מקלות בגלגלי השחיתות

בעניין השיחותות יש לי ויכוח עז עם זוגתי. היא טוענת שהמצב רק הולך ומחמיר. אני טוען שהמצב בקאנטים כבר כל-כך הרבה זמן, שמה שאנחנו רואים היום הוא בבחינת שיפור. 

אני חושב שמה שעולה על-פני השטח בימינו הם הסימפטומים של מחלה קשה שאנחנו סובלים ממנה כבר הרבה זמן. האם היא מחמירה? קרוב לוודאי שכן, כי הרי היא מסוג המחלות הפרוגרסיביות. אבל הנחת העבודה שלי, ולא מהיום, היא שהכל פה רקוב. כשפרשיית שחיתות חדשה מתפרסמת, אני לא נדהם כמו הרבה אנשים אלא חש סיפוק. בזמן האחרון במיוחד, הצפייה במהדורות החדשות בכל ערב גורמת לי עונג במיוחד, בעיקר כשהן נפתחות בתמונות בהן שולה זקן ובכירי רשות המיסים נראים מלווים בעורכי-הדין שלהם.

יואב גל רוצה שנקרא לזה "ניאו פאודליזם", ובתגובה שכתב לי כאן אמר שהוא שמח לראות שאני מתפכח. בכל הכבוד הראוי ליואב, אדם שאני מסיר את הכובע בפני ההגינות והאומץ שלו, אני חושב שזה בדיוק להפך.

יואב ראה בניסיונות שלי לעורר אנשים לשינוי – כולל בתקופת הבחירות, בה תמכתי במפלגת העבודה – נאיביות במקרה הטוב וטיפשות במקרה הרע. ובכן, על רקע ההתנהלות האומללה של עמיר פרץ מאז הבחירות, וההתנהלות המבישה והמנוולת של חבריו, קשה לי להאשים את מי שמסכים איתו.

מצד שני, כפי שהסברתי לאורך הדרך, מפלגת העבודה ופרץ היו מבחינתי קודם כל ולפני הכל אלטרנטיבה לקדימה ואולמרט. אז היום אנחנו יודעים שהאלטרנטיבה לנבלה היא טרפה. אבל לפחות לא קיבלנו את קדימה עם 40 מנדטים.

זה שבמפלגת העבודה מכרו בנזיד עדשים כל אחת מההזדמנויות שהם קיבלו לחולל כאן שינוי כלשהו, בסך-הכל מוכיח את מה שכבר ידענו – שאפשר להוביל את הבהמות אל השוקת, לא להכריח אותן לאכול. התגלית הגדולה היא לא שבכירי המפלגה הזו מושחתים, אלא שהם מספיק טיפשים לחשוב שההסכמה שלהם ערב הבחירות להרים את הכפפה החברתית, באמת לא מחייבת אותם לכלום ושהמעשים שלהם לא יתנקמו בהם.

בכל אופן, תשעה חודשים אחרי הבחירות ישנן חקירות ו/או הליכים משפטיים נגד ראש-הממשלה, שר האוצר, שר המשפטים, וכל צמרת רשות המיסים. האם זה היה קורה לו קדימה הייתה מקבלת 40 מנדטים? אני לא בטוח.  

יואב עצמו מודה שהוא אינו יודע מה הפתרון. מבחינתי הפתרון מתחיל, קודם כל, בפיתוח מודעות רחבה למצב, ומהבחינה הזו הציבור בישראל עבר דרך ארוכה. לא שהוא מתרגם את התובנות שלו למעשים, אבל היום הוא יודע שהפוליטיקאים שלו נבלות, שהבנקים ומשפחות ההון חיות מכספו – ולא להפך, כפי שניסו ביבי וחבריו להציג. שהוא פראייר גדול בזה שהוא ממשיך לשלם מיסים ולעשות מילואים, לא בגלל שיש במדינה חרדים או ערבים, או מיעוט נרדף אחר שקל לשסות בו את הציבור. מי שמנצל אותנו ומוצץ את דמנו הם לא האנשים מהם נבנו כוחות פוליטיים גזעניים כמו אלו של טומי לפיד ואביגדור ליברמן. אלו האנשים שמחזיקים במושכות.

