מותה של מפלגת העבודה

1
סקר שנערך אתמול בין חברי "עבודה שחורה" העלה תוצאות שונות מאלו של מכוני הסקרים שמנסים לנבות את תוצאות פריימריז 2007 במפלגת העבודה. אפשר להסיק ממנו כל מיני מסקנות. המסקנה שלי – בעצם חיזוק נוסף למסקנה שכבר הייתה קודם – הוא שמפלגת העבודה מתה. זהו. גורנישט.

2
למי שמתעצל ללחוץ על הלינק אני מסכם את עיקרי הממצאים והמסקנות של הסקר האמור:

א. לו היו מתקיימות הבחירות לראשות מפלגת העבודה בין חברי ע"ש היו התוצאות כדלקמן –
עמי אילון: 4 (20%)
עמיר פרץ: 4 (20%)
אופיר פינס: 3 (15%)
אהוד ברק: 2 (10%)
דני יתום: 0
לא יצביעו: 7 (35%)

ב. למי שלא יודע: בבחירות 2006 הצביעו כל חברי ע"ש למפלגת העבודה. בפריימריז 2007, 35% מהם אומרים שאף אחד מהמועמדים אינו ראוי.

ג. קבוצת "עבודה שחורה" מונה כיום 20 חברים, וקשה להניח שהיא מהווה מדגם מייצג של המצביעים, אך לדעתי התוצאה הזו מצביעה על מגמה.

3
כמעט וודאי שמתפקדי העבודה לא הצביעו כמונו. הגיוני גם שחברי עבודה שחורה אינם מדגם מייצג של מצביעי העבודה. אך ייתכן בהחלט שחברי ע"ש מייצגים היום את קשת הדעות בין "המצביעים החדשים" של מפלגת העבודה בבחירות 2006. סה"כ 11-12 מנדטים שהגיעו בגלל העניין החברתי והמצע החברתי. 

ניכר שישנו פער גדול בין האנשים האלה לבין חלק גדול מחברי המפלגה, שפשוט חיים בבועה. מחוץ לבועה הזו, מפלגת עבודה חדלה להיות אלטרנטיבה שלטונית.

4
דעתי היא שאהוד ברק הוא לא מי שישנה את המצב הזה – אם כבר, אז לרעה. כפי שהסברתי בטקסט הזה, אני חושב שמפלגת העבודה היא בזבוז זמן, עם או בלי אהוד ברק, עמי אילון, אופיר פינס או אפילו עמיר פרץ בראשה.

בזמנו אמר פינס שהאתגר של מפלגת העבודה הוא לייצר אג'נדה. אפילו הוא, שהבין שמשהו יסודי מאד לא בסדר, לא הבין מה שכולנו מבינים: הבעיה היא לא היעדר אג'נדה אלא בגידה באג'נדה. ואני מדבר על האג'נדה החברתית כמובן.

5
ועוד קריאה מומלצת מאד: המכתב החריף של איתי אשר לאהוד ברק. "את מי אנחנו רוצים בראשנו במלחמה הבאה?" הוא שואל. "מעניין יותר את מי אנחנו רוצים בראשנו כדי למנוע את המלחמה הבאה. לא אותך, תודה".

6
אהוד ברק כמו אופיר פינס, לא מציע תקווה. הוא מציע חשיבה לקויה. הבנה מנותקת של המציאות מתוך הבועה בה חיים כל/רוב המועמדים והח"כים של המפלגה הגוססת הזו.

בכלל, שימו לב לקבוצת המתמודדים הזו: אהוד השתקן, עמי הפטפטן, פינס הרחפן ופרץ עם הכוונות הטובות והתקשורת העוינת. את מי שכחנו? אה, כן, את דני יתום – זו הבעיה שלו. מתקשים לזכור שהוא קיים. אולי בגלל היעדר כריזמה ואולי בגלל היעדר תוכן, אני לא יודע.

