פרץ: כישלון או קורבן?

אתם מוזמנים לקרוא את הדיון הארוך בין גולשי עבודה שחורה לבין תום וגנר, דוברו של עמיר פרץ.

לשיטתו של וגנר, פרץ עשה כל מה שביכולתו והדימוי הכושל שדבק בו הוא בגלל התקשורת וחבריו למפלגה. המגיבים לא עושים לו חיים קלים (להזכיר: מדובר באנשים שהצביעו למפלגת העבודה).

הדיון מעניין, ולא פחות מעניין השימוש בפלטפורמה המקוונת לדיון פוליטי אודות כשירותו של מועמד לתפקיד בהשתתפות של נציג רשמי מטעמו. בעתיד נראה מן הסתם הרבה יותר דיונים כאלה, אולי עם המועמדים עצמם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ד.ט   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 12:02

    אחלה דובר!

  • איתי אשר   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 12:44

    http://www.blacklabor.org/?p=510#comment-1803

    אך לא ברור לי אם תגובה זו נוסחה במיוחד עבורנו או שזה למשל מכתב שנשלח לחברי מפלגה.

  • יוחאי   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 12:48

    זה הדו שיח הישיר שכל כך חסר בפוליטיקה.

    ובענין פרץ: הוא היה קורבן של דה לגיטימציה לפני הבחירות, אבל מאז יום הבחירות אני רואה בו רק כשלון של ההחלטות שלו, ולא קורבן.

  • נתאי   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 13:46

    בהרמת כוסית במפלגה לקראת פסח.

  • איתי אשר   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 13:58

    http://www.blacklabor.org/?p=450
    וזה לא אותו דבר.

  • עמנואל   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 14:52

    הכשלון שאחרי הבחירות הוא באמת שלו. אבל גם הוא בחלקו נובע ממסע הדלגיטימציה שמלפני הבחירות (וגם לפני כניסתו לתפקיד). זה הציב אותו במצב שהוא היה צריך להוכיח שגם הוא יכול להיות "בטחוני", שאצלנו זה אומר לכסח אתץ הערבים. לכן הוא לא היה יכול לעמוד נגד כמעט שום הצעה לוחמנית של צבאנו הקטן והחכם, כי לא היה לו את הקרדיט הציבורי. פעם אחת הוא העז קצת (עם ההפצצות בעזה), אבל זהו. זה לא היה יכול להיות אחרת (אם כי גם אני אל חשבתי שהכשלון יהיה כל כך ספקטקולארי).

    ובדיוק מאותן סיבות אסור שאהוד ברק יהיה שר בטחון. גם הוא עכשיו נמצא בגרעון ציבורי בגלל האינתיפדה, לכן גם הוא יהיה חייב להתיישר לימין.

  • נ   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 15:05

    זה הציב אותו במצב שהוא היה חייב "לכסח את הערבים?"
    זאת באמת טענה?

    במחשבה שנייה, במקומותינו זו טענה מקובלת.

  • עמנואל   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 15:10

    לפחות שהוא לא יכול להתנגד למי שרוצה לעשות את זה.

    אין מה לעשות. פוליטיקאים פועלים לפי אינטרסים, ולפי דעת הקהל, והם חייבים לרצות אותה. בשביל לעשות משהו לא פופולארי, או מסוכן, צריך קרדיט מהציבור. כשמישהו מגיע לתפקיד כמו שר בטחון, בלי אשראי (או במקרה של פרץ, אפילו בגרעון ציבורי), הוא פשוט לא יכול לעשות את זה, וצריך לדאוג ש"נסראללה יזכור את השם שלי" בשביל לרכוש אשראי מחודש.

  • איתי אשר   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 15:33

    יש אמת מכאיבה בדבריך, אך בדיוק בשל כך מי שחושב שני צעדים קדימה לא היה נופל למלכודת הזו. הרי אם היה מתפקד כשר ביטחון "שלום עכשווניק" מהימין היו עושים לו את המוות, אילו היה נכנס באמאמא של בזבוזי הכסף בתקציב הביטחון היו עושים לו את המוות האלופים מהמטכ"ל.

    מי שמכיר בחסרונותיו האישיותיים האמיתיים (לכל אחד יש) ובסטיגמה הבעייתית והגזענית שתפרו לו, צריך להוכיח לכולם שהוא לא כזה. רכיב חשוב בתדמית הגרועה של פרץ מלפני הבחירות הוא "המגאפון" – כלומר אדם שצועק ומתלהם בהצהרות ללא כיסוי. כדי להילחם בתדמית כזו יש פתרון אחד – לדבר מעט ולעשות הרבה.
    ההבטחה האומללה בעניין נסראללה ועכשיו ההבטחה האומללה בעניין האוצר מכסות על עשייה ברוכה שאותה מציג הדובר. וזה מה שהציבור הסביר שלא קורא אותיות קטנות יזכור מעמיר פרץ.

  • עמנואל   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 16:49

    המלכודת היתה להסכים לקבל את תיק הבטחון. הוא היה צריך להתעקש על האוצר, ולא להתבייש לשבת באופוזיציה אם זה לא יינתן לו.

    את השאר כתבתי בפירוט בתגיבית ב"עבודה שחורה" עכשיו

  • אבנר   ביום 22 באפריל 2007 בשעה 23:17

    לקחת את החינוך ולתת לעמי איילון את הבטחון. (ליולי תמיר היו ממציאים את "השרה להשכלה גבוהה"). מפלגת העבודה היתה יושבת על שני התקציבים הכי גדולים בממשלה, אולי המלחמה היתה נראית אחרת ופרץ היה עובר את זה ללא שריטה, עם מנהיגות "אחרת", "מפרגנת", שיודעת לחלק את הג'ובים לאנשים הנכונים. עם קצת שכל הוא גם היה משתלט על העורף בזמן המלחמה ובכלל היה לוקח מאולמרט את הקרדיט. אספרי דה אסקלייה.

  • איתי אשר   ביום 23 באפריל 2007 בשעה 10:53

    למען הדובר והבוס שלו

  • שפי   ביום 23 באפריל 2007 בשעה 13:18

    (נדמה לי שקראת את זה):
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=4994706

השאר תגובה