אחרת. ומכיוון ששם המשחק בפוליטיקה היום (כמו תמיד, למעשה) הוא שיעור ההשתתפות, ולא שיעור בעלי דעה מסוימת, זו נבואה שמגשימה את עצמה. אני מסכים שזה פיתרון ראוי כשכלו כל הקצים, אבל זה הסוג הגרוע ביותר של תבוסתנות בכל רגע לפני כן.

  • ערן   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 3:29

    ולכן, דווקא כיום, צריך להצטרף למפלגות הקיימות.
    חצי מיליון אזרחים, שישלמו דמי חבר ויירשמו למפלגות שבהן בחרו, יגרמו למהפכה בפוליטיקה הישראלית.

  • מוסיף   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 8:19

    אני שותף לתחושותיך.

    הבאסה היא שאני מרגיש שהמערכת הפוליטית שלנו מונעת באופן מאד משוכלל את קיומה של אופוזיציה.

  • מוסיף   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 8:30

    ובניגוד לדעתם של ליאור וערן, אני מאמין שהאלטרנטיבה צריכה להיות התחזקות של אופוזיציה אידיאולוגית ולא השתתפות פוליטית.

    כלומר, הפתרון הוא לא להשתלב, להתערבב ולהתבוסס בתוך המפלגות הקיימות, אלא להציג עמדה אזרחית אלטרנטיבית מספיק חזקה, שהמפלגות תצטרכנה לישר איתה קו.

  • מוסיף   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 12:38

    קטונתי מלהנהיג פעילות כזו, אבל מוכן בהחלט להשתתף בהקמה.

  • omni   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 14:59

    מדהים איך שאף אחד לא התייחס כאן דווקא למשפט "מכונת המלחמה האתאיסטית".
    הנה לכם תרגיל חשיבה:
    עד כמה האתאיזם תורם לפירוק החברה? להפיכתה מחברה לאוסף אינדיווידואלים פרנואידים שהנתק ביניהם ביניהם מאפשר לאינדיווידואלים האנטי סוציאליים יותר להרוויח?

    דרך אגב, למעט אווירת ה-bitching הכללי של המאמר הגרמני הנ"ל, שאני מודה שהיא כיפית. אני לא ממש רואה את הרלוונטיות שלו, למרות ניסיון האונס הנ"ל.

  • יונית   ביום 23 בנובמבר 2006 בשעה 15:35

    כשיש מאחוריה המוני בני אדם, וכשהיא יודעת איך להשתמש בתקשורת, וכשהיא מחוייבת, וממוקדת, ומקדישה לעניין מספיק מחשבה, דיבור, מחקר וגם פרסום ושיווק. פעילויות אזרחיות כאלו סייעו לנפילת משטרים, ליצירת התארגנויות בינלאומיות ברמת הממשלות לעצירה של כל מיני פעילויות מתועבות, ועוד הרבה דברים יפים וטובים.

    וכן, התנועה לאיכות השלטון בהחלט עושה עבודה. מצד אחד אתה לא מוותר על מפלגת העבודה, שדי ברור שפשוט רימו אותנו, מה שהופך את כל הרעיון שממנו יצאנו בהתחלה למיותר ושקרי, ומצד שני אתה חושב שאפשר לייצר איכות שלטון בזמן מוגדר ובצורה נקודתית. יש בזה מן הסתירה, הייתי אומרת.

    אגב, מעולם לא אמרנו "ניסינו לתקן את מפלגת העבודה ונכשלנו". הצטרפנו – הצבענו למפלגת העבודה – מאחר והאמנו לדבריו של זה שנבחר להנהיג אותה וה"נבחרת המנצחת" שלו – שהם אלו שיתקנו את מפלגת העבודה, שהם יהפכו אותה ל"מפלגה הסוציאל דמוקרטית הראשונה בישראל". אתה יודע מה יצא מזה. ואתה יודע שלא היינו מדברים כאן היום אילו פרס היה נבחר לראשות המפלגה לפני שנה. ובכן, לאחר כל מה שקרה מאז הבחירות, מבחינתי זו היתה אשלייה רגעית, והמצב עכשיו זהה למצב שהיה אילו פרס היה עומד בראשות המפלגה.

