אולמרט טוב ליהודים?

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה, איש לא קרא לה מלחמה. דוברים רשמיים כינו אותה "מבצע" או "פעולה". בעיתונות יישרו קו. זו הייתה קבוצה לא גדולה של משוגעים, כמוני, שמשלב מוקדם אמרה: זו מלחמה.

כמה ימים אחר-כך כך, שאלו חלק מאתנו את מה ששאל את עצמו – כך מתברר בדיעבד – הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון: מתי זה יסתיים? מדוע לא מסיימים את פעולת צה"ל בשלב שבו יש הישגים כלשהם, אלא ממשיכים אל הלא נודע שעלול להסתיים באופן מביך?

בקיצור: מהו תנאי היציאה מהלולאה האינסופית שבה תגובה הופכת לפעולה שהופכת למבצע שהופך למלחמה, שהופכת בחלק מהמקרים לתבוסה. לנזק לכושר ההרתעה. למלכודת צבאית ומוסרית, שתזיק גם לכוחנו הפוליטי וגם לחוסננו המוסרי.

עכשיו הוא זמן להתחיל לשאול את עצמנו אותן שאלות שוב.
הפעם על מה שנעשה בעזה.

בין מוסר למעשיות
בניגוד לכמה אנשים שקרובים לי, כולל זוגתי, אני לא חושב שכל הפעלה של כוח אינה לגיטימית. אין לי בעיה, למשל, כשמפוצצים טרוריסט בכיר. יש לי בעיה קשה כשמפוצצים יחד איתו תריסר חפים מפשע. אין לי בעיה כשיורדים על חולייה שמשגרת קסאם. יש לי בעיה כשמחטיאים ופוגעים בבית.

אני יכול אפילו לקבל, כרעיון תיאורטי, שכאשר יש מלחמה עלולים להיפגע חפים מפשע. אני לא חושב, לעומת זאת, שמותר לבצע פעולה צבאית כלשהי כאשר יש וודאות שייפגעו חפים מפשע. פרקטית ומוסרית, להרוג חפים מפשע הוא דבר שמחליש אותך. אותי לימדו שאנחנו כאן בכוח הזכות ולא בזכות הכוח – ובכן, להרוג חפים מפשע כורת את הענף עליו מונחת השאיפה האידיאית היפה הזו.

מי עדיף – ערבי או יהודי
מישהו אמר לי: אם עליי לבחור בין מצב בו ייפגע ערבי, למצב בו ייפגע יהודי – אני בוחר בזה שהערבי ייפגע. אני לא מעוניין להתווכח עם הגישה הזו. מה גם שאין שום פשר לוויכוח או לניתוח רציונלי של בחירה שהיא ערכית במהותה. לערכים אפשר תמיד לעשות רציונליזציה, ואני בעד לנסות – בכל זאת – לקיים דיון רציונלי בעניין.

הבעיה של רוב תושבי ישראל היא לא העובדה שהם גזענים (למרות שהם אולי גם גזענים), ואפילו לא התפיסה השגויה כאילו מטרתם של כל הפלסטינים היא למחוק את ישראל ואת יהודיה מעל פני האדמה. הבעיה היא שהם חושבים שהשיקול הזה, של העדפת היהודי על הערבי, הוא באמת מה שמנחה את הממשלה העלובה שלנו – או הנחה את קודמתה, ואולי אף זו שלפניה.

כי אם אכן שאולמרט וחבריו מעדיפים את היהודי על הערבי, במה זה ניכר – בזה שהם מוכנים להפציץ ערבים? לא, זה לא משכנע. תנו לי דוגמאות למשהו שאולמרט וחבריו עושים בשביל היהודים בישראל, או בשביל כלל הישראלים, או בשביל כל היהודים בעולם.

