יום הדין של האולמרטים

זה לא פוסט אלא מאמר. קצת ארוך ומאתגר, חוששתני, אבל נדמה לי שהוא שווה את הזמן שלכם.

רוצים לחיות בכבוד
במרץ אשתקד, ערב הבחירות, כתבתי את הפוסט למי החלטתי להצביע ומדוע. למי שלא קרא אותו ולא עקב אחרי דברים קודמים שכתבתי בבלוג הזה,

אחסוך את הקריאה: הצבעתי למפלגת העבודה. וכן, אני מאלה שלא יכולים עכשיו לשמוע על מפלגת העבודה, שריה ומוסדותיה, בלי לקלל אותם. מפלגת העבודה לא הועילה בכלום לי, לכם או למדינת ישראל, מאז הרכבת הממשלה באפריל 2006.

אבל מפלגת העבודה היא הדבר הפחות חשוב. מה שחשוב באמת הן המטרות בשמן המפלגה הקיקיונית הזו, שזקנתה מביישת את נעוריה, רצה לבחירות. תמציתן, אני חושב היא מה שכמעט כולנו בעצם רוצים שייעשה פה: להפוך את מדינת ישראל למדינה שניתן יהיה לחיות בה בכבוד.

לשמור על כבוד האדם, להחזיר את השוויון בפני החוק, לתקן את המדיניות הכלכלית ולשקם את הרווחה, לספק עבודה, סעד, ולהפסיק להתעמר באנשים באופן כללי. אבל בראש ובראשונה: לתקן את העיוותים החמורים בפעולתם של מוסדות המדינה. לדוגמא: את המצב בו חיים ניצולי השואה בישראל. דוגמא אחרת: הירשזון בתפקיד שר-האוצר.

השחיתות היא איום אסטרטגי
מתוך תפיסה זו גם נגזרת ראייה אחרת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, של מושג הביטחון האישי, ושל בעיות אחרות שמלוות את חיינו כבר שנים רבות. אבל מעל לכל, עומדת חומרת הפשעים של בעלי תפקידים בשירות המדינה, לרבות ובמיוחד פוליטיקאים מושחתים.

בפוסט ההוא ממרץ 2006 ציטטתי מהזיכרון את הדברים הבאים: "מפקד שאינו עושה שימוש חסכוני במשאבים שברשותו או באנשים שתחת פיקודו, הוא בחזקת בוגד. במו ידיו הוא עוזר לניצחון האוייב" (דוד בן-גוריון).

אין כמובן דוגמא טובה יותר לשימוש לא-חסכוני במשאבים, מאשר שחיתות. מעילה, שוחד, רישום כוזב, מכרז תפור או מינוי פוליטי, הם הדרכים בהם האנשים בעמדות הכוח מחלקים ביניהם את מה ששייך לכולנו. "הכשלים המקצועיים" הם תופעת הלוואי של מערכת שמתנהלת כך – אז אין פלא שמערכת החינוך מחורבנת (ובזבזנית) או שצה"ל, שעולה לנו 50 מיליארד שקל בשנה, מגיע למלחמה בלי אפוד.

כי ישנו הכסף שנועד להיות מושקע בחינוך ויש את הכסף שהולך על מערכת הביטחון, אבל חלק גדול מהכספים האלה – גדול מדי – הולך על ארוחות במסעדות, טיולים בחו"ל, מישרות פיקטיביות, משכורות עתק, מעילות, מעשי שוחד, ומה לא.

השחיתות והניהול הכושל, קשורים קשר הדוק זה בזה – לכן אנחנו מפסידים בחינוך וברווחה, באיכות החיים ובאיכות הסביבה, בביטחון האישי ובקרב. 

זהו איום אסטרטגי.

להגן על מגינינו
מבקר המדינה לינדנשטראוס, למרות הכפשות ראש-הממשלה ומקורביו שהצליחו לבלבל כמה עיתונאים, עושה עבודת קודש אמיתית.

