מה משותף לקאנט, דארווין, וופי גולדברג ונפוליאון?

כולם סבלו ממיגרנות.

אבחנה ידועה מתחום הפסיכולוגיה, שהצליחה לחדור גם לספרות הרפואית, מבחינה בין שני טיפוסים של אנשים:
"Type A" הוא אנרגטי, תקיף, קולני, הישגי, חסר סבלנות, נוטה לבעיות לב ולחץ-דם, צפוי לפתח אולקוס.   
"Type B" נוטה להיות יצירתי, רגוע, שקט, בעל דמיון עשיר, פאסיבי, שמח בחלקו או חסר שאיפות.

אל תתפסו אותי בהגדרות – כתבתי מהזיכרון, וזה גם לא כל-כך חשוב. היום, למיטב ידיעתי, אף אחד כבר לא מתייחס ברצינות לאבחנה המכלילה הזו (אם כי מעניין לציין את הדמיון לאבחנת היין-יאנג הסינית. פשוט, במה שקשור לגוף ולנפש – הפרדה שאגב לא קיימת אצל הסינים – הם מוסיפים עוד רמות רבות של אבחנות, כך שמתקבלים טיפוסים רבים ולא רק שניים).

בכל אופן, במשך שנים רבות התייחסו רופאים ופסיכולוגים רבים לאבחנת טיפוסי-האישיות כמפתח להבנת בעיות פסיכולוגיות, חברתיות ופסיכוסומטיות.

המיגרנה היא דוגמא טובה במיוחד: בתחום זה דובר – למעשה כבר בתקופת הרומאים – על טיפוסים על מיגרנות "חמות" ו"קרות", ועל הקשר בין טיפוסים שונים של אנשים לבין כאבי הראש שלהם. האבחנה הזו, בגלגוליה העתיקים, הוצגה בגלגולה המודרני בחצי הראשון של המאה ה-20', ובתחילת החצי השנה של המאה הזו דיברו הנאורולוגים על "אישיות מיגרנוטית". 

בספרו המונומנטלי Migraine – The Evolution of a Common Disorder ("כיצד לחיות עם מיגרנה", אור-עם) התייחס אוליבר זקס בספקנות לרעיון שישנו דבר כזה כמו "אישיות מיגרנוטית". זה למרות שהוא בהחלט האמין שאי אפשר לטפל במיגרנה בלי לסלק לפחות חלק מהגורמים הפסיכולוגיים שמאפיינים אותה.

זקס, שעל פי עדותו טיפל במשך השנים בכ-1200 חולים שסבלו ממיגרנה, ותיעד את הטיפולים, האמין שהמיגרנה היא נטייה ולא מחלה, "מצב" שיכול לבוא לידי ביטוי ב"התקף" כתוצאה מטריגרים שונים – שחלקם נפשיים.

בכל אופן, שכמסתכלים על רשימת האנשים הידועים שסבלו ממיגרנה, קשה להתעלם מכך שהיא כוללת כמה טיפוסים מובהקים:

מצביאים ושליטים גדולים – כמו יוליוס קיסר ונפוליאון
אישים פורצי דרך באמנות – כמו פבלו פיקסו, וינסנט ואן גוך, לואיס קארול
יוצרים בעלי אישיות כובשת – כמו אלביס פרסלי, וופי גולדברג, בן אפלק
וכמה מגדולי ההוגים של המחשבה המודרנית – כולל קאנט, ניטשה, מארקס, פרויד ודארווין (השואיסטית שלי טוענת שאני מבלבל את המוח בעניין הזה, כי ניטשה סבל מעגבת, ולכן אך טבעי שהיו לו מיגרנות – אבל זה לא טיעון משכנע בעיני).

אגב, גם אני סובל ממיגרנות, אבל באמת שזה לא פוגע בשיקול הדעת שלי – חוסר שיקול דעת פשוט לא הולם הוגה פורץ דרך בעל אישיות כובשת כמו שלי. ואם גם אתם (או מישהו שאתם מכירים) סובלים מהמחלה הזו, יחד עם עוד מיליון אנשים בישראל, תפנו אותם לבלוג המיגרנה החדש שלי.

את הרשימה המלאה של הסלבס המיגרנוטיים תמצאו בפוסט הזה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בוימל   ביום 21 באוגוסט 2007 בשעה 20:33

    חזרת לצפות בערוץ 2?

  • דב   ביום 21 באוגוסט 2007 בשעה 21:58

    מן הסתם, כל רשימה של אנשים ידועים תכלול את הטיפוסים המובהקים שהזכרת. השאלה אם שיעורם של הסובלים ממיגרנות גדול יותר בקרבם מאשר בקרב הכלל.

  • שוקי   ביום 21 באוגוסט 2007 בשעה 23:59

    לפחות במקרים של לואיס קארול, ואן-גוך ופיקאסו, נדמה לי שאפשר למצוא קשר ברור בין תחומי היצירה שלהם וסוג היצירות לבין מה שמכונה "אאורה מיגרנוטית", מצב של הפרעות חושיות שלעיתים גובלות בהזיות, שתואר ותועד לאורך רוב ההיסטוריה כחזיונות – בדרך-כלל בהקשר דתי.

  • חייש   ביום 22 באוגוסט 2007 בשעה 14:22

    לא רק נפוליאונים. לכל בעיה שהיא מספיק שכיחה באוכלוסיה, תוכל למצוא אישי מפתח דגולים הלוקים בה.

  • שוקי   ביום 22 באוגוסט 2007 בשעה 15:34

    נו, אבל פרויד, דארווין, מארקס, ניטשה וקאנט – זה ממש "סרייה" לא?

  • יניב ג"מ   ביום 21 באוגוסט 2007 בשעה 22:27

    … ממש כפי שקל להתעלם מחלוקה דומה של אנשים מפורסמים שנולדו במזל עקרב, או ביום רביעי. כשלעצמה, זו לא ראיה לשום דבר.

  • יונית   ביום 21 באוגוסט 2007 בשעה 23:24

    נגיד, אלכסנדר הגדול היה שמאלי. וגם נפוליאון, וגם ליאונרדו דה וינצ'י. שמאליים הם 15% מהאוכלוסיה. אני שמאלית. מממ… irresistible logic.

השאר תגובה