אולמרט טוב ליהודים?
הם עושים, הפוליטיקאים שלנו, כל מיני דברים בשביל אי אלו יהודים – אבל לא בשבילכם או בשבילי, אלא בשביל יהודים כמו שרי אריסון, האחים עופר, דודי אפל, ואפילו בשביל יהודי כמו עו"ד קלגסברד. ואפילו, אפילו… אפילו בשביל יהודי כמו ארקדי גאידמק. אתם הרי לא חושבים שהסכסוך שיש כביכול, בינו לבין השלטון בישראל, הוא אמיתי? אם אתם חושבים שכן, תבדקו טוב טוב מי סידר לו את קניית בית"ר ירושליים.

בכל אופן, אולמרט וחבריו עושים טוב להרבה יהודים – אולי 100, אולי 10000. הם גם עושים טוב לכל מיני אנשים שאינם יהודים, אבל יש להם יותר כסף מאשר לכם ולי. והם לא עושים שום דבר בשבילי ובשבילכם. חינוך? אתם משלמים על זה. דיור? אתם משלמים על זה פי ארבע מאשר האירופאים. סעד? הצחקתם אותי. תעסוקה? בטח תעסוקה – לדאוג לכם לעבודה הם לא חושבים, אבל כשאתם עובדים ומצליחים ישחטו אתכם במיסים.

בקיצור: החבר'ה שנמצאים היום בשלטון בישראל הם אנשים שרואים שלא רואים אותנו ממטר. העשירון העליון מעניין אותם בקושי. הנכים, הקשישים, הרעבים והחולים לא מעניינים אותם בכלל. ערביי ישראל מעניינים אותם עוד פחות מזה – והפלסטינים? נו, תחשבו בעצמכם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עומר   ביום 23 בנובמבר 2006 בשעה 19:23

    (מצטער מראש על השאלה הפרובוקטיבית, אבל אני רוצה להבין בדיוק מה אתה טוען)

    נניח שאתה יודע שבבית קטן ברצועה מצויים כעת חומרי לחימה כימיים, שעשויים להיות מועמסים על טיל ולגרום, עם נחיתתם באשקלון, למשל, לכמה מאות נפגעים, בממוצע. כעת ידוע לך שכדרך קבע משוכנת באותו בית קטן משפחה בת 12 נפשות – אבא, אמא ועשרה ילדים קטנים, ככה, לשם ביטוח. האם גם אז תטען שאין להשמיד את הבית (ורק למניעת התחמקות מהשאלה ההיפותטית – לא, אין דרך אחרת אלא להשמיד את הבית על יושביו)?

    ואשר לאותו טיעון גזעני שהעלית (ואני מסכים איתך שהוא עלוב ומנוול) – מה אם היינו מחליפים יהודי ב"ישראלי" (כלומר, גם ערבי מטירה יכלל כאן) ו"ערבי" ב-"פלס' תושב השטחים"? האם אתה טוען שכדי לשמור על נקיון כפינו עלינו לספוג הרג של אזרחים מצידנו ורק שלא נעז לפגוע ולו במעט באזרחים (אפילו חפים מפשע) מצידם?

  • עומרון   ביום 23 בנובמבר 2006 בשעה 21:06

    שוקי. אני מסכים כעיקרון. כשחוטבים עצים עפים שבבים הוא ביטוי שלרוב משמש על מנת להסביר את הפגיעה בחפים מפשע. לעתים רצוי לעשות בו שימוש כדי לשאול האם כדאי לחטוב עצים בכל מצב.