בדו"ח החדש שלו הוא מטפל, בין השאר, בהתנהלות המבישה והמושחתת של בכירי מפעל הפיס. במקרה הזה, בניגוד למורכבות היחסית של פרשיות שחיתות אחרות שמגיעות לתקשורת, השיטה מאד פשוטה: מקבלים כסף ציבורי ומעבירים לכיס הפרטי. ואם לא לכיס שלך אז לכיס של העמותה שמנהל אבא שלך – הכל הרי נשאר במשפחה.

התופעות הללו לא חדשות, אבל הן תופעות פרוגרסיביות – שאת תוצאתן אפשר לראות בגידול המתמיד בפערי ההכנסה ובחלוקן ההון בין העשירונים. השחיתות מחמירה כל זהמן ולכן הפערים גדלים כל הזמן.

ההקצאות הלא חוקיות של כספים, החגיגות בדירקטוריונים, פשעי המין בביטוח הלאומי וההתערבות של ראש-הממשלה לטובת חבריו בעיריית תל-אביב (את רשימת ממצאי הדו"ח תמצאו כאן) – כל אלו הן שחיתויות שקשורות זו בזו בסבך של אינטרסים קטנים.

עושים אותן אנשים שיעניקו למישהו הקלות מס במיליונים כדי לחסוך לעצמם עשרים אלף על שיפוץ אמבטיה. אלו אנשים שמוכנים לבזבז מיליארדים מכספינו, ובלבד שייהנו מרמת חיים של עשירון עליון. ומכיוון שתשומת הלב של האנשים האלה נתונה לישבן הפרטי שלהם, הם מסכנים את ישבני כולנו. לא רק שמכבידים את העול על אזרחי המדינה משנה לשנה, אלא כבר מסכנים את חייהם.

לינדנשטראוס כמו וינוגרד כמו זיילר – הם ולא אנשים כשרון או אולמרט – היו צריכים להיות "אתרוגיה" של התקשורת כבר מזמן. רק עכשיו, כשגדשה הסאה והציבור זועם, התקשורת מתייצבת אחריהם סופסוף.

כל סוגי הפשע המאורגן
אגב, גם הפשע המאורגן זקוק לשחיתות כדי להתקיים ולשגשג. במקום לגבות פרוטקשן, הוא מקבל חוזי אבטחה. במקום להעלים גופות הוא עוסק בפינוי אשפה ומחזור. זה לא היה נורא כל-כך אלמלא ההמצאות היצירתיות שהופכות את התחומים התמימים האלה צינורות להעברת סכומי עתק של כסף.

סוגים כאלה של פשעים זקוקים לשוטרים, פרקליטים ופוליטיקאים מושחתים. בדיוק כמו הפשעים של כמה מעשירי ישראל, שמקבלים את נכסי המדינה במחירי מציאה. אלה וגם אלה זקוקים (לכאורה) להרבה אולמרטים והירשזונים. אנשים שיודעים לחסוך מ-40 שנה בשירות המדינה מספיק כסף לדירות יוקרה ומגרשים בארץ ובחו"ל, שעוני רולקס וסיגרים, ועדיין נשאר להם מספיק כסף כדי לשים אותו בחשבונות בשוויץ ולהעביר במזוודות דולרים (לכאורה).

בעקבות כדור השלג
התקשורת מונחית-הרייטינג שלנו, שמזמן כבר התדרדרה למחוזות הפורנוגרפיה, מעניקה בימים האלה קצת יותר כוח לשלטון החוק וקצת פח
ות הגנה למושחתים. קצת.

יש בזה מעט אידיאולוגיה והרבה יצרים, שאינם טובים בהרבה מאלו שמניעים את הפוליטיקאים המושחתים.

כך או כך, נדמה שעברנו איזו נקודת אל-חזור. הציבור כבר לא נחלץ להגנת הפרות הקדושות – הוא רוצה לראות אותן נשרפות. במידה רבה, אני חושב, זו מחאת המילואימניקים – אנשים שאי אפשר לטעון נגדם שאינם נאמנים למדינה – ששוברת את הזהות המוחלטת שהייתה כאן בעבר בין המדינה ומוסדותיה ובינם לבין הערכים, האנשים והסמלים.