    אולי לא הפכת לפוליטיקאי, אבל בהחלט יש לך קצת יותר מדי רציונליזציות למה לדבוק בדרך שהחלטנו עליה כאשר המצב היה "קצת" שונה, ולא להתקדם הלאה, למקומות שיש בהם קודם כל יותר סיכוי להזיז משהו, ודבר נוסף, חשוב אף יותר – יותר סיכוי לצרף עוד אנשים, חלקם רציניים וטובים שיכולים לדחוף את כל העיסוק הזה קדימה, ושבחיים לא יצטרפו למאמץ שמכוון לכיוון של מפלגת העבודה.

    הפיצולים שאתה מציע, ה"גם וגם", הם האסון הגדול של החברה האזרחית בישראל עד היום, וימשיכו להיות אסון גם בעתיד. יש כאן מיליארד תנועות וארגונים חברתיים, פורומים וקואליציות. הם חסרי השפעה כי הם לא עובדים ביחד. הם לא מגדירים מטרות ברורות. הם לא מגדירים דרכים אפשריות להשיג אותן. הם לא פועלים תחת מסגרת אחת ובגיבוי של כוח אזרחי חזק. כדי לתקן את המצב, כדי להציל את המדינה – לא פחות – חייבים לעשות את זה כמה שיותר ממוקד, מחוייב, רחב ומאוגד. ויש לזה ביקוש. צריך רק למצוא את הדרך הנכונה to tap into הביקוש הזה. מפלגת העבודה אינה הדרך הזו.
    עוד דבר שמאוד מטריד אותי בדבריך היא האמירה שלך לגבי הדיון בין הצודקים והטהורים לבין "אלה שמבינים שבשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים". אנחנו מתפשרים על איכות חיינו וזכויותינו במדינה הזאת כבר יותר מדי שנים, ומצנזרים את עצמנו ברמה שסירסה את החברה הזאת עד לייאוש עמוק. אל תערב בין צדק לבין טוהר. טוהר זה שטויות, משהו צבוע שלא קיים במציאות. צדק זה כבר משהו אחר. ולכל פשרה חייב להיות קו אדום, שאם עברת אותו, התפשרת את עצמך למוות. זה היה המאפיין הבולט של מפלגת העבודה מאז ועד עולם. זה גם המאפיין שלה עכשיו. לא לזה הצבענו, ואת זה לא נוכל לשנות, וגם אם כן – אין שום טעם לבזבז על זה חמש שניות של אנרגיה.

  • אלעד הן   ביום 23 בנובמבר 2006 בשעה 23:24

    "כל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול"
    זה קצת כמו להגיד שהנאנסת מזמינה שיאנסו אותה.

    מראה על נקודת מוצא טהרנית, "נקיה", צדקנית וצבועה.

    אני מעדיף את הזכויות האוניברסליות של המהפכה הצרפתית. תודה רבה.

  • אלעד הן   ביום 26 בנובמבר 2006 בשעה 10:08

    שלאף אחד לא מגיע ה"משטר שאותו הוא מוכן לסבול". לכולם מגיעות אותן זכויות (זאת היתה הכוונה בזכויות האוניברסליות וההקשר למהפכה הצרפתית. אגב, כמה אלפי אצילים שאיבדו את הראש במהפכה מטרידים משום מה את מנוחתנו עד היום. מי זוכר את הטבח של תיאר בקומונה הפריזאית, 30,000 פועלים ביום אחד ב-1871. אבל ניחא, התפלפלות היסטורית) להגיד שלמישהו שסובל משלטון נורא מגיע השלטון הזה כי "הוא מאפשר לו להתקיים" מצדיק בסופו של דבר כל צורת דיקטטורה.
    רק כדי להבהיר, לא כדי להציג כאילו אין אי הסכמה ביננו.
    יום טוב.

  • יהונתן   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 0:00

    מפגין באמת את העניין. היה קשה בהתחלה להכניס את זה לפרספקטיבה לפני שקראתי את הטקסט המקורי, אבל עדיין. זה נכון במשפט האחרון שמופיע בלינק.

