להתאושש מיום העצמאות

את השעות האחרונות של יום העצמאות ביליתי בשינה. התאוששתי מהשעות הקודמות, שכללו חיפוש אחר מקום לתקוע בו יתד (או למעשה: מנגל) כדי לחרוך כמה נתחי בשר משובחים במיוחד.

הייתי עם חברים, אחרת הייתי מסתובב וחוזר הביתה. זה מכניס אותי מחדש כל פעם לדיכאון – לראות כמה שהארץ הזו קטנה, פקוקה, וחסרת מקוריות בהרגלי הבילוי שלה.

תקראו לזה חלש אופי, תקראו לזה הולך עם הזרם, תקראו לזה ישראלי שעשה מנגל ביום העצמאות, באיזה חור ליד פתח-תקווה (מקום שהוא, כידוע, פיקציה מוחלטת), חזר מיובש ועייף בטירוף, ומדוכא.

דיכאון של יום העצמאות
את החג, אגב, פתחתי בהאזנה לשירו של יוסי בבליקי ("פונץ'") סוויטת יום העצמאות:

"…צל שחור על זוג עיניים עצומות
ואבק של ערב יום העצמאות
נופל כמו שושנים מגן-עדן.

…וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד,
הייתי בא להילחם איתך
אבל אני לא יודע בשביל איזה צד.

היי בחור, בוא הנה בחור
נשבר לך הלב ביום העצמאות,
אתה לא הגעת לדבר סתם
ביום העצמאות העצוב ביותר בעולם."

חג העצמאות מאז ומתמיד היה החג שהכי אהבתי, וזה למרות שברוב השנים זה היה עבורי חג מאד עצוב.

חובתנו לנופלים
גדלתי בצל טרגדיית מותו של יהושע דיאמנט, חברם האהוב של הוריי שהעניק לי את שמו (הלינק הוא לטקסט יפהפה שכתב עליו אבא שלי).
 
כל מי שהכיר אותו תיארו ככוכב שביט שחלף בחייהם של אנשים. זוהר, מבריק. צעיר בעל נוכחות, כריזמה בלתי רגילה, עתיר כישרונות. צנחן שנהרג ב"סמטת המוות" בעת כיבוש ירושלים במלחמת ששת-הימים, לפני ארבעים שנה חסר חודשיים.
 
יהושע – וגם שוקי, למקרה ששאלתם את עצמכם – הוא לא שם שקל להסתובב איתו, אבל אף פעם לא חשבתי לשנות אותו, כמו שהציעו לי כמה אנשים. השם הזה, והמטען שקשור בו, ממילא הפכו לחלק ממני. מבחינתי, דמותו של יהושע דיאמנט היא חלק בלתי נפרד מזהותי. 
 
כך שלא מתוך זלזול בשכול אני אומר את תגובתי לזה:

חובתך לנופלים, כבוד ראש-הממשלה אהוד אולמרט, היא להתפטר.

לאומיות, אהבה ונתינה
בתור ילד, אהבתי את יום העצמאות. אהבתי את שירי המחתרות, את שירי הלהקות ונעמי שמר, והכי אהבתי את כל שירי המוות למיניהם. עד היום אני יודע בעל-פה את מילות "באב אל-וואד",  "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "הרעות".

קראתי את כל ספרי "ילדים אלמונים" של גלילה רון-פדר. את כל רפרטואר און שריג/אבנר כרמלי. ראיתי את שני סרטי חסמב"ה, וכמובן קראתי את הסדרה בערך עד הספרון ה-50 במספר. כל זה, אני חושב, לפני שהגעתי לגיל 10.

מאז התפתחו לא רק הטעם המוזיקלי שלי אלא גם השקפת עולמי, אבל גם היום – אני לא חושב שיש רע במה שנהגנו פעם לכנות כאן "אהבת המולדת". אני, וכנראה רבים מכם, חונכנו על פטריוטיזם שיש בו נכונות להקריב מעצמך בשביל אחרים – ולא להפך.

נטילת שוחד, ניצול כספי ציבור ומעשי שחיתות – זה ההפך. גם פגיעה בחפים מפשע, ולא משנה איך מתרצים אותה – לא קשורה לאהבה בשום צורה. כך גם המנגל של גאידמק (הלינק הוא לפוסט חריף מאד של הכוסית).

