אסתי אהרונוביץ' נגד אריה אבנרי

בכתבה שפורסמה היום בהארץ מציגה אסתי אהרונוביץ' את דמותו ופעלו של העיתונאי הוותיק ויו"ר עמותת אומץ אריה אבנרי.

למען הגילוי הנאות, אציין כאן שאני מכיר את אבנרי מעבודה משותפת. בשנים 1993-1995הייתי מעורב בעריכה של שניים מספריו, שעסקו בשחיתות וקשרי הון ושלטון ("התבוסה" ו"שלטון הכסף"). שני הספרים, יחד עם ספרים נוספים של אבנרי ("הגביר", "רצח אופי" ועוד), היו רבי-מכר ומשמשים גם היום כמקורות רפרנס חשובים לכל מי שכותב על שחיתות מנקודת מבט אקדמית או עיתונאית.

איך משחירים אדם
אבנרי, בן 69, הוא היום פנסיונר נמרץ שמקדיש את זמנו למלחמה בפוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים במסגרת עמותת אומץ.

יש אנשים שאומרים שהוא לוחם צדק אמיתי, אחרים אומרים שזה פשוט התחביב שלו. רבים יעידו על אבנרי שהוא טיפוס מחוספס, חסר סבלנות ועצבני במקצת, שלא דופק חשבון ואומר לאנשים בפרצוף בדיוק מה הוא חושב עליהם. בעיני אהרונוביץ' (או העורך שלה) כפי שאפשר ללמוד כבר מכותרת המשנה, הוא "לוחם במתחריו הלוחמים בשחיתות… [ו]נהנה מכל רגע תחת אור הזרקורים".

זה כנראה עניין של נקודת השקפה. בכל אופן, על תום הלב של אהרונוביץ' ועורכיה בעיתון לאנשים חושבים, אפשר ללמוד הרבה מהאופן בו הם בוחרים להציג את אבנרי.

למשל, במקום לומר שהוא מרוצה מעצמו, נאמר שהוא "זחוח". במקום לומר שהוא מציג ידיעה שפורסמה בעיתון מעריב, נאמר שהוא "מנופף" בה. כשמסופר איך אבנרי מדבר על חומרים שקיבל, מוסבר שהוא עושה זאת "בארשת סודיות" ולא, חלילה, בדיסקרטיות. וכשהוא נלחם בחברת-הכנסת דליה איציק, סביב פרשת התרומות הלא-חוקיות לכאורה שקיבל פרס, נאמר בכתבה שאבנרי "התלבש" על איציק. התלבש.

המקורות של אהרונוביץ' ואלו של אבנרי
בכותרת המשנה – זו שיכולתי להסתפק בקריאתה, ומתוך הגינות המשכתי – אומרים אהרונוביץ'-הארץ "האם עמותת אומץ בראשותו מסייעת למבקר המדינה או הופכת גם אותו לקריקטורה" (ההדגשה שלי). כלומר, כל הסיפור נפתח בהנחת המבוקש. א"א, לשיטת א"א, הוא קריקטורה.

הפוסל במומו פוסל? כשאהרונוביץ' מדברת על מקורותיו של אבנרי היא אומרת "כשהוא אומר בארשת סודיות 'קיבלנו חומר', לפעמים הוא מתכוון לחומר שהוא קרא בעיתון".

ומה לגבי מקורותיה של אהרונוביץ'? המקורות שהיא מצטטת כדי להשמיץ את אבנרי הם "מקורבי השרה איציק", "קרוב משפחה של אולמרט", "איש תקשורת שהיה נוכח ב", "מי שעוקב אחר פעילות של אומץ" (הטעות במקור), "בהסתדרות נטען", "בסביבתו של לינדנשטראוס", "בקרבתו של לינדנשטראוס", "גורם במשרד המבקר".

היא מצטטת בשמם את עורך החדשות של "גלובס" אלי ציפורי, ואת דובר משרד המבקר נדב עשהאל, שביקרו את סגנונו של אבנרי. לטובתו, היא מצטטת רק את כתב ערוץ 10 צ'יקו מנשה.

בקיצור, אני לא לגמרי בטוח לגבי איכות המקורות של אהרונוביץ'. לגבי אלו של אבנרי אני יודע רק לספר שהייתי פעם בביתו וראיתי שם ארכיון שלא היה מבייש את הק.ג.ב.

