מסע הטוקבק המסתורי

נדמה לי שלא אחדש לכם הרבה אם אומר שמיקסום טוקבקים הוא אחת השאיפות המרכזיות של העיתונות המקוונת ושל יוצרי התוכן ברשת בכלל. טחנו את הנושא הזה כבר מכל-כך הרבה כיוונים, שעצם זה שמישהו כותב עליו (נגיד, אני) זו סיבה מספקת עבור אנשים שמחשיבים עצמם מבינים, להתייחס אליו כאל לא מבין. ליימר.

העיסוק בטוקבקים כתופעה וכתרבות, ובהשפעתם על התוכן ברשת, הוא כבר בן יותר מארבע שנים. דומני שפתחו את הדיון הזה בשור וקינן, או שאולי זה קרה ב"קונספציה" (אם כי, מן הסתם, ברמה שמעבר לכוחות האינטלקטואליים של רוב האנושות) [עדכון: יש טענה שהכתבה הראשונה על טוקבקים הייתה זו של גל מור, ונראה שיש לה רגליים. לטענה, לא לכתבה].

אחרי זה הנושא טופל בכזו מהירות ואדיקות, ועל-ידי אנשים שבאמת מבינים, שכאשר הזמנתי כתבה מעמיקה עליו מגילי סופר באוקטובר 2003, החלטנו להעניק לה את השם "עוד כתבה על טוקבקים". 

הכתבה ההיא פורסמה בפרינט, בנטמגזין עה"ש. היא מעולם לא עלתה לרשת (אם כי אולי עכשיו כשאמרתי, היא תעלה לאתר של גילי).

תמונה מקורית מהכתבה של גילי סופר, "עוד כתבה על טוקבקים", נטמגזין 39, נובמבר 2003.

עכשיו, שלוש שנים אחרי, יש כבר המון אנשים שמכירים את הנושא מספיק כדי להבין שהקאמבק שלו נובע בעיקר מהבורות של כל מיני עיתונאים שמגלים את אמריקה. אבל זה לא אומר שהגענו לאיזה הישגים משמעותיים בדיון . מדיניות סינון התגובות באתרים הגדולים לא נעשתה אחראית יותר – להפך. ועד היום, למרות שנכתב ונאמר כל-כך הרבה, אף אחד עוד לא הצליח למצוא את הנוסחא שעובדת.

כלומר, חוץ מלהיות סתם פרובוקטיבי – איך אפשר לגרום לאנשים להגיב, להביע עמדה, ולקיים דיון בטוקבקים? כי 1000 אנשים שכותבים "17, אתה אידיוט" זה לא דיון. ומי שכותב "שולת!!!1"בהפוך-על-הפוך-על-הפוך לא מביא יותר תועלת לא ממספר 17 ולא מזה שאלו שאומרים עליו שהוא אידיוט (כלומר, גם אם הוא עושה זאת כאמירה ביקורתית מתוחכמת, ומכוון לעיתונאים קשישים שעושים את צעדיהם הראשונים בלימוד שפת הרשת).

יותר מדי דיו ופיקסלים נשפכו על הטוקבקים. פחות מדי מסקנות אופרטיביות עלו מן הדיון. שהוא – להזכיר – הדיון על הדיון שעוד לא קיים. ומכיוון שזה הפך לנושא שמערב אקטואליה במה שכבר הפך נוסטלגיה, אז אין ספק: מדובר בקלאסיקה.

כן חברים: הטוקבק הוא אגדה עוד בחייו ואחרי מותו, בו-זמנית. לכן, נראה לי הגיוני להקדיש לו סדרה, שתהיה גם היא "מסע קסם מסתורי" (כמובן, כהומאז' לסדרת הרדיו האלמותית שהקדיש קוטנר לביטלס, שהפכה בעצמה לקלאסיקה). זה היה הפרק הראשון בסדרה שלי. וכאן נמצא מקרה המבחן הראשון.
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שוקי   ביום 31 בדצמבר 2006 בשעה 17:24

    א. אני לא כלול בעיתונאים הקשישים ובטח לא עושה את צעדיי הראשונים בלימוד שפת הרשת בהתחשב בזה שאני מחובר מ-1994.
    ב. מסכים איתך.
    ג. גם, אבל זה לא העניין. זה שאפשר למצוא פנינים גם בזבל לא אומר שהזבל הוא תכשיט שאנחנו רוצים לענוד.

  • שוקי   ביום 31 בדצמבר 2006 בשעה 17:26

    גם אני כבר טחנתי את הנושא הזה מכל הכיוונים. במקום לחזור על כל מה שאמרתי תרשה לי להפנות אותך לטור הזה שלי, שגם הוא כבר כמעט בין שנתיים
    http://net.nana.co.il/Article/?ArticleID=174141&TypeID=1&sid=127

  • omni   ביום 31 בדצמבר 2006 בשעה 19:17

    לו כל גרפומני הרשת למיניהם היו משקיעים רק חלק מזמנם בעשייה קונסטרוקטיבית במקום לכתוב על זה….היינו מתגעגעים לכתבות.