    גם לישראל "מגיע", אבל אני לא חושב ש"מגיע" לי…

  • יונית   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 8:48

    על תבניות מחשבה מיושנות. אכן, אין בישראל היום אופוזיציה ו/או אפשרות להזיז משהו מתוך המערכת הפרלמנטרית. עם זאת, זה לא אותו "אין אופוזיציה" שהיה בזמנם של סופי שול וחבורתה, ולכן התשובה האפשרית ביותר, לפחות לדעתי, היא לא התנגדות מוסרית פסיבית (אגב, גם הם לא האמינו בזה. בכל זאת, הם שילמו בחיים שלהם על הפצת הרעיונות האלו. זה רחוק מלהיות פסיבי), אלא פעילות של חברה אזרחית, משהו שהשפעתו ידועה ומוכרת לא מאתמול, ושההיקף שלו הולך והופך לגלובלי יותר ויותר בתחומים רבים.

  • איתי אשר   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 9:52

    גם להקים תנועה אזרחית *משפיעה* שיש בה מקום
    למצביעי עבודה ושמאלה. מועמדים ליו"ר – מוסיף, יונית, מקס הזועם…
    כאן נציב סטנדרטים גבוהים מאוד ונחשוף את ערוות המערכת הקיימת כולה.

    גם להתפקד בהמונים למפלגות הקיימות כמו שמציע ערן, בכדי לסלק מהן את המושחתים ביותר ולקדם את הסבירים. כאן הסטנדרטים יהיו יותר נמוכים,
    אבל תהיה התנסות חשובה בחוקי המשחק, בכדי שלא נגמור כמו "ישראל אחרת".

    אנשים רבים שפעילים הרבה זמן בתנועות חוץ פרלמנטריות הבינו שצריך גם וגם. לדוגמה מבצע התפקדות של הקהילה הגאה למפלגת העבודה (מזל מועלם הארץ).

  • יונית   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 11:15

    הם ממש לא ידעו מה הם רוצים מעצמם ולאיזה כיוון הם רוצים ללכת. מסמך העקרונות שלהם היה אחד הדברים המגוחכים שראיתי מימי – ערב רב של התייפיפות סוציאליסטית לצד הארד-קור שמרנות פרידמנית, ניסוחים מתחמקים וריקים מתוכן לצד סוג של תוקפנות ממש פאתטית – זה נראה כל כך ילדותי, שלא היה לזה שום סיכוי.

    ולכן אני חושבת שצריך להשקיע באמת מחשבה רצינית ולדבר עד שייצא לנו עשן לבן מהאוזניים, כדי שמה שיצא בסוף יהיה הכי ברור והכי חד שאפשר, ולא מפוזר על מיליון דברים. בגלל זה אני גם מתנגדת לגישת ה"גם וגם". אין לנו עכשיו את הפריבילגיה ל"גם וגם", ואין "גם וגם" כשמה שמדובר עליו זה במינימום יצירה של קול חד, חזק ומאוחד שתובע דברים ומשפיע על דברים.

  • איתי אשר   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 11:46

    שבמקום שמי שמעדיף אסטרטגיה א' יתווכח עם מי שמעדיף אסטרטגיה ב' יתווכחו עד עלות הגידמאק,
    הדברים יתנהלו במקביל ובתמיכה הדדית.

    את מקימה תנועה אזרחית עם מקס ועוד 20 איש? אני נרשם, תומך, בא להפגנות, תורם כמה שקלים – מה שאוכל.

    לא יועיל לך אם בקבוצת הדיון שלך יהיו 40 איש במקום 20, זה רק יהפוך את הדיון למסורבל יותר ויקשה עלייך להגיע לאמירה חדה וברורה – שזה באמת חשוב. נשמע מוכר, לא?

    במקביל 20 איש יכולים להוביל מסע ציבורי לשינוי מבפנים של העבודה, כולל התפקדות. 20 אחרים יובילו אותו דבר במרצ. עוד 20 בחד"ש.

    העיקר שנתחיל לעשות ונפסיק כבר עם הברברת – שהיא בדיוק אחד מסימני האימפוטנציה עליהם מקס מדבר.

  • איתי אשר   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 11:54

    לצערי קולות חדים ברורים ומאוחדים הם בדרך כלל קולות שטובים בלתבוע דברים אך לא בלהשפיע.

    אי לא פוליטיקאי ולא מסוגל להיות כזה אך חייבים להודות שיש יתרונות גם בעמימות.

    נכון שיש יוצאים מן הכלל, אבל להסיק מזה שישראל אחרת נכשלה רק כי לא היתה חדה וממוקדת זה רק חצי מהסיפור. הנה דעמ חדה וממוקדת, מפלגת פועלים אותנטית, יהודית ערבית, פמיניסטית, והיא נכשלה כבר פעמיים.