לאיפה ממשיכים מכאן? לעלייה על הבסטיליה, לעלייה של כוח פוליטי חדש, לעלייה בשיעור הירידה? אני לא יודע, אבל כאמור – בניגוד למה שחושב יואב גל – אני יוצא מתוך הנחה שכבר מזמן אין לנו לאן לרדת. יש בעיקר לאיפה לעלות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • כדור מרובע   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 17:44

    "אבל לפחות לא קיבלנו את קדימה עם 40 מנדטים".

    זה לא שקדימה היא מציאה גדולה בעיניי (היא בהחלט לא), אבל אם היו לה 40 מנדטים, אולי משהו היה זז. עדיפה ממשלה מושחתת שמסוגלת לעשות משהו עם עצמה, מאשר אנרכיה של שלושים מפלגות קטנות עם אינטרסים קטנים שלא מסוגלת לפעול. זה עדיף גם על פני ממשלה סטייל אהוד ברק שבה כל שר מקבל את התיק הכי פחות מתאים בגלל אילוצים קואליציוניים (מופז בתחבורה? פרץ בביטחון?). שלא להזכיר את התהליך המדיני שמזמן כבר לא קיים – לא רק בגלל שאין מי שמעוניין בו, אלא גם בגלל שאין לאף אחד כוח פוליטי משמעותי שיאפשר לו לבצע אותו. אני כבר לא מדבר על ההתכנסות-דמיקולו, אלא על צעדים הרבה יותר פשוטים: הממשלה לא מסוגלת לפנות אפילו מאחזים בלתי חוקיים.

    עם כל הכבוד לגועל נפש שקדימה מעוררת (גם אם בצדק), אני מעדיף אותה עם 40 מנדטים מאשר עם 20 מנדטים ומלחמת הישרדות קואליציונית בלתי פוסקות.

  • שושי   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 18:18

    אתה מניח שרירותית שלו לקדימה היה יותר כוח, היא היתה פועלת באופן יותר חיובי.
    ואולי להיפך?

  • כדור מרובע   ביום 20 בינואר 2007 בשעה 18:43

    מה גם שהרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי – אין.

  • קלמן   ביום 21 בינואר 2007 בשעה 3:25

    עברת לצד של הפסיביים, או מה ? שוקי מציג את העמדה הפסיבית הקלאסית שאומרת – עצם העלאת המודעות היא לבדה תגרום לשינוי. עד כמה שזכור לי, אתה אקטיביסט מושבע.
    (דרך אגב, זוליש כתב פוסט דוגמה מצויינת לרעיון שלך :http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=280576&blogcode=5677582(

  • שוקי   ביום 21 בינואר 2007 בשעה 15:21

    אני לא אמרתי שהעבודה מסתיימת בהעלאת המודעות, אלא שהכרת המציאות היא תנאי ראשון לשינוי שלה.

  • קלמן   ביום 21 בינואר 2007 בשעה 16:23

    לא הבנתי את ההבדל, בעקרון אני מסכים איתך, זה בדיוק מה שטענתי כלפי האקטיביסטים למיניהם כשעוד היה לי כוח להתווכח איתם. הם מבקשים לארגן פעילות אגרסיבית ומאשימים אותנו בעצלנות ואוזלת יד, חנן אף הגדיל לעשות ואמר שהוא מתכוון לייבא אקטיביסטים מבחוץ, בגלל זה שמחתי לראות שהוא עבר שינוי והכרה שלפני שמדברים על פעולה, צריך קודם לארגן את המודעות.

  • שוקי   ביום 22 בינואר 2007 בשעה 1:13

    אחד משלים את השני. יש מיליון דרכים שאפשר לפעול בהםן וחלקן לא קשורות לפעילות משותפת. כדי שאפשר יהיה להגדיל את היקף הפעילות נדרש שינוי תודעתי רחב היקף, כי רוב האנשים עסוקים בצרות של עצמם ולא במהפכות.

טרקבאקים

  • מאת וובסטר 2 - חנן כהן ביום 20 בינואר 2007 בשעה 18:48

    התחושה שלי היא שהשחיתות היא לא רק מה שאנחנו קוראים בעיתון אלא שהיא הרבה יותר קרובה לכל אחד מאיתנו. בכל מערכת שאנחנו פוגשים יש שחיתות. לא תמי…

כתיבת תגובה