יולי תמיר: שולמית אלוני ב'

ההתנהלות הציבורית של השרה יולי תמיר שונה מאד מזו של שולמית אלוני כשהייתה שרת חינוך. ובכל זאת, התחושה שלי היא שתמיר הולכת להפוך לשולמית אלוני ב': אשה משכילה, מוכשרת ואידיאליסטית, שקיבלה הזדמנות נדירה וחירבנה אותה.

לגבי הרעיון להוסיף את הקו הירוק לספרי הלימוד – כשלעצמו, זה לא רעיון רע. זה טוב בשביל לפתור את הבורות, לא בשביל לפתור את הסכסוך, וזה לא צריך להפריע לכל מורה לגיאוגרפיה בישראל להציג דעה אחרת לתלמידיו, על משמעות הקו הזה והבעלות על שני שטחי האדמה שלצדדיו.

בכל אופן, משהו אומר לי שכהונתה של תמיר כשרת חינוך – גם אם תימשך ארבע שנים, מה שנראה לי קלוש מאד מיותר מסיבה אחת – הולכת להתבזבז לגמרי.

שולמית אלוני הייתה פה גדול. הייתה לה קופת שרצים עמוסה באמירות, שחלקן היו נכונות אם כי לאו דווקא מאד חכמות, וחלקן היו וולגריות, מרושעות ואפילו רוויות שנאה. לומר שהרבנות הראשית היא גוף שעוסק במעשי סחיטה, זה קצת בוטה אבל לא מופרך. לומר ש"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית" (בהנחה שבאמת אמרה את זה, מה שעדיין קשה לי להאמין), זה לא רק בוטה ומופרך אלא גם די דוחה (אפשר למצוא אוסף התבטאויות נאה של שולה באתר מנוף. לא הכי אובייקטיבי ולא מאד אינטליגנטי, אבל נראה שעשו עבודת ארכיון טובה).

כשאלוני הפטפטנית הגיעה למשרד החינוך, היה עליה לשתוק. להתגמש, להיות טיפה פחות צודקת וקצת יותר חכמה.

כשתמיר הגיעה למשרד החינוך, היא הייתה צריכה לדבר. להקשיח, להיות קצת פחות פרגמטית והרבה יותר אידיאליסטית.

תמיר לא יכולה לשמור על גוון פסטלי ולהתמזג ברקע בכל ימות השנה. היא לא יכולה לשתוק כשמכניסים את ליברמן לממשלה, ולרצות להיות בעלת דעה בענייני המשרד שלה. אם להכניס את ליברמן זה בסדר, אז ברור שלהכניס את הקו הירוק זה לא בסדר.

ליברמן מסמן את הנסיגה של הציבור בישראל לימי התום של שנות השמונים, לפני האינתיפאדה הראשונה, כשחשבנו שמספיק שנהיה חזקים ונחשוב שכל העולם שונא אותנו רק מתוך אנטישמיות. אני לא חושב שהוא יותר גזען מפוליטיקאים אחרים, סתם יותר בוטה, אבל הסגנון שלו הוא בדיוק ההפך ממה שאנחנו צריכים במדינה הזאת.

אבל איזה מסר מעבירה יולי תמיר עם ה"סגנון" שלה? שהאלטרנטיבה לליברמן, "המחנה השני" בממשלה, הם אנשים שלא מסוגלים לומר את מה שהם חושבים באופן פומבי אבל מנסים להשחיל את זה לספרי הלימוד. אני לא חושב שזה נכון, אבל כך זה נראה לציבור בישראל. ליברמן – בוטה אך כן; תמיר – צבועה ו/או קיצונית וחובבנית.

איך רואה האלקטורט הפוטנציאלי של תמיר את המהלך? כמס שפתיים. כחנופה לא משכנעת לשמאל.

