קצב: כמה מילים על הרשעות

כבר לפני שלושה חודשים, באמצע אוקטובר, פרסמתי את הרשימה מדוע יש להדיח את קצב. כתבתי שם דברים שנדמה לי שעכשיו כמעט כולם מסכימים איתם, ורק חבל שחברי-הכנסת העצלים והמושחתים שלנו התעקשו להביא אותנו עד הלום.  

בפוסט כבוד עצמי שפרסמה מוקדם יותר היום, אומרת הכוסית כמה דברים שאני מסכים איתם מאד ובמקום שאחזור עליהם אני ממליץ שתקראו. בכל אופן, יש דבר אחד עליו אני בכל זאת רוצה להתעכב.

באופן אישי, אני נוטה לחשוב שקצב אשם. אני גם מאמין שכדי להציל את עורו עשו הוא או אנשים מטעמו כמה מעשים שלא ייעשו. אבל את זה צריך לקבוע בית-המשפט. הנאום שלו מאתמול, שהכל מגנים ומלגלגים עליו, עורר בי לא כעס על האיש אלא רחמים.

לא מידה כזו של רחמים שאני חושב שאפשר לפטור אותו מעונש אם אכן עשה את המעשים שמיוחסים לו. אני עדיין שלם לגמרי עם הצטרפותי לקריאה של חלי גולדנברג שלא לחון אותו בשום מקרה. אם פשע, עליו לתת את הדין. דווקא משום שהוא נשיא המדינה, אסור בשום אופן שיהיה מעל לחוק – נגיד, כפי שהיה עזר וייצמן ז"ל.

אבל כפי שקראתי להדחתו, בלי קשר לשאלה האם הוא אשם או לא, כך אני חושב שאסור לבזות אותו, גם אם הוא אשם. לא בגלל שהוא נשיא המדינה אלא בגלל שהוא אדם. המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים – גם לו הורשע וגם אם וכאשר יורשע, העונש על מעשיו איננו מוות. יש הבדל בין הקלון הבלתי נמנע של מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, לבין התרת דמו של אדם שטרם נשפט. יש בזה משהו גס ופרימיטיבי.

כן, הוא "הביא את זה על עצמו". אבל זה טיעון של הסרת אחריות. זה שמישהו נוהג בטיפשות או אפילו ברשעות, לא יכול לפטור אותנו מכל שמץ של עמדה מוסרית כלפיו. וחשוב מזה: ישנה גם אשתו, גילה קצב, שהיא בכל דרך שלא תסתכלו על זה אחד מהקורבנות בפרשה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י   ביום 25 בינואר 2007 בשעה 11:23

    תראה. גילה קצב היא אדם פרטי. גם הילרי קלינטון אדם פרטי וגם שרה נתניהו.
    וברגע שמישהו יגיד שאי אפשר להשוות ביניהן הוא יהפוך לשיפוטי ויפול למלכודת גדולה.
    לא צריך להשפיל אותו. חלילה. צריך להגיד לו באופן ישיר וברור שההתנהגות שלו עכשיו, הבחירה שהוא עושה לא נכונה בעיני הציבור הישראלי שהוא נשיאו ושהוא חייב להתפטר ולהמשיך את מאבקו מביתו הוא, לא מבית הנשיא.
    הוא ה נ ש י א – בכיר אזרחי המדינה הזאת. זה אי אפשר להאמין שהגענו בכלל למקום שבו מתנהל ויכוח מה הדבר הנכון לעשות. יושרה קוראים לזה. פשוט דיגניטי. אוףףףףף.

  • dani   ביום 25 בינואר 2007 בשעה 11:27

    אנא תעשה טובה, שוקי. אתה מומחה ב"אני" "אני" "אני".
    בבקשה תפסיק לעצמך להריע.
    אם תעלה מעט מעל הבינוניות והמובן מאליו, אהיה הראשון להצדיע.
    אבל בינתיים תרגיע.

    d.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 25 בינואר 2007 בשעה 12:09

    הנאום אתמול היה באמת מעורר רחמים, אבל לאיזה ביזוי אתה מתכוון? מי התיר את דמו? תסביר

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 25 בינואר 2007 בשעה 12:09

    הנאום אתמול היה באמת מעורר רחמים, אבל לאיזה ביזוי אתה מתכוון? מי התיר את דמו? תסביר

  • יוחאי   ביום 25 בינואר 2007 בשעה 12:37

    אז את הכעס או הרחמים אפשר להפנות להצגה של יועץ התקשורת ולא לנשיא.

  • שוקיג   ביום 25 בינואר 2007 בשעה 14:35

    (לזה שלא כתב את שמו)
    כשבעמוד ראשון של עיתון מופיעה הכותרת "אנס" מעל לתמונה של אדם לא הורשע זה אומר שדמו הותר. וזה היה עוד לפני הנאום. אחרי הנאום, עוסקים בניתוח של שפת הגוף שלו, בהתלהמות נגדית אחרי שהעז לדבר על התקשורת (שכידוע לנו, נקייה מכל עוון).
    לאורך כל הפרשה הזו המון אנשים עושים מהעניין צחוק, למרות שזה לא מצחיק מאף כיוון. לא משנה מי הקורבן – מצחיק זה לא.
    עכשיו, כמו שכבר אמרתי, אני באופן אישי נוטה לא להאמין לו. אבל את זה אני יכול להגיד לאנשים בסביבה הקרובה שלי, או לכתוב את זה בפוסט שיקראו אותו אלף אנשים, עם כל ההסתייגויות הנדרשות.
    הצורה שהתקשורת מתייחסת לזה, עם שמחה לאיד ועם הסתייגויות שממש ברור שהן רק כדי לצאת לידי חובה, היא די מתועבת בעיני.

כתיבת תגובה