  • יונית   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 12:13

    היא חלק מאוד מאוד מאוד מאוד חשוב שלה. הכל מתחיל ויוצא מהדיון הציבורי – שהוא הזירה המרכזית של פעילות בימים אלו, ואף אחד ממקבלי ההחלטות לא מתעלם ממנה. כשהזירה הציבורית בישראל נמצאת בעיקר בטוקבקים ובהעברת תשומת הלב מנושא לנושא כל דקה, ולא בביקורת רצינית ובקמפיינים מתמידים ומתמשכים, אתה רואה את התוצר – מקבלי ההחלטות עסוקים בעיקר בלשחרר כמה שיותר הצהרות לכמה שיותר גופי תקשורת ובלעשות כלום. למה? כי הם יודעים שאף אחד לא יבדוק את מה שהם עושים באופן מתמשך, שאף אחד לא יעורר סערה על כל ישיבת ועדה שהם לא נוכחים בה, ושהם יכולים לעסוק בשקט בענייניהם הפרטיים.

    אתה אותו בן אדם שהקים את עבודה שחורה על בסיס הרעיון של המחתרת הדמוקרטית (שראינו לאחרונה את חוסר ההשפעה של הקול החד והחזק שלה), או שאיתי המקורי נחטף על ידי חייזרים?

  • יונית   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 12:15

    אבל הם רק מוכיחים את הכישלון שבניסיון לעבוד דרך המערכת הפרלמנטרית.

  • דרור פויר   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 14:03

    לצערי הרב, שוקי יקירי, הפרובוקציה שלך רחוקה מלהיות פרובוקטיבית; היא המובן מאליו במדינה "מושחתת ומחוצה רוחנית". בטח גם אתם ראיתם את זה ב"העוקץ":
    http://www.palsolidarity.org/main/2006/11/18/hebron-day-06/
    זה המקום בו אנחנו חיים, וזה מדכא אש. לאן שלא תסתכל, הכל רקוב.
    ולמרות זאת, אני מוצא את עצמי מסכים דווקא עם ערן וקצת עם איתי – צריך להצטרף למפלגות קיימות וצריך גם להקים גופים חיצוניים. גם אני בעניין אם מישהו רוצה בחברתי. מהפכה נחוצה. מוכרחים להיות אופטימיים, מוכרחים להיות שמח, אחרת באמת לא יישאר פה כלום

  • יונית   ביום 22 בנובמבר 2006 בשעה 20:09

    כל עם ראוי למשטר שאותו הוא מוכן לסבול.

  • איתי אשר   ביום 23 בנובמבר 2006 בשעה 8:42

    מה שמופיע בטקסט שלך תחת הכותרת "ברברת" אינו ברברת כלל וכלל, זו עשייה אזרחית חוץ פרלמנטרית חשובה ביותר, והיא בדיוק מוקד מה שקראתי "תנועה אזרחית משפיעה" – לגיטימי ורצוי בעיני. לכי על זה, כולי איתך.

    מה שקראתי ברברת הוא הדיון האינסופי ברשת או בסלון בין אלה שרוצים להשפיע מבפנים, אלה שרוצים להשפיע מבחוץ ואלה שהתייאשו מלהשפיע.
    עוד דיון שנמאס לי ממנו לחלוטין הוא בין אלה שרוצים להיות צודקים וטהורים ובין אלה שמבינים שבשביל להשפיע צריך להתפשר לפעמים ולצנזר לפעמים. הגיע זמן עשייה, וקיום של מספר מסלולי עשייה במקביל, כך שכל אחד ימצא את המסלול המתאים להעדפותיו.

    הטיעון שלי הוא לא שלעשייה אזרחית אין חשיבות, נהפוך הוא, אלא שהיא חייבת להיות מגובה במלקחיים המאיימות להיסגר סביב הביצים של הפוליטיקאים. אחרת תזעקי ותתריעי כל היום על חכים מושחתים, על חכים שטחיים, על היעדרות מדיונים בכנסת ועל בזבוזי כספים, והם ימשיכו בשלהם.

    תראי את התנועה לאיכות השלטון – הרבה יותר נסיון ואמצעים מאשר ליונית מוסיף ומקס גם יחד.
    האם הם מייצרים איכות שלטון בעתירותיהם לבגצ ובהובלת מסע למען וועדת חקירה ממלכתית?