על הדבש ועל האש
הפטריוטיזם של נעמי שמר, היה אולי נאיבי, ואין ספק שאנחנו חיים בתקופה שבה אין הרבה דבש והעוקץ תקוע לנו עמוק במקום שבו נהוג לשבת. בכל זאת, מותר להגיד את זה: ישראל היא מקום שיש לו יתרונות וחסרונות.

זו לא היתממות ולא הדחקה. זו ראייה מפוכחת של מצבנו בתוך התמונה ההיסטורית הרחבה יותר. אבל אם תור האנשים שמחכה לשיפודים של גאידמק הוא ה"קולקטיב" שאיתו אני אמור להזדהות, אז באמת שמפתה להרים ידיים ולחשוב על עצמנו.  

ובכל זאת, בכל יום עצמאות אני מזכיר לעצמי שהמדינה הדפוקה הזו קמה מתוך אידיאל. מתוך מחשבה ליצור מקום שיהיה באמת טוב לחיות בו. לו חצי מחזונו של הרצל היה מתגשם, אז באמת היה כאן טוב. זה תמיד נראה חסר סיכוי, גם כשהפסיכי הזה כתב את "מדינת היהודים".

ואני אוהב גם את המשפט הפשוט של רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר גם לתקן". פשוט, זה כל-כך מעייף להיות כזה, שבאמת תועיל לי הפסקה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • omni   ביום 25 באפריל 2007 בשעה 15:41

    א.
    לפחות בילית במחיצת כמה נתחי בשר משובחים במיוחד, יש גם כאלה שרואים רק עצמות :).
    ב.
    אנא יקירי, אל תבלבל בין מסורת לבין הליכה עם הזרם, הרי בשנה שעברה הוכחת מקוריות יתר עם המחשב/מנגל הייחודי שלך. את האמירה האומנותית שלך (עם הגנבה טכנולוגית מודרניסטית) קיימת. גם זה משהו.
    ג.
    לאהוב את המולדת בהחלט לא אומר ולא אמר אי פעם שאתה צריך גם לאהוב את ההנהלה. זה שאתה רואה מה נהיה מהמולדת שלך ומגיב רגשית רק מעיד על האהבה שלך אליה.
    ד.
    אהבת מולדת זה גם לא משהו שחייבים לשרוק לצפצף ולזמזם בקול תרועה עם העדר. אהבה זו תחושה ולאו דווקא ההפגנה שלה. אני מאמין שההצהרות האסרטיביות והקולניות ביותר הן השקריות ביותר (מחר אני מפסיק לעשן/מתחיל דיאטה בלה בלה בלה)
    ה.
    נעמי שמר, לדעתי האישית ואולי הנאיבית, היא לא נאיבית אלא תועמלנית ומוסיקוגרפומנית. יש הבדל.
    ו.
    שרדנו עוד שנה – זה בהחלט משהו.

  • אלי שריר   ביום 29 באפריל 2007 בשעה 22:25

    שוקי היקר
    קראנו בהתרגשות רבה את הכתבה של אביך על "אובדן יהושע". אימי שרה היא אחותו של יהושע ואחי שוקי אף הוא נקרא על שמו.בילדותי, כשבאתי עם סבי לביתכם, שיחקתי עם אחיך אתה כנראה עוד היית תינוק.
    , בני אור הקיש בגוגל וכך הגענו לאתר שלך.
    נהננו לקרוא והזדהנו עם תוכנו.
    כל טוב לך ולמשפחתך
    אלי שריר

  • צחי   ביום 10 במאי 2008 בשעה 11:40

    שוקי,
    כל עוד יש אנשים כמוך במדיננתנו מצבנו לא כזה נורא…
    (ותתפלא אבל אני מאמין שיש לא מעט שעדיין חושבים שנטילת שוחד וכו' הוא לא מעשה יאה)
    אז נכון, נהיה קשה משנה לשנה והמדינה הולכת ומתרחקת מהאידאל שהיינו רוצים שהיא תהיה, אבל בסופו של דבר היתרונות עולים על החסרונות ואם נמשיך ונאמין שאולי בכוחנו לשנות, אם ע"י דיבור עם אחרים או כתיבה על כך באתרי אינטרנט יש סיכוי שאכן נשנה…
    שיהיה רק טוב!

  • אסי   ביום 25 באפריל 2007 בשעה 7:39

    בראיון מקסים עצוב שמח
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3386703,00.html

  • מיכל   ביום 25 באפריל 2007 בשעה 9:14

    כתבת יפה ונכון. משום מה אני מאמינה שיש כאן מספיק אנשים שחושבים כך. אולי הם פשוט שכחו?

השאר תגובה