צה"ל אולי עדיין "קדוש", כי צה"ל הוא גם המילואמניקים. אבל הגנרלים, כמו הרמטכ"ל, כמו שר הביטחון, יכולים לעשות טעויות ואפילו למעול באמוננו. דווקא אובדן האמון הוא שמעורר את ה"ביקוש" לעיתונות חוקרת ולעריפת ראשים. דווקא מתוך תחושת הגועל שחשים הישראלים בימים אלה, יש סיכוי שיהיה פה שיפור כלשהו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Yuvalog   ביום 9 במאי 2007 בשעה 21:18

    טוב, כמעט כל מילה.
    לגבי מפלגת העבודה –
    גם אני מהמאוכזבים הכבדים של המפלגה, אבל אני כן מתכוון להצביע לה שוב – במידה ועמי איילון ייבחר לראשות המפלגה (והתפקדתי למפלגה על מנת להצביע לו בפריימריס).
    אני לא חושב שהבעיה היא ברוב הח"כים של המפלגה כמו שהיא בהתנהלות של היו"ר שלה. ועמי איילון הוא באמת מנהיג מזן אחר (לא האמנתי שעמיר פרץ הוא פוליטיקאי או מנהיג מזן אחר, אבל כן האמנתי לו שהוא הולך להפוך את סדר היום לחברתי, ולשתף את הענקים שהצטרפו למפלגה – ברוורמן, איילון וכו'. כמה שטעיתי).
    אם אהוד ברק ייבחר (או חלילה פרץ בעזרת ועדי העובדים שהוא פקד למפלגה), אני אאלץ למצוא לעצמי בית אחר.

  • יואב   ביום 9 במאי 2007 בשעה 21:21

    אבל חשוב מאד…..):

    כל מערכת ההון-שלטון נשענת על כתפיים מאד רחבות של מערכת חוק ומשפט שנותנת ברוב הזמן גיבוי מלא לכל אותם ברונים ניאו – פיאודלים.

    חשוב מאד להבין שלא מדובר בשחיתות, אלא בשיטה. כל עוד תצעק שחיתות מעל לכל במה תקבל בתשובה אז לך למבקר המדינה ולבתי המשפט. רק כשתיטחן קשות על ידי המערכות האלו תבין כי ברובם הגדול של המקרים מערכת החוק והמשפט מגבה את השיטה הזו. בתורה המערכת הפרלמנטרית ממשיכה לחוקק חוקי איוולת וחוקים של כלום שיאפשרו למערכת החוק לפעול כחוק, עלאק, ולהגן על הברונים והדוכסים הגדולים.

    אנחנו, בניגוד גמור למה שחושבים רוב האזרחים כאן, לא נמצאים במערכת פרלמנטרית – דמוקרטית -חוקתית, אלא בשלטון ניאו-פיאודלי שבו לאצולת ההון יש מערכת שלמה של זכויות יתר בעוד פשוטי העם מקבלים לכאורה ייצוג בפרלמנט רק שבפועל אין להם יכולת השפעה.

    כדאי מאד לעשות השוואה הסטורית עם מצבנו כיום ועם זה של צרפת ערב המהפכה. למרות שההיסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה, ישנם קוי דימיון מפתיעים בין התנהלותה של המלוכה הצרפתית ערב המהפכה להתנהלות השלטון הפיאודלי במדינת ישראל כיום.

    לא סביר שכאן תוצב גיליוטינה בכיכר העיר ובעזרת תהלוכה ארוכה של עגלות כלוב המכילות את בעלי זכויות היתר לשעבר תפטר הבעיה השלטונית היום. אולם בפירוש חייבת להתרחש איזו מהפיכה שתשבור את הניאו-פיאודליזם הזה לרסיסים.

    זאת לא שאלה של שמאל או ימין, ביבי או ברק. כולם אותו הדבר בדיוק: דוכסים, רוזנים, אבירים מטעם עצמם "העושים לביתם" בכל הזדמנות שרק אפשר.

