הפרדוקס הסורי

כשלמדתי מדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, היה קורס המבוא ליחסים בין-לאומיים אחד מקורסי החובה. המרצה שלי, פרופ' משה גת (אז עוד ד"ר), איש חביב ומעניין ומחובר מאד למציאות, הציג לנו באחת ההרצאות ניתוח מעניין מאד של היחסים עם סוריה והקושי להגיע איתה להסכם שלום. במשך שנים קיבלתי את הניתוח הזה, אבל היום אני נוטה לחשוב שהוא שגוי.

לשיטת פרופ' גת, כמו אנשי יחב"ל רבים, סוריה לא הייתה ועדיין איננה מעוניינת בהסכם שלום, כי הנורמליזציה – שעבור רבים היא תמציתו של המצב שמכונה "שלום" – עשויה למוטט את משטרה. כל עוד סוריה מקיימת חברה סגורה שלא נחשפת להשפעות מערביות ולא מושפעת מהן, אין חשש למשטר הלא-דמוקרטי שלה.

אז מדוע בכל זאת סוריה השתתפה בשיחות שלום (מדריד) ובמשאים ומתנים חשאיים? כדי שיחזרו אחריה, יוציאו אותה מרשימת המדינות התומכות בטרור, ייתנו לה מתנות כלכלית – כמו אלו שקיבלה כשהצטרפה לקואליציית בוש במלחמת המפרץ הראשונה, ששימשו בעיקר לרכישת הטילים שמכוונים אלינו בעשור האחרון.

הנחת העבודה של רוב המדינאים הישראליים, היא שהדרך היחידה להגיע להסכם שלום עם מדינה כמו סוריה היא מתוך יתרון; אם, כמו בניתוח הידוע של יהושפט הרכבי, ישנו שער-חליפין שמתרגם הישגים צבאיים למטבע מדינית, ושער החליפין של ישראל נמוך משל מדינות ערב, אזי ברור שנדרשים הישגים צבאיים – או לפחות יכולת הרתעה מובהקת – כדי לגרום לסורים לשקול בכלל כדאיות של הסכם שלום, מה שלשיטת פרופ' גת היא ממילא לא תמהר לעשות.

בכל אופן, אני חושב שקונספציית היריב-המובס פשטה את הרגל בהסכמי אוסלו. ההסכם הזה נחתם עם ערפאת כשהיה בעמדת נחיתות ברורה, על רקע תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ. העובדה ש-14 שנים מאוחר יותר השלום עם הפלסטינים רק מתרחק, מעידה שנעשו שגיאות קשות, ואני חושב שהן התחילו בתפיסה השגויה שטוב לשבת עם יריבך כשהוא עם הגב לקיר.

אדרבא – אם החשש של מנהיגים ערביים משלום עם ישראל קשור ליציבות משטריהם, הרי שהעיתוי הטוב ביותר מבחינתם לעשות איתנו שלום הוא כשאנחנו על הקרשים. כך נהג סאדאת, והסכם השלום עם מצריים – למרות כל הבעיות שמאפיינות אותו – מחזיק מעמד כבר 30 שנה, בלי תוקפנות צבאית של אף אחד מהצדדים כלפי רעהו. לגבי ערפאת – עליו היה תמיד מי שטען במחנה הפלסטיני, שהוא התקפל, התרכך ולכן ויתר על דרך המאבק; בסופו של דבר, נדמה לי שאפילו אחמד טיבי יסכים שערפאת הלך עם אוסלו רק חצי דרך (הוא כמובן יוסיף שישראל לא עשתה אפילו את זה). 

נדמה לי שכדאי לנסות לשכלל את הקונספציה קצת: אם היריב שלך סובל מלכתחילה מנחיתות – כמו במקרה של סוריה, הנחותה כלכלית וצבאית מישראל ובעלת מעמד עולמי פחות טוב אפילו משלנו – עדיף לך לשבת איתו למו"מ כשהוא מעודד וזחוח מכשלונותינו ומהבעיות שלנו; כך יהיה לו קל יותר להציג לעמו כל תוצאה של ההסכם כהישג, ואז אולי גם המחיר יהיה נמוך יותר.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמי בכר   ביום 7 בספטמבר 2007 בשעה 4:09

    סוריה לא מקיימת חברה סגורה שלא נחשפת להשפעות מערביות ולא מושפעת מהן!!

