לאהוב את המדינה

בקרוב ימלאו עשר שנים לטקסט הזה, הדגל. סיפור קצר – או מקאמה, או מאמר, תקראו לזה איך שתרצו – שכתבתי ב-1997, מתוך פרץ של פאתוס נוסטלגי.

הרבה דברים השתנו מאז, בי ובתפיסת העולם שלי. אתם עשויים לחשוב שמה שהשתנה הוא שהפכתי מימני לשמאלני, אבל זה בכלל לא ככה. בדברים הכי היסודיים בכלל לא השתניתי. מה שהשתנה הם לא הדברים בהם אני מאמין אלא המציאות שסביבי וגם תפיסת המציאות שלי.

האם אני אוהב את המדינה? תגדירו מדינה.

פעם נהגתי לומר שיש לנו אחלה מדינה עם חרא של אנשים. זה לא היה מדוייק אף פעם, והיום אני חושב שזה ממש חוטא לאמת. יש פה הרבה אנשים טובים. בכלל – ההיסטוריה, וגם הניסיון האישי שלנו, מוכיחים שלא צריך הרבה אנשים כדי להפוך גן-עדן לגיהנום. אז אני לא יודע אם מה שיש לנו כאן הוא גיהנום, אבל זה רחוק מאד מגן-עדן.

אם המדינה זה אולמרט או הירשזון או ביבי או שלום שמחון לצורך העניין – אז אני שונא את המדינה. אבל האנשים האלו הם לא המדינה ומה שאני שונא, והרבה אנשים אחרים כך אני מאמין, זה לא את המדינה אלא את מה שעושים ממנה או מה שעושים לה. ומהבחינה הזו, ככלות הכל, מה שכתבתי ב-1997 לא כל-כך שונה. רק התמונה שלמה יותר.

מבחינתי, פטריוטיזם מעולם לא היה נאמנות עיוורת למוסדות, גופים, או אנשים. זו הייתה הדבקות ברעיונות ואידיאלים של איך המדינה צריכה להיות ולהיראות. וכשקראתי את מדינת היהודים של הרצל, נדהמתי מהרלוונטיות של הרעיונות שלו לימינו. ולא פחות – מהאופן שבו כמעט כל מה שאנחנו עושים כאן מנוגד מהותית להשקפותיו, הצעותיו וחזונו. 

כל הזמן אני קורא ושומע דברים שאנשים אומרים וכותבים, ורואה אותם רבים על המדינה הזו ובעצם על השאלה מי אוהב אותה יותר – מי שרואה אותה בכיעורה או מי שרואה כמה יפה היא יכולה הייתה להיות. וכמו תמיד, גם היום, אני נקרע בין שתי נקודות המבט האלו. שזה מצחיק, כי מדובר בעצם בדיוק באותו הדבר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טל   ביום 17 באפריל 2007 בשעה 18:19

    אני חושב שצריך לחייב בבתי-הספר לקרוא את הרצל. קראתי את "אלטנוילנד" לפני כמה שנים והסיפור גם מעניק חזון למה אמור להיות פה וגם מפיח אמונה שמכלום אפשר להגיע להרבה.

    וחוץ מזה עצה ורעיון ליום העצמאות – בתור אנשים ביקורתיים נראה לי שאפשר יום אחד בשנה להביט על הישגים שיש לנו פה ולהפסיק להתלונן על הכול מסביב (אבל רק יום אחד).

  • יוחאי   ביום 17 באפריל 2007 בשעה 19:52

    למרות הכל.
    אבל לא הייתי מתנגד לחיות כמה שנים בניכר…

  • עוברת אורח   ביום 17 באפריל 2007 בשעה 20:18

    ועדיין רואה עצמי פטריוטית ישראלית. אני חושבת שיש כאן הרבה אנשים נהדרים, מוכשרים, בעלי ערכים ושאר רוח, ואיכשהו הם לא נותנים את הטון.
    אולי נתמקד בליצור חברה טובה יותר, כל אחד בסביבתו הקרובה ואולי גם הרחוקה.
    אני עדיין מתלבטת אם לתלות השנה דגל.

  • סתיו   ביום 18 באפריל 2007 בשעה 4:47

    מדינה. קונספט אבסטרקטי לחלוטין, ניסיון עגום של האנושות להרגיש שייכות למשהו. העיקר שיהיה משהו.
    מה זה "לאהוב את המדינה"? מהו מושא האהבה, בדיוק, השטח? הנפשות הפועלות? המנגנון הבירוקראטי?
    אפשר לאהוב בן אדם. אפשר לאהוב נוף. אפשר לאהוב דובים. אבל לאהוב מדינה זה כמו לאהוב אלוהים (ומי שזה מתאים לו – שיהיה לו בכיף); אהבת כוח עליון כלשהו, שקיומו מותנה במאמין עצמו.

    אני לא מאמינה שיש מדינה, אני מאמינה שיש בני אדם – ואותם אני משתדלת לאהוב. למרות שלפעמים הם בורחים לפינות האלה, ומאשימים את ה"מדינה" (או את "אלוהים") במעשיהם שלהם.

  • מיקי   ביום 18 באפריל 2007 בשעה 7:39

    והתבגרת כשהמדינה הפכה למובן מאליו, למסגרת פורמלית בירוקרטית, שעוסקת בעיקר בתחמנות, שחיתות, מכירת חברות ומוסדות למיליארדרים ופה ושם תבלין מיליטרסטי, שאמור להוסיף קצת "רגש" למסגרת הבירוקרטית.
    תאמיני או לא, פעם המדינה הזו נחשבה כהגשמת חזון, כבית לאומי למאות אלפי פליטים יהודיים ועולים, מקום שאמור היה לאפשר קיום עצמאי, חופשי ומכובד לבני ההעם היהודי הנרדפים.
    תגובתך הזכירה לי כמה כל זה הפך מחוסר תוכן, עד כי פשוט אינך עוד מבינה על מה מדובר ואיך בכלל ניתן לייחס רגשות כאהבה למדינה..

  • איתי אשר   ביום 18 באפריל 2007 בשעה 8:12

    האם המדינה אוהבת אותך?

  • עופר לנדא   ביום 18 באפריל 2007 בשעה 15:10

    זה לא שהמדינה או החזון הפכו לחסרי כל תוכן.

    אלו האנשים (לא כולם, אבל רבים) שהפכו לחסרי כל תוכן.

  • שפי   ביום 18 באפריל 2007 בשעה 11:49

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה
    קברו אותי בחלקה של עפר
    ומר לי
    מר לי בפה.
    (לא, זה לא שיר שלי, וזך היה מן הסתם מתקומם על הפרשנות הזאת, שעלתה בדעתי רק כרגע)

    התגובה של סתיו הזכירה לי את השיר הזה (הפעם שלי), שנכתב בחיוך:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2284865

    עוד משהו לסתיו: השורה של לנון Imagine there's no countries היא שורה בשיר, לא בחיים עצמם. ולחילופין אפשר לומר שגם היא תפילה, כלומר יוצאת מהנחה שיש אלוהים.

    המדינה היא לפעמים תחליף-אב, ובקרב האנשי-ציבור (פוליטיקאים, עיתונאים, משוררים מרכזיים) יש אחוז הרבה יותר גדול של כאלה שגדלו כיתומים-מאב מאשר בכלל האוכלוסיה. ה"סופר אגו" עושה "העברה".

השאר תגובה