    שלטון ניאו-פיאודלי היה יכול להחשב כנסבל אם הייתה איזו דאגה מצד בעלי זכויות היתר למעמד האריסים והצמיתים. אבל כאשר גם זה לא מתקיים חייב להתבצע מהלך מאד דרמתי של שינוי בכדי לתקן משהו.

    איך מבצעים אותו? אני עדיין לא יודע אבל די ברור לי מה צריכים להיות ארבעת תנאי היסוד לשינוי הנדרש:

    א. כל פורש מצבא קבע בכל דרגה חייב תקופת צינון של לפחות שלוש שנים לפני שיורשה ללהגיש מועמדות בכדי להיות נבחר ציבור בכל תפקיד.

    ב. כל נבחר ציבור בכל התפקידים כולל בכנסת חייב תקופת צינון של ארבע שנים לאחר 8 שנות כהונה רצופה. אם נשיא ארה"ב יכול להסתפק בשתי תקופות גם ראש עיריית עפולה יכול וכך גם כל חבר כנסת מהשורה.

    ג. לא יוכל להציג את מועמדותו לתפקיד חבר כנסת, שר, או כל נבחר ציבור אחר שעבר את גיל הפנסיה הקבוע בחוק. נכון להיום 67. אם פועל ייצור חייב לפרוש ממקום עבודתו בהגיעו לגיל הפרישה כך גם נבחר ציבור.

    ד. משפט רמון הראה לנו שברון מטופל תוך חצי שנה על ידי מערכת החוק והמשפט. לכן תהא חייבת המדינה לפצות את המדיינים בבתי הדין השונים (לא כולל הפלילייים) אם עברה תקופה של שנה מרגע שנפתח התיק וטרם הושלם. שופט שלא יהיה מסוגל לדון בתיק ולסיימו במועד יועף כדין כל עובד רשלן אחר.

    לילה טוב,

  • אורן צור   ביום 9 במאי 2007 בשעה 21:35

    אבל הערה קטנונית – בשורה הראשונה ר"ל 'חוששני' (=חושש-אני) ולא 'חוששתני' (=חוששת-אני( טעות שגם אני טעיתי בה בעבר עד שתקנו אותי.

  • מיכל   ביום 9 במאי 2007 בשעה 22:04

    ביטאתי היטב את מה שרבים מאיתנו חשים כבר זמן רב, ובמיוחד היום, היום למקרא דו"ח מבקר המדינה
    אני מציעה בימים אלה להצטרף אל מחאת הסטודנטים ולא הרחיבה עד הפלת הממשלה הזו, ולא רק הממשלה הזו אלא כל השלטון הרקוב נוסח האולמרטים והברקים. כי הגיעו מים עד נפש.
    .

  • איתי אשר   ביום 10 במאי 2007 בשעה 9:15

    יש היום בהארץ ספיישל נושאים מתוך דוח המבקר. בדגש על מעקב על דוחות קודמים שהמבקר עצמו מצא שלא עושים איתם כלום.

    אם גם לכם נמאס מזה שהתקשורת מתעסקת רק בחלקים הצהובים של פעילות המבקר (העטים של אולמרט, הבית של אולמרט) ולא בדברים החשובים באמת – הפקרות בבריאות, בחינוך, באיכות הסביבה, במערכת הביטחון – קחו לכם את הנושא שבוער לכם בבטן ותדאגו לבצע אחריו מעקב כל השנה. להציק לשרים שיתקנו את הליקויים, להציק לתקשורת שלא תעבור לפרשיה הצהובה הבאה, להציק לציבור שיפסיק להיות אדיש.

