פלאפל והמצב בשטחים

בזמן האחרון התחיל YnetNews לפרסם, מדי פעם, פוסטים מבלוג החומוס האנגלי שלי (The Hummus Blog). הטקסטים באנגלית העילגת שלי, עוברים טיפול מסור של עורכת מחוננת (שלא אזכיר כאן את שמה כי לא ביקשתי את רשותה לכך).  

היום עלה לאוויר הפוסט/מאמר Falafel fact sheet (שמבוסס על הפוסט פלאפל: 10 דברים ש… מבלוג החומוס העברי, עם התאמות מתבקשות לקהל של לא-ישראלים שעושה את צעדיו הראשונים בהבנת הקציצה).

גירסת ynet נמצאת כאן.  

הטוקבקים, בדומה מאד למה שקרה עם פוסט קודם על חומוס, עמוסים בתגובות תוקפניות של אנשים שמעידים על עצמם שהם ערבים. ברובם, אני מנחש, מהפזורה הפלסטינית האמריקנית. את התגובות הכועסות שלהם, ושל בלוגרים ערביים בעלי לאומים אחרים, אפשר למצוא בעוד כמה מקומות ברשת.

על מה הם כועסים? אה, זה ברור – הם כועסים שהציונים גנבו להם את הפלאפל. לדעתם, הבעלות שאנחנו תופסים על הפלאפל היא מין סוג של אימפריאליזם קולינרי, שמצטרף לכיבוש ולגזילת האדמה. זה מה שאמרו גם על החומוס.

רק כדי לסבר את האוזן – לדעתי מדובר בזיינות שכל פוסט-מודרניסטית מהסוג הגרוע ביותר. ממש וולגריות אינטלקטואלית. בכיינות של ילדי שמנת אמריקנים שיש להם דעות מוצקות על הסכסוך, כמו שיש – אגב – גם להרבה יהודים אמריקניים צעירים שאין להם מושג מהחיים שלהם, אפילו אם הם בילו קיץ בקיבוץ. 

אני לא חושב שהישראלים צריכים להתנצל על זה שהם אוהבים חומוס ופלאפל, ואני חושב שזה בסדר גמור שאנחנו תופסים אותם כחלק מהזהות שלנו. אישית, אכילת חומוס והכנת חומוס הם חלק מהזהות שלי, ובאופן לא-מקרי יוצא שרוב החומוסיות בהן אני אוכל הן של ערבים. סו פאקינג וואט? למה צריך לריב על כל דבר – האם המאכלים האלה לא יכולים להיות משהו משותף שיש לנו עם הערבים?

אבל ספציפית בנושא הפלאפל, התיאוריה של הטוקבקיסטים הערבים פשוט לא נכונה. באופן די אירוני, יש סיכוי טוב שאלו דווקא הערבים שגזלו את הפלאפל.

הפלאפל הגיע אלינו ממצרים, כך שהוא בוודאי לא פלסטיני. התיאוריה הכי מקובלת, טוענת שזה מאכל קופטי, ושהקופטים הביאו אותו אלינו ממצרים. 

למי שלא מכיר, לא שמע ולא יודע: הקופטים הם נוצרים, צאצאי המצרים הקדמונים. הייתה להם תרבות די משגשגת עד שנכבשו במאה השביעית לספירה על-ידי מוסלמים שבאו מחצי-האי ערב, שרדפו אותם ורדו בהם, אסרו עליהם להשתמש בשפתם העתיקה וכמעט מחקו אותם מההיסטוריה. ישנם עדיין, גם היום, קופטים בצפון אפריקה, בישראל ובמדינות נוספות, אבל השפה הקופטית והכתב הקופטי כמעט נעלמו מהעולם. 

בקיצור: פלאפל היא קציצת-פול קופטית, שהפכה לקציצת-חומוס ארץ-ישראלית. הפלסטינים אוהבים אותה. אנחנו אוהבים אותה. הם מניחים אותה בצלחת ליד החומוס. אנחנו דוחפים אותה לפיתה. בחיי, חבל שהקופטים לא כותבים טוקבקים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Joov   ביום 5 ביולי 2007 בשעה 2:09

    איטלקים וסינים מתווכחים על השאלה מי המציא את הספגטי\נודלס,
    הודים ותאים נאבקים על מקור הקארי הצהוב,
    תימנים ואתיופים על מקור הקפה,
    הנורווגים וההולנדים על מקור המטיאס הכבוש,
    אח, אילו כל המלחמות בעולם היו מלחמות קולינריות
    מצבנו היה הרבה יותר טוב .
    ואגב, מאמר דומה:
    http://www.e-cookbooks.net/articles/chickpea.htm

  • צחי   ביום 5 ביולי 2007 בשעה 10:41

    אחד לאחד מה שרציתי להגיד
    🙂
    תודה על הקישור

  • שוקי   ביום 5 ביולי 2007 בשעה 10:47

    אחלה לינק. תודה Joov.

  • גבי   ביום 5 ביולי 2007 בשעה 11:56

    לא ברור מה כולם סוגדים למשחה חסרת החיים הזאת, החמיצה, בעוד לצידה קיימת בצניעות הטחינה.
    טעימה הרבה יותר, ססגונית, חמוצה ושומית. מענגת עוד יותר בצורתה הגולמית ןיעידו על כך כמה קילוגרמים עודפים, פליטים שתפסו מחסה באוטונומיה שלי..
    מעניין איזה ארגון יקח אחריות על הטחינה.

השאר תגובה