ואיך אני רואה את התנהלותה של תמיר? אני חושב שהיא חוטאת לעצמה ופוגעת באנשים שבחרו בה. אולי קל לה להתעסק בעניינים שקשורים לסכסוך יותר מאשר בעניינים חברתיים, אבל אי אפשר להפריד בין השניים.

מצב היחסים של ישראל עם הפלסטינים הוא בעיני מקרה פרטי של יחסה של המדינה לכל מי שאינו מחובר לשלטון. מדינת ישראל לא רואה ממטר קשיש חסר כל. אם הקשיש הזה הוא גם אשה מזרחית שגרה בפריפריה – או חרדי, או ערבי, או עולה חדש – אז הוא בכלל שקוף.

הישראלים, שאינם מסוגלים או יודעים להפנות את תסכולם וזעמם כלפי המדינה, מפנים אותו אלו כלפי אלו. נעשים אדישים איש לגורל זולתו. הפלסטינים, שאוכלים את החרא שכולנו אוכלים, אבל פי כמה, לא מחוייבים לחלום הציוני ולא מחזיקים בתעודת זהות כחולה. הם מפנים את הזעם והתסכול כלפינו.

האיש הראשון בפוליטיקה הלאומית שהעלה רעיונות כאלה, היה עמיר פרץ. בגלל זה הצבעתי למפלגת העבודה ושכנעתי אנשים אחרים לעשות כמוני. פשוט קשה היה להאמין שאדם שמבין את הדברים האלה, יוכל לשבת בממשלה שתמשיך באותה המדיניות בכל התחומים. קשה היה להאמין שהוא טיפש מספיק או חלש מספיק או גם זה וגם צבוע ושקרן כפי שטוענים כל מיני אנשים (אני לא חושב ככה, אגב, אבל זה לא ממש משנה במבחן התוצאה).

יולי תמיר דיברה פחות ואפשר היה לצפות שתעשה יותר. אבל יולי תמיר של 2006 מתבררת כאותה יולי תמיר של שנות התשעים, אנמית ומקובעת מחשבתית ולא משפיעה. אולי הייתה צריכה לשבת כתלמידה באחד מהקורסים המצויינים שהעבירה באוניברסיטת תל-אביב (לא הייתי, שמעתי). בכל אופן, נראה ששם היא הביאה הרבה יותר תועלת.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוחאי עילם   ביום 6 בדצמבר 2006 בשעה 21:57

    חשוב שילמדו על הקו הירוק. ואם המורה לא מסביר את זה, אז אולי הילדים ישאלו שאלות.

    בעניינים האחרים אני נאלץ להסכים אתך. יולי תמיר של 2006 היא אכזבה קשה ביותר. מאוד מאוד התאכזבתי שהיא תמכה בצירוף ליברמן. גם ההתנהלות שלה בזמן המלחמה ראויה לבוז עמוק.

  • אלון מזרחי   ביום 7 בדצמבר 2006 בשעה 0:35

    יורים ובוכים

  • נמרוד ברנע   ביום 7 בדצמבר 2006 בשעה 1:19

    שולמית אלוני, שהייתה עיתונאית, שדרית רדיו, סופרת חברת כנסת ושרה בישראל, כלת פרס ישראל ודוקטור לשם כבוד מאיזה אלף מוסדות (אף פעם לא הבנתי את התואר המטומטם הזה), היא אדם עם הרבה יותר אינטגרטי, זכויות והיסטוריה של מעשים ותרומה לשמאל ולחברה הישראלית.

    שולה, שהכניסה לשיח הישראלי מושגים שלא היו קיימים לפניה כמו זכויות אזרח, זכויות הצרכן, פמיניזם וזכויות האישה, חירויות המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם, מלחמה בכיבוש עוד בימים שהדבר היה משול לחברות בארגון טרור, לא הייתה יושבת באותה ממשלה עם איווט ליברמן. להזכירך לא רק מדובר במחוקקת שהפכה את קיומם של יחסי מין הומוסקסואלים לחוקיים במדינת ישראל [וקודם לכן נחשבו לעבירה פלילית], אלא במי שהוציאה מחוץ לחוק את פעילותו הפוליטית של כהנא ומפלגתו.

