לא מגבים את המחשב? אתם סובלים מדיכאון

אני קורא עכשיו את הספר "לצאת מהדיכאון", של פיטר ד. קריימר (מטר). ספר מאד מדכא, אני חייב לומר. קריימר, פרופ' אמריקני לפסיכיאטריה שעומד מאחורי כמה רבי-מכר בתחום, טוען בו טענות מטרידות הנוגעות לדיכאון, ההבנה המדעית שלו והשפעותיו החברתיות. יש גם צד אופטימי לספר, אבל הוא כמובן מותנה בזה שהאנושות תתעשת ותתחיל לראות בדיכאון את מה שהוא: מחלה.

קריימר טוען – גם אם לא במילים אלה – שהדיכאון איננו תופעה פסיכולוגית או אישיותית, אלא פתולוגיה בעלת סימנים פיזיולוגיים ברורים בעלת השלכות חבתיות חמורות.

הסימנים הם, לדבריו, אירועים זעירים דמויי שבץ בקליפת המוח הקדמית; התכווצות ההיפוקמפוס; שינויים ניתנים למדידה – הורמונליים, חשמליים, בין סינפטיים וכו'.

לדיכאון – לפי המחקרים שקריימר מצטט – יכול להיות הקשר תורשתי או סביבתי, ביולוגי או חברתי. זה יכול להיות פגם מולד במוח, עודף סטרס לאורך זמן, אירוע טראומטי בילדות – או שילוב של הנ"ל. 

קריימר מדבר על רמות שונות של דיכאון, שיכולות לנוע בין דיכי מזדמן לדיכאון מז'ורי משתק. הוא טוען שהמחלה פרוגרסיבית, שיש רצף, שאפשר לזהותו ולטפל בו – והוא בעד לשלב את כל הטיפולים, כל מה שעובד ואינו גורם לתופעות לוואי חמורות.

אחרי שקוראים את הספר – ומתוך שמץ של ביקורת זהירה – צריך לתהות האם קריימר לא מגזים קצת. לשיטתו, הדיכאון הוא המחלה החמורה ביותר איתה על האנושות להתמודד, משום שהיא נפוצה מאד וגם משמשת זרז לתמותה ממחלות אחרות. יש הרבה מראי מקום, חשוב לומר, וקריימר גם מסייג כשצריך ומצטט מחקרים שנוגדים את טיעוניו.

בכל אופן, גיביתם את הקבצים החשובים שלכם לאחרונה?

אם לא, למרות שאתם יודעים כיצד לעשות זאת – האם יש לכם הסבר טוב לזה מלבד "עצלות?". כי גם עצלות, לשיטתו של קריימר, עשויה בקלות להיחשב לדיכאון (לפחות בחלק מהמקרים). קריימר קובע, בין השאר, כי המנעות כרונית מעשייה של דברים או דחיינות כפייתית, הן לא תכונות חינניות של אנשים נוירוטיים במקצת אלא סימנים לדיכאון בשלב מוקדם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לב   ביום 11 באוקטובר 2007 בשעה 18:48

    אני מניח שמי שבדיכאון לא יחלים פתאום על ידי זה שיגבה את המחשב.

  • באנדר   ביום 11 באוקטובר 2007 בשעה 19:06

    אבל הוא בטוח יחסוך הרבה עצבים שהמחשב יפול.

  • יעל גגלר   ביום 11 באוקטובר 2007 בשעה 21:01

    רק לפני חודש פרסם ארגון הבריאות העולמי דו"ח חד-משמעי שלפיו הדיכאון זו המחלה המגבילה והקשה ביותר בהשוואה למחלות כרוניות אחרות. הוא עשה את זה בעקבות מחקר שהשתתפו בו רבע מליון חולים משישים מדינות שונות (!). הדיכאון 'ניצח' מחלות לב, סוכרת, מחלות-פרקים וכיו"ב מרעין בישין. זה פורסם ב-Lancet. הנה קישור:

    http://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140673607614159/fulltext

    קשה להתווכח עם זה. מוזכר שם גם הסינרגיזם המזעזע של מחלות גופניות ומחלות נפשיות שמגיעות יחד (אם הן מגיעות יחד, לא עלינו), אבל בכל זאת, מנסיוני (הדל, אך לא כל-כך), אני יכולה לומר שהקשר בין גוף בריא ונפש בריאה הרבה פחות מחייב ממה שנהוג לחשוב.