7
אתם לא באמת חושבים שאפשר להשוות את האנשים האלה לבן-גוריון, חיים ויצמן, יגאל אלון, פנחס ספיר, אבא אבן, גולדה מאיר או יצחק רבין נכון?

8
או שהם מטומטמים או שהם חושבים שאנחנו מטומטמים. לפני הבחירות הם אמרו בדיוק מה שיעשו. אחרי הבחירות עשו להפך. את הייתם מצביעים שוב? גם אני לא.

אבל לא בגלל זה מפלגת העבודה מתה.

היא מתה בגלל שאין בה ערכים יותר, רק עסקנות פוליטית. שזו בדיוק הסיבה מדוע יש בה ריכוז כזה של אנשים קטנים.

9
"מפלגת העבודה היא בדיוק כמו קדימה".
את המשפט הזה שמעתי כבר מכמה אנשים. זוגתי הגאונה הוסיפה: "רק שקדימה לא הסתירה את היותה חסרת אידיאולוגיה. במפלגת העבודה העמידו פנים שיש להם כזו – אז במובן מסויים הם אפילו יותר גרועים".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ציפור בוקר   ביום 28 במאי 2007 בשעה 22:41

    חכית אחת שעומדת עדיין בפרץ.

  • אבנר   ביום 28 במאי 2007 בשעה 23:10

    נותרה כשהיתה
    אל תבלבל את המוח עם ההשוואות לעבר. עם זכוכית מגדלת תקשורתית כמו היום, בן גוריון היה יותר גרוע משרון, אלון היה לכל היותר מה? שר העבודה? החינוך? הוגה "תוכנית אלון"? וספיר – שר האוצר בימים שלישראל לא היתה כלכלה ושפחד להיות ראש ממשלה בעצמו. על גולדה באמת אין מה לדבר ואבא אבן – הוא באמת היה נכס. וכמובן רבין – הגעגוע לרבין הוא הפיקציה הגדולה ביותר של "משבר השמאל". רבין רלוונטי למציאות של ימינו בערך כמו שאלכסנדר גרהם בל רלוונטי לאינטרנט. הכי קל להגיד "רבין". זה הורג כל דיון. אבל מהי "מורשת רבין"? יש כזו בכלל?
    היחיד שבאמת כנראה חסר הוא אשכול – אבל את אשכול מי זוכר?! ובכלל, השאלות היום בתרבות הישראלית הן לא שאלות של אג'נדה אלא שאלות של מנהיגות – כלומר, של פרסונה. הניסיון להגיד "במשחק הזה אנחנו לא משחקים" משול לאמירה "אני לא חי בעולם של כסף". יופי, אז תגור ברחוב. אתה, זוגתך והחתולים. בסוף תגמרו בארקדיגראד.

  • שוקי   ביום 29 במאי 2007 בשעה 0:21

    תלמד לדבר יפה אם אתה רוצה שיתייחסו אליך.

  • אבנר   ביום 29 במאי 2007 בשעה 0:37

    שיתייחסו אלי הייתי פותח בלוג, אבל לא כל טמבל צריך להביע את עצמו

  • רותם   ביום 29 במאי 2007 בשעה 1:03

    אבל מה האלטרנטיבה, אני באמת רוצה לדעת. בהנחה שיש בחירות בקרוב (וזה נושא לדיון אחר) במי בוחרים. במי אתה הייתה בוחר, שוקי?

  • ליאור   ביום 29 במאי 2007 בשעה 7:23

    שוקי אני מאוכזב ממך ,ושכמותך-הפיוז שלכם קצר אתם לא בנוים למהפכות
    אתה חושב שאפשר לשנות סדרי בראשית במהירות שמכינים חומוס טוב או טחינה
    הבעיה היא לא מפלגת העבודה הבעיה היא אתם המאוכזבים הרוצים הצלחות אינסטנט. אם ניקח על עצמנו לשנות את מפלגת העבודה וניקח 4 או 8 שנים וזו תהיה נקודת ההסתכלות אז נוכל לשנות לחנך ולנצח . אם לאתהיה לנו הסבלנות
    מפלגת העבודה תהיה כמו שהיא שרך עודף.