    כל אחד יוכל למצוא לו משהו כאן –
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/LiArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

  • עיישה   ביום 10 במאי 2007 בשעה 10:45

    מרשים לראות איך אתם מתייחסים כל פעם למנהיג שסרח כאילו אתם חברים בכנסיה מסויימת ורק בגלל שהכומר לא מתנהג לפי הכתוב בתורה, אתם לא מחליפים את הכנסיה.
    נקח למשל את נושא ניצולי השואה: שוקי מזכיר אותם כאילו יש משהו חדש בטיפול בהם. אבל מי גרם לכך שהם הגיעו למצב הזה? מי חתם על הסכם שילומים שערורייתי שעשה איפה ואיפה, שקידם את הייקים על חשבון האוסט יודן? בן גוריון ממפא"י. ההוא שחוסך במשאבים.
    ומי שימשיך להתאכזב אלו המקווים לשוא, כי לא משנה מי עומד בראשה של מפלגת העבודה. או שהוא רק "נותן" למתנחלים להתנחל, או שהוא ממש בונה להם בית או שהוא חבר בממשלה של "אין ברירה בדיוק כרגע" וכשהם היו חברים בממשלה עם מר"צ שדווקא היתה יכולה לעשות משהו, הם לא עשו.
    מפלגת העבודה לא רק שלא שיפרה שום דבר מאז הבחירות האחרונות, היא הרעה יחד עם שותפיה.
    ולא משנה אם עמי איילון השב"כניק יהיה בראשה, פרץ או שרץ. לכולם יש את אותה אג'נדה. ההבדל הוא שבשנים הראשונות בעיקר הפלסטינים בתוך ישראל הרגישו אותה, אחר כך בעיקר המזרחים ועכשיו זה מגיע אליכם בני המעמד הבינוני. עד שלא תצליחו לראות מעל לפופיק שלכם, שום דבר לא ישתנה, כי גם אם תהיה "מהפיכה" כמו שיואב אומר, יתנו לבני המעמד הבינוני משהו שירגיע אותם, והניצול של הפלסטינים והמזרחים ישאר כמו שהיה קודם, רק מטבע הדברים יותר גרוע…

  • דני בלוך   ביום 10 במאי 2007 בשעה 9:51

    אני מבין לליבו של כל מי שמאוכזב ממפלגת העבודה ולא רק מעמיר פרץ. עד כה גם אף אחד מן השרים האחרים לא עשה דבר בעל ערך כדי להגשים ולו אלמנט אחד ממצעה. אבל, הבעיה היא האלטרנטיבה.
    כמעט כל השחיתויות המוזכרות בדו,ח מבקר המדינה שייכות לליכוד ולקדימה ולא לעבודה. הביטוי "קיקיוני, שמשתמש בו שוקי גלילי אינו נכון. קיקיוני מתאים למפלגות אווירה מסוג ד"ש, רפול, הגמלאים, מפלגת המרכז וקדימה. מפלגת העבודה שרדה את כל המשברים והיא יכולה להשתקם אם תשכיל לבחור הנהגה – ולא רק מנהיג אחד – ישרה, אמינה, נקיית כפיים, מקיימת הבטחות והסכמים, נאמנה לערכים ועקרונות ובעלת יכולת קבלת החלטות ויישומן.
    במערכת הפוליטית הישראלית אני לא מצליח למצוא מפלגות אחרות מלבד בימין הקיצוני או בשמאל הקיצוני.

  • חזי   ביום 10 במאי 2007 בשעה 10:55

    אני מסכים עם כל מילה שאתה אומר. השחיתות בשלטון וחוסר הבושה של המושחתים הם הסכנה האסטרטגית החמורה ביותר שישראל ניצבת בפניה. חוסר היכולת להתמודד עם אתגרים (בין אם זה החיזבאללה, בעיית העוני, או כל נושא אחר על סדר היום) נגזר ישירות מכך שההנהגה שלנו עוסקת בשחיתות ובהגנה עצמית במקום בהנהגה. אם הייתה לנו הנהגה ישרה וכנה כל מדיניות שהיו בוחרים ומבצעים (בין אם מדיניות ימנית או שמאלית) הייתה מניבה תוצאות טובות יותר מחוסר המעש הנוכחי.

    דרך אגב, הנה כמה מילים טובות שכתבתי על פועלו של מבקר המדינה:
    http://hezyamiel.blogli.co.il/archives/221

כתיבת תגובה