    הסורי, כמו רבים מאנשי העולם השלישי, מודע היטב לעולם שמחוץ למדינתו. מאז מהפכת האינטרנט (גם אם לא חדר לכל בית אב) נפרצו הגבולות וכבר אין איש על גבי הכדור שניתן לומר שלא יודע דמוקרטיה מה היא וכו'.

    כל משטר, גם הדמוקרטי ביותר, שואף לשימור עצמי. למעשה חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה עובד נהדר על כל פוליטיקאי או קבוצת פוליטיקאים מחזיקי כח. הבט וראה מה דין מדינה תחת שלטון דקטטורי שעורפים את ראשה (עירק) ומתערבים "לטובת" אזרחיה בשינוי הממשל ושיטתו.

  • עופר לנדא   ביום 7 בספטמבר 2007 בשעה 16:27

    הטעות אכן הייתה להיכנס למשא ומתן עם אוייב שגבו אל הקיר, כשבעצם זו ההזדמנות שלך למוטט אותו.

    במקום לשבור סופית את אש"ף, ישראל הלכה והרימה את ערפאת על הרגליים, ניערה את האבק מעל בגדיו, נתנה לו רובה ביד ואמרה – "אל תישבר, הרוג בנו עוד קצת ואנחנו נישבר במקומך".

  • שוקי   ביום 7 בספטמבר 2007 בשעה 18:26

    הייתי מנסח את זה קצת אחרת, אבל בעיקרון אתה צודק. רק שאתה רואה חלק מהתמונה ולכן הניתוח שלך קצת שטחי.

    אני חושב שאצל ערפאת דווקא חל שינוי מהותי – שהטרור הפסיק להיות אסטרטגיה כפי שאמרה האמנה הפלסטינית והפך לטקטיקה.

    בכל אופן, במספרים אנחנו הרגנו יותר והורגים יותר – אל תשכח את זה. יש לנו את מלוא הזכות להתגונן אבל ברגע שגם אנחנו הורגים אזרחים אז אנחנו בדיוק אותו חרא.

  • עופר לנדא   ביום 10 בספטמבר 2007 בשעה 23:16

    שאמנם אנחנו הורגים גם אזרחים, ולפעמים גם לא באמת אכפת לנו שנהרגים להם אזרחים, אבל מעולם לא שמנו את הכוונת על אזרחים בכוונה תחילה, מעולם לא הצבנו אותם כמטרה, מעולם לא התגאנו בהרג של חפים מפשע.

  • ערן בילינסקי   ביום 6 בספטמבר 2007 בשעה 22:56

    הסכם אוסלו נחתם עם ערפאת לא בחלל ריק, אלא כתחליף למסלול המקביל שהתקדם בוושינגטון עם נציגי הפלסטינים מהשטחים בראשות ד"ר חיידר עבד-אל-שאפי. מי שהוביל את מסלול אוסלו היה פרס, בעוד מי שדחף את מסלול וושינגטון היה רבין. לכן, המסקנה שהקונספט פשט את הרגל רחוק, לדעתי, מהמציאות – בפועל מדובר בהבדלים הפוליטיים בין רבין לפרס.

    אם יש משהו לומר על חולשה, זה שחולשה היא דווקא כוח (ואני לא אומר את זה סתם באורוויליאנית). מי שמגיע לשולחן המו"מ מתוך עמדה של חולשה יכול לדרוש ויתורים מהצד השני. החלש יכול להשתמש בחולשתו כנשק במשא ומתן – "אני חלש, ואני לא יכול לוותר, כי הוויתור יהיה סופי הפוליטי. אתה חזק, ועל כן יכול לוותר מבלי שיפגע מעמדך הפוליטי"

השאר תגובה