    גם היום יש אתלטים שמתכוננים ללונדון 2012 למה אנחנו לא יכולים לרוץ למרחקים ארוכים.

  • דרומי   ביום 29 במאי 2007 בשעה 9:09

    אני מצטרף למה שאומרים קודמי – לא מקימים מחנה סוציאל דמוקרטי בהינף בחירות.

    אבל מה שאני רוצה להגיד הוא משהו אחר – אם מפלגת העבודה חוזרת ל'מרכז הלאומני' (כמו שקורא לזה ספירו) – להיות ליכוד עם טיפה יותר פשרנות מדינית וטיפה פחות נאו-ליברליזם, זה לא אומר שהיא מתה. היא פשוט לא חושבת כמוך (וכמוני) – כמו ש"ס, האיחוד הלאומי או הגימלאים.

  • חברתי   ביום 29 במאי 2007 בשעה 14:50

    בישראל העלו את שכר המינימום ב-1.30 ש"ח לשעה. בארה"ב החליטו להעלות את שכר המינימום בשתי פעימות (כלומר במשך שנתיים) ב-2.10 $ לשעה, כלומר במה שמקביל בישראל ל-8.40 ש"ח לשעה!!!
    הדבר הטוב היחיד שיכול לקרות למפלגת העבודה זה שהיא תוותר על השם "עבודה" ותוריד את היומרות הסוציאליסטיות שבה.

  • אבנר   ביום 29 במאי 2007 בשעה 17:15

    סוציאל דמוקרטיה הוא בחור טוב, אבל איזה מין שם זה סוציאל? מאיפה ההורים שלו באו? הוא אח של ארמנד?
    אז זה בדיוק הענין שכדי להשתלב במרחב צריך מנהיג חזק ולא אידאולוגיה (ובואו נראה את גורדון בראון מחזיק מעמד בשלטון בלי כריזמה, רק עם רעיונות טובים). כדי שהמחנה הסוציאל דמוקרטי יגדל הוא צריך דוברים רהוטים, אלקטיבלים, כמו השניים שמנהלים את הבלוג הזה. אה, אבל הם בדיוק טועמים חומוס בסמטאות הגטו המוסלמי של ירושלים או עסוקים בגטו היהודי בפשצ'יץ'. נו טוף, אז נשאר עם האלו שעושים לביתם.

  • אייל גרוס   ביום 28 במאי 2007 בשעה 22:59

    אוי מזל שלא הצבעתי להם.

  • יהל זמיר   ביום 29 במאי 2007 בשעה 5:35

    לא מובנת לי האכזבה המהירה והכללית שלך. כמו שאתה יודע, למפלגת העבודה לא היה סדר יום חברתי ומחנה חברתי רציני כבר הרבה מאוד זמן, ולוקח זמן לדבר כזה לקום – וכמובן, היתה השגיאה הגדולה של פרץ שהלך לביטחון. הרי עוד מאז שפרץ זכה בראשות המפלגה, הוא לא הצליח להקים לו בסיס תמיכה במוסדות ובקרב הח"כים

    מעניין שדניאל בלוך רואה את הדברים מאוד שונה ממך
    http://www.notes.co.il/daniel/32549.asp

  • יהל זמיר   ביום 29 במאי 2007 בשעה 5:51

    ועוד משהו לאחר קריאת הפוסט באתר עבודה שחורה – כתוב שם שכל אלה שלא מצאו אף אחד להצביע בשבילו, גם אינם חברי המפלגה.

    וזהו כמובן פרט משמעותי, מפני שאת ההחלטה שלא להיות חברים הם קיבלו כבר לפני זמן מה, ובזה צמצמו את המעורבות האישית שלהם בפריימריס. .