  • קלמן   ביום 2 בינואר 2007 בשעה 23:43

    יש פן בנושא הטוקבקים שלא נוהגים לדבר עליו והוא לדעתי חשוב ביותר, מבנה פורמט התגובות. במקומות בהם יש אפשרות להגיב לתגובה עצמה, כמו בתפוז וישרא לדוגמה, יש יותר סיכוי שיתפתחו דיאלוגים, ואתה יכול למצוא שם הרבה דוגמאות לדיונים משורשרים ומרתקים. בפורמט כמו ברשימות ובאתרים הגדולים, כשהתגובות מסודרות האחת אחר השנייה בטור, וכשרוצים להגיב למישהו צריך לנקוב בשמו או במספר התגובה, זה יוצר תרבות של דיבור בצעקות, במיוחד כאשר יש הרבה מגיבים וכל אחד צריך לצעוק יותר חזק מהאחרים כדי להתבלט.
    זה אולי יראה לך כפרט קטן ולא משמעותי, אבל אני משוכנע שלמבנה יש השלכות על השיח.

    אם יש לך הסבר מדוע ברשימות ובאתרים הגדולים אין אפשרות להגיב על התגובה באופן ישיר , אשמח לשמוע, לי זה ממש לא מובן.

  • עודד י.   ביום 9 בינואר 2007 בשעה 3:10

    כי לא חשבו על זה קודם ועכשיו להזיז את מחלקת הפיתוח בלי שלושה טפסים חתומים על ידי המו"ל, העורך הראשי של הניו יורק טיימס והמשנה לאלוהים זו משימה בלתי אפשרית בעליל.

    שוקי – מצד שני, מה שנשאר זה מעין מדד רייטינג לא מבוסס אבל נראה לעין – והוא הופך חזות הכל

    ע"ע ציפר והחיים החדשים שלו כאושייה פרובוקטיבית

  • קלמן   ביום 10 בינואר 2007 בשעה 16:28

    חשבתי שיש כאן שיקולים אחרים, אולי שיקולי יוקרה , שהתגובות האישיות לא מתאימות למקום כמו רשימות. עד כמה שהספקתי לראות, כאן לא אוהבים לדבר לגופו של אדם ואילו בישרא זה כמעט הנושא העיקרי. לכן שם התגובות האישיות מתאימות יותר.

  • שוקיג   ביום 10 בינואר 2007 בשעה 23:56

    כשהפיתוח של רשימות לא יהיה בהתנדבות אולי יישמו את העצות שלך.

  • יעל ישראל   ביום 31 בדצמבר 2006 בשעה 3:43

    1. מהו הגיל המכניס אותך למשבצת "עיתונאים קשישים"?
    2. בהקשר לפוסט הקודם: ממה שראיתי כאן בזמני הקצר כעיתונאית קשישה ובורה, לא האורך קובע, אלא הפרובוקציה או העניין שמעוררת הרשימה. הווה אומר: משהו אישי יסחוט הרבה יותר מרשימה מלומדת. את זה למדתי גם על בשרי וגם מבלוגים אחרים. אני כותבת רשימה ארוכה ומלומדת על ספרות או קולנוע, נכנסים 250 עד 300, ומגיבים 4 או 5. אני כותבת משהו אישי או פרובוקטיבי, נכנסים מיד 500 עד 1000 ומגיבים 40 או 50.
    3. מניסיון פה ובאתרים הגדולים, בין הזבלות אכן נוצר לעיתים דיאלוג מעניין. אז בינתיים, למרות היותי "עיתונאית קשישה", אני ממשיכה לנסות ולחלץ את הפנינים מערמות הקקי.

  • ליאור   ביום 31 בדצמבר 2006 בשעה 4:57

    קודם כל, רק שבריר אחוז מהקוראים טורח להשאיר תגובה לכתבה, וסביר להניח שאחוז אלה שקוראים את התגובות לא גדול בהרבה.

    חוץ מזה, לא ברור לי מה מספר הטוקבקים מלמד אותנו לגבי הכתבה. כתבה שאחריה משתרשר מספר עצום של טוקבקים היא לא בהכרח כתבה טובה ומעניינת (בדרך כלל ההיפך הוא הנכון), וכתבה שיש לה מעט טוקבקים (או אין בכלל) היא ממש לא בהכרח כתבה גרועה ומשעממת שלא הצליחה לחדור לליבם של הקוראים. זה הכל תלוי בנושא וברמת הכתיבה והעומק, והיחס בינהם לבין מספר הטוקבקים הוא לא יחס ישר. הרי אם תלך למופע אופרה ותראה שהקהל לא משליך חזיזים לבמה ולא מדליק מדורות ביציע לא תסיק מכך שהקהל פחות נהנה או שההופעה פחות טובה ממשחק הכדורגל שמתקיים באותה שעה כמה קילומטרים דרומה משם. זה פשוט סוג אחר של הופעה וסוג אחר של קהל. זה הכל.

  • יעל ישראל   ביום 31 בדצמבר 2006 בשעה 22:21

    סליחה שהייתי לא מובנת. התכוונתי ב"מה מכנים אותך", לא לך אישית, שוקי, אלא לכל עיתונאי מעל גיל מסוים. הכוונה היתה באיזה גיל נכנסים למשבצת "עיתונאי קשיש". זה הצחיק אותי כמובן וגם נאמר באירוניה. אם אתה עיתונאי בן 40 פלוס, האם זה הופך אותך לעיתונאי קשיש? לזו היתה הכוונה.

    לגבי ענידת התכשיטים שמוצאים בזבל: נוצרו לי פה כמה דיאלוגים מקצועיין מעניינים בעקבות טוקבקים. אני מסכימה שזה נדיר, אבל אני עדיין מתלהבת מזה, אולי בגלל שאני ינוקא בבלוגספירה.

כתיבת תגובה