    שולמית אלוני, שנאבקה לא רק בסחטנות החרדית שרוששה את קופת המדינה שנים רבות (אומנם לא באותו סדר גודל כמו ההפרטה והניאו-ליברליזם אך לא היה סקטור שסחט כספים כמו החרדים בתולדות המדינה), אלא גם בכפייה הדתית שהתבטאה בחקיקה שלוותה בתמיכה מאסיבית של מפא"י ושל המערך לאחר מכן, הייתה החלוץ שלפני המחנה. היא התעוררה מהר מאוד הן מאשליית הכיבוש והן מהניצול הכלכלי, פעלה למען שוויון לערביי ישראל ושמירה על זכויות אדם של פלשתינאים, פרשה ממפא"י לאחר מלחמת יום כיפור שהוכיחה את אוזלת היד של הממשלה והקימה את "רצ", שהייתה המסד למה שאח"כ יהפוך למרצ, והייתה חלק אינטגרלי מכל התארגנות פרוגרסיבית, ליברלית ושמאלית במדינת ישראל.

    יולי תמיר לעומתה, היא פה-גדול שבעיקר דיבר ולא עשה דבר. על תרומתה לאקדמיה אינני רוצה להרחיב את הדיבור כי זה לא הנושא, אך בזירה הפוליטית היא לא הוכיחה את עצמה וסכ"ה נהנית מתדמית כלשהי בלי עשייה ממשית, בדומה ליקירם של רבים אופיר פינס. בתקופת כהונתה כשרת העלייה והקליטה היא לא שיפרה את מעמדם של העולים ומאז תחילת כהונתה כשרת החינוך היא רק קפאה על השמרים, נכנעה לאוצר אחרי קרבות שהיו מכורים מראש וביטלה את ההפצה של הפנקס לזכויות התלמיד. ההחלטה האחרונה שלה, שהיא החלטה מבורכת, היא החלטה דקלרטיבית בעיקרה, ועקב העובדה שמשרד החינוך לא מוציא ספרים אלא רק מאשר את הפצתם, צפוי לקחת זמן רב עד מימושה, אם בכלל.
    ולכל הטוענים כי ידיה כבולות עקב מצבה הקואליציוני, מדיניות האוצר והזמן הקצר שהיא נמצאת בתפקיד, אפנה אותם אל פועלו של יוסי שריד, גם הוא ממפלגתה של שולמית אלוני, שבתוך שנה וחצי עשה במשרד האוצר מה שלא עשו מאז שנות ה-70.

    במדינה מתוקנת מר גלילי ידידי, שולמית אלוני הייתה נשיאת המדינה.

  • אילן   ביום 7 בדצמבר 2006 בשעה 5:57

    אין ספק שיולי הינה אכזבה, אבל מדוע כאשר הגברת הקודמת ששרתה בתפקידה הרבה יותר מדי זמן כשרת החינוך והעבירה הוראות ותקנות הרבה יותר משמעותיות לא זכתה לכל כך הרבה קיטונות של רותחין. האם זה רק בגלל שהשמאל צריך להתכופף כל פעם שהוא מנסה להעביר את מדיניותו?.