  • איתי אשר   ביום 23 בנובמבר 2006 בשעה 9:53

    עברו רק כמה חודשים מאז שהתחלנו ואני עוד לא
    מרגיש שזה רציני להגיד – ניסינו לתקן את מפלגת העבודה ונכשלנו.

    הטענה "מה שמקולקל כל כך אי אפשר לתקן" היא טענה לגיטימית וסבירה ביותר. אני קורא לכל מי שחושב כך לדאוג להקמת גוף פוליטי חלופי, וייתכן מאוד שאצביע עבורו.

    מה שכן השתנה בי בזמן הזה (אולי כי אני שלחתי יותר מ-10 מכתבים ואת רק 2) הוא ההכרה שאין די בזעקה וחשיפת ערוותם של מפרי הבטחות בציבור, צריך גם כוח ממשי. וכרגע עוד אין לנו כוח.

    הסיבה לכך שמפלגת העבודה נשארה בממשלה עם ליברמן היא לא כי יושבים בכנסת 19 חארות, אלא כי מי שמחזיק אותם בביצים הוא לובי אחר מאוד ממך וממני. לובי שבשבילו הישיבה של השרים בממשלה היא סם חיים. זו לא בהכרח שחיתות, אלא קידום אינטרסים צרים. למשל: ראשי רשויות במגזר הערבי, עסקני קיבוצים ומושבים, עובדי חברת חשמל ותע"ש וכו'.

    הגיע הזמן שתומכי הסוציאל דמוקרטיה והמנהל התקין יהיו אלה שמחזיקים את חברי הכנסת בביצים
    (לא רק בעבודה, גם במרצ. בחד"ש אין פרימריס).

    ולכן האבולוציה שעברתי היא מ"לזעוק מבחוץ" ל-"גם וגם". אל תדאגי לא הפכתי לפוליטיקאי.

  • יונית   ביום 24 בנובמבר 2006 בשעה 0:47

    כמה זה היה, 800 ראשים ערופים ביום? אם כבר מדברים על טהרנות ו"נקיון", לתת את המהפכה הצרפתית כדוגמא לזכויות אוניברסליות (מה הקשר בכלל?) מבלי להתייחס למציאות העקובה מדם שבתוכה היא התרחשה זה ממש לא טהור ולא "נקי".

    איפשהו נראה לי שממש לא הבנת את המשפט הזה, אם נדמה לך שזה מקביל באיזושהיא צורה או קשור באיזושהיא צורה לנאנסת שאשמה באונס שלה.

  • יונית   ביום 24 בנובמבר 2006 בשעה 0:51

    "מה הקשר בכלל" לא מתייחס לקשר בין המהפכה הצרפתית לזכויות אוניברסליות, אלא בין הטקסט של הוורד הלבן לזכויות אוניברסליות. כן, אנחנו (הם, כאילו) חיים במשטר טרור נאצי, ומה שרלוונטי זה "זכויות אוניברסליות". טוק אבאוט מוסרנות, צדקנות וטוהר.

  • יונית   ביום 26 בנובמבר 2006 בשעה 23:50

    שעם יכול לשנות את המשטר שלו – על ידי זה שלא יסבול אותו יותר. ביחס שלנו לנאציזם, נראה לי שאנחנו דווקא די מסכימים איתם באופן כללי. ובמשטר טוטליטרי כמו הנאציזם, לאף אחד לא היו שום זכויות, אגב, וכל דיבור על "זכויות אוניברסליות", בקונטקסט של הוורד הלבן, נשמע מאוד מגוחך.

    האמת, נראה לי שפשוט פספסת את הנקודה. התרגיל המחשבתי של הלקיחה עד הקצה נועד להראות שגם במצבים הרבה יותר גרועים וקיצוניים מאשר זה שבו אנחנו נמצאים היום מבחינת מי ששולט עלינו – בכל זאת, אולמרט אינו היטלר והעונש על מחאה או מאבק בשלטון אינו מוות – אנשים אמיצים קמו, צעקו, ושילמו את המחיר הגבוה ביותר (בהקשר של "לצעוק, אולי מישהו ישמע". זוכר?)

    המהפכה הצרפתית היתה טבח נוראי, שהתחיל בכמה אלפי אצילים שאיבדו את ראשם, אבל לא נגמר שם. אבל ניחא, התפלפלות היסטורית.

כתיבת תגובה