חיים רמון – תקציר הכרעת הדין

קראתי את הכרעת הדין במשפטו של רמון. כדאי לכם, אם יש לכם את הזמן, להקדיש לזה חצי שעה בעצמכם. לנוחותכם, להלן תקציר ומבחר ציטוטים מההכרעה.

המתלוננת ה' דיברה אמת:
"האמינות של המתלוננת אינה מוטלת בעינינו בספק. העדה העידה בביהמ"ש שעות ארוכות, לרבות חקירה נגדית צולבת וארוכה, ועמדה בכך בצורה מעוררת כבוד… (גירסתה הייתה) קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומשתלבת היטב עם עדויות וראיות למכביר". 
 
היא כלל לא רצתה להתלונן:
"…אדרבא, בתחילה סירבה לנקוב בשמו ובהמשך, התעקשה שלא להתלונן 'כדי לא להיות האוייב מס' 1 שלו'. בשיחה של המתלוננת עם שולה זקן, ראש הלשכה של רהמ"ש, כאשר זו האחרונה הציעה שהיא תשוחח עם הנאשם, נאחזה המתלוננת בכך כמוצאת שלל רב, מתוך מחשבה שדי לה באזהרת הנאשם".
 
גירסתו של רמון לא אמינה:
"הנאשם, לאורך כל הדרך, ניסה, מצד אחד, לגלגל את האחריות לפתחה של המתלוננת, ומהצד האחר, המעיט וצמצם את אחריותו, תוך שהוא מעוות ומסלף את התמונה… לא דייק בעובדות, וזאת בלשון המעטה".
 
וגם: "…מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".
 
עדי ההגנה של רמון – חשד כבד לשיבוש הליכים ועדות שקר:
"הנאשם הסתייע בשבעה עדי הגנה שהובאו, רובם ככולם, במטרה להשחיר את פניה של המתלוננת ובדרך זו לפגוע באמינותה…"
 
"לא זו בלבד שמדובר בעדויות כבושות שמשקלן אפס, אלא שמדובר בעדות בלתי אמינות ובלתי מהימנות, שתיאמו את גירסתן בניצוחה של רבקה, ערב מתן עדותן בביהמ"ש. התאור שתארו הינו מופרך ובלתי סביר בעליל… יותר משעדות אלה הועילו להגנה, הן הזיקו לה".
 
"…כאן נכנסת לתמונה עדותה של שולה זקן, אשר באופן בולט, היתה אינטרסנטית ועדותה היתה מוטה לטובת הנאשם. לא היתה התאמה בין ההודעה שמסרה במשטרה… לבין עדותה בביהמ"ש… לא קיבלנו הסבר משכנע מדוע היא שינתה את גירסתה המקורית".
 
אשמתו של רמון:
"נסיבות אלה כמכלול… מרחיקות את האפשרות שהנאשם טעה טעות כנה ביחס להסכמתה של התלוננת לנשיקה, ומורה על כך שהנאשם היה אדיש לשאלה אם קיימת הסכמה אם לאו. הוא לא הקדיש לה מחשבה ונטל סיכון מחושב, כי ההסכמה אינה נתונה".
 
רמון פעל באופן בלתי הוגן להכפשת המתלוננת:
"המתלוננת היתה מושא להכפשות מצד גורמים שונים שלא הכירו את העובדות כהוויתן… דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת. מדובר בצעירה איכותית, ישרה, לא 'פלרטטנית' ולא קלת דעת. צר לנו, שבתמורה לחשיפת האמת, שילמה המתלוננת מחיר כבד בפגיעה בכבודה ובשמה הטוב. מצערת העובדה, שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו".
 
חלקה של התקשורת:
"לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו… תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט".
 
זה לא ייגמר בהכרעת הדין:
"התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים".
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שונרא   ביום 1 בפברואר 2007 בשעה 0:26

    ההחפצה שלי כאשה – הצורה שבה ראו גברים רבים אותי בתור דבר שאפשר לקטוף, בתור דבר-ולא-אדם – היתה אחד הקשיים הגדולים שלי עם החברה בישראל. ולא, בוודאי שלא כולם היו כך – אבל הרבה יותר מדי גברים בתפקידים בכירים ראו נשים (ובפרט, אותי) כאחד מהתוספות ותנאי העבודה. כמו רכב וחופשה בימי שישי.

    הדברים היו קשים יותר כשהייתי צעירה – שני נסיונות אונס על ידי גברברים (שניהם דוקטורנטים לפיזיקה, שכה אחיה) ושניהם סירבו להקשיב ל"לא תודה" המנומס שלי וגם לא "לא!" הנחרץ שלי. והגרוע ביותר, עבור שונרא-בת-השש-עשרה היה שהיה ברור לי לגמרי שהסביבה תתייחס אלי כאשמה – הייתי נחשקת מדי או משהו כזה.

    בשני המקרים לא התלוננתי במשטרה. בשני המקרים לא סיפרתי להורי (אף שאחת ההתקפות היתה בביתם). בשני המקרים *כן* סיפרתי לחברים שלי ושל המנסה-לאנוס ובשני המקרים היתה תמיכה מוחלטת בבחור ולא בי. למה? אולי כי "לא נעים" ואולי כי חשבו שאשכח את זה ואולי כי בחורים טובים לא אונסים ולא מנסים לאנוס.

    אבל לא נראה לי שמשפט רמון יגרום להיעלמותם של מקרים כאלה. נשים עדיין תהיינה בגדר "מחפשות" בעיני גברים בישראל. זה לא חייב להיות כך – יש תרבויות בהן אי אפשר לתאר מצב של "אולי אצליח" כמו שרמון עשה.

    אני לא חושבת שישראל הבשילה לדרגה הזו.

  • מרים   ביום 1 בפברואר 2007 בשעה 9:11

    אבל חבל שלצד דברי הטעם לא התאפק בית המשפט, והכתיר את המתלוננת גם בתואר הנחשק: "לא פלרטטנית ולא קלת דעת". ואיכותית, כמובן. (זה אומר אשכנזיה? או סתם מבית עם כסף? סוג של "בת טובים" של שנות ה-2000?).

    מילא. העיקר שעם ישראל יכול להבין סוף סוף, שבית משפט ממש יכול – באמת! – לבדוק גרסאות ולקבוע שאחת מהן אמינה והאחרת רצופה שקרים. זה לא באמת כמו שחשבנו, שהפמיניסטיות המרירות יכולות לקבור כל גבר מצליח בהינף תלונה.

  • שפי   ביום 1 בפברואר 2007 בשעה 9:10

    הדת, שיצאה דרך החלון, חזרה דרך הדלת. או ההפך.
    כי, וכתבתי את זה לא פעם, ל-95 אחוז מהאנושות אין את התכונות המוּלדות הנדרשות בשביל להתמודד בהצלחה עם אתגר החילוניוּת (פעם ל"חילוני" קראו "חופשי"). ושום חינוך לא יעזור, כל חינוך הוא סוג של דת, מ.ש.ל.
    הבחורה הזאת נראית לי יותר פרחית מרמון, כלומר יותר זקוקה ממנו לדת. (ב"הארץ" מהיום מגדיר אותה גדעון לוי כ"בחורה ממוצעת"… מוכשר הגדעון הזה.)

  • יהל זמיר   ביום 2 בפברואר 2007 בשעה 0:59

    התפרסמה בעיתון הארץ
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/820100.html

השאר תגובה