  • יונית   ביום 29 במאי 2007 בשעה 11:52

    סוציאל דמוקרטי בהינף בחירות, אבל בהחלט מתחילים בהקמת מחנה סוציאל דמוקרטי בהינף בחירות, ועלה התאנה של שלי יחימוביץ הוא ממש לא משכנע. במקרה שלהלן מדובר בפעולה מנוגדת באופן ישיר להבטחות הבחירות המפורשות ביותר, כלומר, בחוסר אמינות מהסוג הגרוע ביותר. בשביל זה לא צריך יותר מיומיים כדי להבין מה קורה, ואני מתפלאת על אנשים אינטליגנטים והגונים כמוכם, שכנראה אתם כל כך שבויים בקונספציות המדומינות שלכם ובפנטזיות ובאוטופיות שהקמתם, עד כדי כך שאתם לא מבחינים במה שמתרחש לנגד עיניכם. (והכי גרוע – חושבים שפריימריז ובחירות כלליות היינו הך הם. כך זה נראה לפחות).

    אנחנו לפחות בחרנו בעמיר פרץ כי הוא אמר שלפחות ינסה להיפטר מהעסקנות הפוליטית הדלוחה ובהתרפסות השלטונית שמאפיינת את המפלגה הזאת כבר שנים רבות, ושבגללה מפלגת העבודה לא היתה רלוונטית בעיני רוב הציבור לשום דבר לפני שנבחר עמיר פרץ לעמוד בראשה. בכל מערכת בחירות המפלגה התכווצה עוד קצת ועוד קצת, ומצביעיה – עד עמיר פרץ ו-60% המצביעים החדשים הסוציאל-דמוקרטים שלו, וזאת למרות העזיבה ההמונית של המחלקה הגריאטרית הגזענית של פרס – כבר מזמן לא היו התומכים הגדולים של הסוציאל דמוקרטיה או של הסוציאליזם. בוודאי שלא בימי ברק, שמחזיק באידיאולוגיה "סוציאל דמוקרטית" דומה לזו של ביבי.

    עוד סיבה לכך שבחרנו בעמיר פרץ כי "הוא אמר" היתה שתפסנו אותו כאדם אמין באופן יחסי לשאר הזבל שנפוץ בפוליטיקה הישראלית. פרץ, מצידו, לא עמד בהבטחותיו לפי שום קריטריון שפוי, אפילו לא ברמת ההצהרות, לא בהבטחותיו הפוליטיות ולא בהבטחותיו המהותיות. ואל תזרקו עלי תוספת של 200 שקל לשכר מינימום, שלא קושרה בשום צורה, גם לא בהצהרה, לדברים כמו קיום בכבוד או כל שאר הדברים שאמר, שהסתברו בדיעבד כסיסמאות בחירות, למרות שכללו מספרים. מבחינתי, לפחות, זה הסוג הגרוע ביותר של הונאה פוליטית. הסיבה העיקרית שתפסתי אותו כאמין היתה שהוא העז לומר דברים מפורשים במצע, שלא כמו מפלגות אחרות שמכניסות דברים עמומים מספיק שתמיד אפשר יהיה לסגת מהם.

    בסופו של דבר התברר ששיקולי האגו, לצערי כי רב, גברו על השיקולים הענייניים בלקיחת תיק הביטחון. שיקולי ההתרפסות הפוליטית (להישאר בקואליציה בכל מחיר) גברו על הערכים הדמוקרטיים שהציג, בהם גם לאופוזיציה (אם לא בעיקר לאופוזיציה) יש תפקיד חשוב בצורה מהותית, בעיקר כהצעת אלטרנטיבה שלטונית, שלנוכח השלטון הנוכחי היתה מביאה לו בחירות בלי מאמץ אם היה עושה את זה, ומפלגת העבודה חזרה להיות לא רלוונטית.

השאר תגובה