למה להשתיק את אבנרי
ערב הבחירות פרסם הארץ את הכתבה ראש-ממשלה מחוסר ראיות שעסקה באהוד אולמרט. ללא ספק כתבה רצינית ויסודית, אם כי עליי לומר שחלק הארי של העובדות מוכר לי כבר מספריו ומאמריו של אבנרי על האיש.

אבנרי טוען כבר שנים כי האיש הזה הוא ראש וראשון למושחתים בפוליטיקה הישראלית. אהרונוביץ' מכנה את זה "אובססיה". אבנרי רומז שעיתונאים כמו דנקנר, לפיד, דן מרגלית ואיילה חסון, הם "החבורה של אולמרט". אהרונוביץ' קוראת לזה "השתלחות". הוא טוען שהתנועה לאיכות השלטון ("מתחריו" ע"פ אהרונוביץ') נזהרת במכוון שלא לגעת באולמרט ובאנשים שמקיפים אותו, ואהרונוביץ' מציגה אותו כקטנוני והזוי ומכנה אותו קריקטורה.

על הטור הקבוע שלו באתר אומץ, אומרת אהרונוביץ' "הוא מנגח פוליטיקאים, אנשי ציבור ועיתונאים בחריפות ובוטות שספק אם מי מעורכי העיתונים היומיים היה מאשר".

ספק אם היו מפרסמים? לא בטוח. את הכתבה שלך אישרו אסתי, לא?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ד.ט   ביום 1 בדצמבר 2006 בשעה 13:53

    ניתוח יפה ויסודי שמראה את הכשלים בכתבה.
    אפשר בהחלט להניח שאבנרי אינו קדוש ושהוא נסחף לפעמים, אבל הכתבה עשתה עמו עוול והכתבת לא נהגה בהגינות.

  • ד.ט   ביום 1 בדצמבר 2006 בשעה 14:04

    דובר שם על "חשיפה" של חסון כנגד בורובסקי. אני נוטה לחשוב שאריה אבנרי צודק ומטרת החשיפה הזו, שצצה בעיתוי תמוה, היא סילוקו של בורובסקי כדי להגן על אולמרט.

    גם קלמן ליבסקינד, עתונאי מהימן לדעתי, כתב כך במעריב.

    העובדה שהוגשה תלונה נגד בורובסקי בעניין זה, אחרי שנתיים ועל-ידי פעיל ליכוד שעבר לקדימה ועדותו נפסלה בבית משפט, במשפטה של בלומנטל, רק מחלישה את הטענות נגד בורובסקי.

  • דני בלוך   ביום 2 בדצמבר 2006 בשעה 14:06

    אני מכיר את אריה אבנרי שנים רבות ואני בטוח בכך שהוא פועל בכנות וביושר על פי אמונתו. המאבק בשחיתות כמו המאבק במונופולים וקרטלים הוא לא קל במיוחד כאשר מולך עומדים כוחות כלכליים ושלטוניים חזקים או פשע מאורגן. לכן, יבורך כל מי שנאבק באומץ ומתוך סיכון אישי.
    אינני חושש מפני תחרות בין הלוחמים נגד השחיתות ובעד צדק חברתי. התחרות רק עוזרת. ובסופו של דבר יש לנו מערכת משפט הגונה וישרה והיא המכריעה.

  • שושפרידמן   ביום 26 בדצמבר 2006 בשעה 14:35

    שנים רבות, אני מכירה את אריה אבנרי. אדם ישר
    ואמין.
    הוא יכול היה להיות אדם עשיר , עתונאי צמרת המקורב לפוליטקאים . הוא העדיף להיות ישר עם עצמו, ולהלחם לאורך שנים נגד המימסד המושחת תוך סיכון אישי רב. .
    במקום להודות,אהרנוביץ מבקרת , במקום לבקר היא מקללת .

    תתבייש.

  • אביטל רצון   ביום 22 בינואר 2007 בשעה 13:28

    כשבאה העיתונאית אהרונוביץ' לגמד מקומתו של עיתונאי לוחם יש להביא בחשבון – שלוחה של מי היא ומה יש לה להציג במסגרת העשיה שלה ומעמדה הנוכחי – מול עשייתו של קולגה למקצוע. בקצרה אומר: לא הרבה. הכתבה נראית מגמתית ומן הסתם באה לשרת אג'נדה אחרת שלאו דוקא משרתת את מרבית הציבור…

  • אבישי מתיה   ביום 29 במאי 2009 בשעה 11:40

    בסופו של דבר, אבנרי צדק, לא?
    מעניין למה הארץ החליט אז להיכנס בו

  • איתי אשר   ביום 1 בדצמבר 2006 בשעה 10:01

    [כתבתי לשוקי במייל]