    לא שזה היה אפשרי אך אולי הייתה לומדת מחברה לסיעה שר התיירות כיצד להטמיע במפות הרשמיות של ישראל את הקו הירוק.
    http://thinkisrael.com/high/overview.htm
    כנראה שצריך בכל זאת כמה בחורות כדי שהטוקבקיסטים לא ישימו לב

  • שוקי   ביום 7 בדצמבר 2006 בשעה 10:13

    נמרוד יקירי, היה גיל שבו גם אני התרשמתי מאד משולמית אלוני, וגם היום אני מסכים עם חלק ממה שאמרת. אבל מה לעשות שלאשה הזו היו כמה התבטאויות בלתי נסבלות.
    אתה לא יכול לשאת את דגל השוויון וכבוד האדם ולהשוות קבוצה שלמה של אנשים לנאצים. אתה לא יכול לנסות לעודד סובלנות כלפי ערבים ולהשתמש בשפה בלתי סובלנית בעליל כלפי חרדים. להגנתה ייאמר שהיא אפילו לא פרובוקטורית, אלא סתם אשה שלא מסוגלת לא להגיד מה שהיא חושבת. הבעיה היא שיש כמה פגמים בחשיבה שלה.

    לגופו של עניין , ובזה אני מתייחס גם לדבריך – הבעיה של הציבור החילוני היא לא עם החרדים כקבוצה אלא עם האליטה הפוליטית שלהם, שהיא בחלקה מושחתת כמו האליטה הפוליטית של החילונים. יש שם אנשים שעושים רווחים פוליטיים קלים מסוגיות שבמחלוקת, בשיתוף פעולה מלא של פוליטיקאים מימין ומשמאל. מי שבאמת אכפת לו מדמותה של המדינה לא צריך לתקוף את החרדים כקבוצה כי בזה הוא רק מחזק את האנשים שמתיימרים לייצג אותם.

  • גלוריאני   ביום 7 בדצמבר 2006 בשעה 13:13

    שקיבלה הזדמנות נדירה וחירבנה אותה. "
    "
    קודם כל מתן את השפה שלך, זה מגעיל לקרוא.
    חוץ מזה,
    מתי כבר תבינו ואתה בכלל זה גלילי
    ששר בממשלה לא מחליט כלום, וגם לא שרה.
    כל האווירה וכל מה שקורה שם, עם המלחמה ובלעדיה
    לא קשור לאף שר מכהן, הם כולם שם כי הם נבחרו
    אין קשר לכישורים אישיים, אין קשר ליידע
    ואין מה לצפות מאנשים שאינם מנהיגים שיהפכו להיות.
    המנהיגות לא תצמח מהמגזר החילוני בעשרות השנים הקרובות, היא דווקא תגיע מהמגזר הדתי!

  • שוקי   ביום 7 בדצמבר 2006 בשעה 14:06

    אתה יודע, כל אחד ומה שמגעיל אותו.

  • מוסיף   ביום 20 בדצמבר 2006 בשעה 11:23

    שוקי, אתה סתם מעליב את שולמית אלוני.

    בינתיים יולי תמיר מזכירה לי הרבה יותר את לימור לבנת – עומדת משותקת אל מול מנגנון האוצר, ומנסה לכסות על השיתוק על-ידי הצהרות סנסציוניות.

  • הצועד בנעליו   ביום 6 בדצמבר 2006 בשעה 22:24

    אבל אני מאמין ששולמית אלוני לא היתה יושבת עם ליברמן. (טוב, אולי זאת רק אמונה, שלמזלה לא תגיע לעולם לשלב ההוכחה).
    המעשה של הקו הירוק הוא יותר מדי ספין (מה גם שמן הסתם יטורפד) – עלה תאנה להסתיר את הערווה.

  • ליאת   ביום 6 בדצמבר 2006 בשעה 23:04

    אנחנו במסלול התרסקות ובקוקפיט נרדמו.

    דרך אגב, מחר עמיר פרץ מגיע לרחובות, אם למישהו יש שאלה להפנות לו אני אשמח לשמוע
    אם תבואו זה יהיה טוב עוד יותר,

  • איתי אשר   ביום 6 בדצמבר 2006 בשעה 23:08

    יש נושאים כל כך הרבה יותר חשובים לטיפול וגם כאלה שניתן להשיג עליהם קונצנזוס בציבור.

כתיבת תגובה