    עומר. הסיטואציה שאתה מציג קלה מאוד לפתרון והיא לא קשורה למציאות. במציאות אף אחד לא טורח לבדוק אם אזרחים ייהרגו או לא ובכלל לא מדובר על משגרים כימיים. יש הבדל מהותי בין מדיניות שמחליטה לפגוע באזרחים על מנת להגן על אזרחים אחרים למדיניות שעיוורת לפגיעה באזרחים.
    לפני כשנתיים הערכות דובר צה"ל היו כי עד כה נפגעו כ-400 אזרחים חפים מפשע באינתיפאדה. זו אדישות לחיי אדם. לא בחירה מודעת.
    הלוואי וזו הייתה בחירה מודעת. לפחות זה היה מצביע על סולם ערכים מסוים שניתן להתמודד איתו. בדיוק אגב כמו ששוקי כותב – זה היה מצביע על נכונות לפגוע בפלס' כדי להגן על ישראלים (ושוקי, הגזענות מתחילה בעיסוק האובססיבי בלהגן על יהודים). אלא שהמצב הוא שאין פה תכנון ואין כוונה וזה נעשה כלאחר יד.

  • עוברת אורח   ביום 23 בנובמבר 2006 בשעה 23:03

    אני נגד חיסולים, מהסיבה הפשוטה שהרג פעיל "חמוש" זה או אחר אינו מוביל להפחתת הטירור הפלסטינאי אלא מגבירו.
    זה עניין פרגמטי לגמרי והמציאוןת הוכיחה אותו פעם אחר פעם, מאות או אלפי פעמים.
    מדיניות הכוחנות, של ממשלה זו כמו קודמותיה פשוט אינה מובילה להפחתת האלימות ולקירוב הרגיעה.
    אז למה זה נעשה? קשה לי לקבוע אם זה מציניות, כלומר התועלת הפוליטית שהפיקו אנשים כמו שרון או אולמרט מהמשך האלימות ושיסוי ההמון הישראלי בפלסטינאים, או סתם קיבעון מחשבתי. זה עדיין נשאר אבסורד שאי אפשר להשלים איתו.

  • באנדר   ביום 24 בנובמבר 2006 בשעה 8:08

    פשוט מאד, אין שום דבר אחר שאפשר לעשות, ולשבת בחיבוק ידיים שהקטיושות נופלות על הראש, זה משהוא ששום פוליטיקאי לא יכול להרשות לעצמו.

  • עומר   ביום 24 בנובמבר 2006 בשעה 9:04

    בחרת ביציאה הקלה. אני מבקש לברר עקרונית אם אכן שוקי חושב שבכל מצב צריך לדחות פעולה צבאית מפני הרג אזרחים. אני לא מתייחס לבחירות המודעות או לא של צה"ל. אם היתה לארגון הזה מודעות הוא לא היה נחשף בקלונו כפי שארע במלחמת לבנון. אבל השאלה העקרונית עומדת בעינה: האם פגיעה באזרחים דוחה כל אקט צבאי או שמא יש מקום לשיקולי תועלת.

  • שוקי   ביום 24 בנובמבר 2006 בשעה 15:09

    יכולת לשאול אותי באותה המידה, מה עדיף – מוות של אדם אחד או מוות של מאה אנשים. אלו שאלות שדיון מוסרי לא יכול לעסוק בהן, למרות שהן כן חלק מהמציאות.
    האם יש סיטואציה שבה מנהיג צריך לקבל החלטה שתעלה בחיים? ברור. כאשר הוא מחליט לאן ילך הכסף ולאן לא, או איזו תרופה תהיה בסל ואיזו לא, ועוד הרבה החלטות – הוא משחק בתפקיד אלוהים.
    יש סיטואציות בחיים, ובמיוחד בחיים של מנהיג או מנהיגות, שכופות עליך דילמות אכזריות שכרוכות בדיני נפשות. במצבים כאלה, לפעמים צריך לקבל החלטה קשה מאד, ואני לא מקנא במי שנמצא במצב כזה. רק שלפוליטיקאים שלנו זה ממש לא קשה ואין בכלל דילמה.
    ולגופו של עניין: כן, יכול להיות מצב שבו מדינה צריכה לבחור בין חיים של חפים מפשע לחיים של חפים מפשע אחרים. פשוט אצלנו זו הפכה להחלטה מאד קלה.
    לגופו של עניין: האם יכול להיות מצב שבו

כתיבת תגובה