    א. קטונתי מלהבין מי משני הגופים עדיף אומץ או התנועה לאיכות השלטון – כרגיל זו בעיה של מקורות האינפורמציה. ממעקב בתקשורת אחר שני הגופים אני יכול למצוא בכ"א יתרונות וחסרונות.
    כמו שעמיר פרץ הוא לא המשיח, גם אבנרי לא. ובשביל זה לא צריך את הכתבה.
    ב. מה שבטוח הוא שלשני הגופים יש הרבה לאן להשתפר, והכי מצער שאין ביניהם כלל שיתוף פעולה ופרגון שהיה מגביר את האפקט – למשל אם אלה יתמחו בעתירות משפטיות ואלה יתמחו בפרסום אגרסיבי. למרבה הצער מה שנכון לגבי מפלגות (נגיד עבודה ומרצ) נכון לא פחות גם בחברה האזרחית. למלחמות המטופשות יש תרומה לכך
    שהשחיתות עולה ופורחת למרות אבנרי למרות הג'ינג'י ולמרות יואב יצחק. אנחנו שעושים "אקטיביזם כתחביב" (יחסית לאבנרי ושרגא) צריכים ללמוד לא להיות כמוהם.
    ג. כמו לגבי מפלגות כך גם לגבי ארגוני חברה אזרחית – לשפר אותם מבפנים נראה לי עם יותר סיכוי מאשר להקים גוף שלישי חדש, שישב על אותה משבצת או ימצא נישה חדשה – למשל בחינוך או בהוצאת אנשים לכיכרות.

    תוספת לאור הפוסט:

    אני חושב שגם ללא כל הפרשנות המוטית של אהרונוביץ', הציטוטים הישירים מפי אבנרי הם מאוד לא נעימים, ולעתים אף מפחידים.

    כפי שאני סולד מפוליטיקאים שמלאים בעצמם, מזמרים שמלאים בעצמי, אני סולד גם מעיתונאים שמלאים בעצמם.

  • יהונתן   ביום 1 בדצמבר 2006 בשעה 13:26

    אבל מפסק הדין שלמדתי בנושא הספר שלו נגד שפירא, עולה שמדובר באדם שלא מפחד לומר את דעתו, ועל כך ראוי להערכה.

    תחום "המלחמה בשחיתויות" בארץ הוא בעייתי, כיוון שלבסוף יתברר שחלק, לפחות, מאותם אנשים שעשו את הונם הפוליטי ממלחמה בשחיתות (ר"ע אולמרט) מוצאים את עצמם בצד הלא נכון של הביקורת.

    אני לא מניח שאבנרי חף מביקורת, אבל עובדת היותו לא שואף לתפקיד ציבורי (כעת, ואני מניח שגם בעתיד) גורמת לכך שהוא (אלא אם הוא, כמובן, משוחד על ידי בעלי אינטרסים אחרים) נקי כפיים וראוי לפחות להאזנה.

    "הארץ", מצד שני, צריך להציג אג'נדה מסוימת לקוראיו.

  • דורון א. טל (טירקל)   ביום 4 בדצמבר 2006 בשעה 1:15

    גם אני קראתי בין השורות והבנתי כי הכתבת (אסתי ברקוביץ') "מחפשת" את אבנרי וחבריו. יחד עם זאת חושפת הכתבת גם טפח מהתנהגותם המוזרה של חברי מזכירות העמותה, שאינם פועלים בדרך נאותה.

    למשל, מצטטת הכתבת את תשובתו של אריה אבנרי לקריאה טלפונית, "בובל'ה אני לא יכול לשלוח אף אחד לירושלים, רק אני מטפל בזה."

    זו דוגמא לדרך פעולתו של אריה אבנרי, אשר מינה חברי עמותה לטפל בנושאים מסויימים ואמר להם כי הוא סומך עליהם. חרף זאת הוא אינו מאפשר להם חופש פעולה ולא מספק להם את המשאבים שהבטיח לצורך ביצוע פעילותם.

    את האמור לעיל אני אומר בכאב, בצורה עדינה ומנומסת. אין לי כל ספק כי אריה וחבריו פועלים על פי אמונתם. גם אין לי כל ספק כי המאבק בשחיתות כמו המאבק במונופולים וקרטלים הוא לא קל במיוחד כאשר מולך עומדים כוחות כלכליים ושלטוניים חזקים, או פשע מאורגן. אבל, כדי להצליח צריך לעבוד כצוות ולא בשיטות שב"כ.

השאר תגובה