    וכמה מילים באשר לפרופסור קריימר:
    לטעמי הטענה המעניינת ביותר שלו (ואני לא יודעת אם היא מופיעה בספר שאתה קורא) היא זו שנוגעת ל"מלנכוליה ההרואית" כלשונו, שהיא הרומנטיזציה של הדיכאון בתרבות המערבית. הרומנטיזציה הזו החלה אי-אז לפנה"ס, כשהיפוקרטס – אבי הרפואה בכבודו ובעצמו – טען שאנשים עם עודף מרה [שנחשבה אז כגורמת לדיכאון, ומכאן גם המילה מלנכוליה (מלאן=שחור,כוליה=מרה)] הם אנשים נעלים יותר ובעלי כישורים נשגבים שאחרים לא נחנו בהם. זה דיון מרתק שמעלה שאלה מרתקת בנוגע לרווח, או לאשליית הרווח, שהדיכאון מביא אתו. האם טריסטן אגולף היה כותב את מה שכתב אלמלא המלנכוליה? והאם ההיסוס שלנו בתשובה, כלומר התפיסה לפיה אמנים רבים חייבים את היצירה שלהם לדיכאון, אינה אחראית לרשלנות הקולקטיבית מצד החברה המערבית, שמתייחסת לדיכאון כאל תופעה שאינה "בדיוק מחלה" (ואולי נכון יותר לומר אינה "רק" מחלה, או "סתם" מחלה)?

    ואולי הרשלנות הזו היא למעשה התכוונות, גם אם בלתי-מודעת… כך או כך, קריימר טוען שמההתייחסות הזו נגזרות הרבה שגיאות שאנשי הרפואה, ומוסדות הרפואה, עושים כאשר הם מתמודדים עם המחלה ועם החולים.

    נראה לי שאגש לגבות את המחשב שלי 🙂

  • ריקי כ   ביום 11 באוקטובר 2007 בשעה 22:03

    שנים של איבודי קבצים מכאיבים. ולא, אני לא צוחקת

  • rozov   ביום 11 באוקטובר 2007 בשעה 22:59

    קודם כל, מי שלא מגבה את המחשב בסופו של דבר יסבול מדיכאון.
    ממליץ בחוזקה על http://WWW.MOZY.COM,
    שמגבים לכם בחינם ואוטמטית מספיק בשביל שהקבצים החיוניים ישרדו את הנפילה הבאה

    ולגבי דיכאון – רופאים נוטים להאשים את החולים בכל בעיה שהם לא יכולים לפטור. לכן השמנה היא בעיה התנהגותית, אוטיזם הוא אשמת האמא וכיב קיבה הוא תוצאה של חוסר יכולת להתמודד עם מתח.
    וכרגיל, אף אחד לא יכול להגיד את זה יותר טוב מTHE ONION

    http://www.theonion.com/content/node/29133

  • איפכא   ביום 12 באוקטובר 2007 בשעה 1:04

    מחקרים מסויימים מצאו מתאם ישיר בין דכאון ותפיסה ריאלית יותר של המציאות.

    אפשר אם כך להניח כי דווקא אלה שלא מגים לוקים באופטימיות ממארת של אנשים שאין להם נטיה לדכאון.

  • איתי   ביום 12 באוקטובר 2007 בשעה 9:04

    "פסיכולוגיה עברית" – גם להשכלה, גם למציאת מטפלים ואפילו למאבק הפוליטי בנושא הרפורמה בבריאות הנפש, שבמסגרתה המדינה מתנערת מנפגעי הדיכאון (ואחרים)

  • שרון רז   ביום 11 באוקטובר 2007 בשעה 22:54

    מדכא…

    עצלות?
    המנעות כרונית מעשיה?
    דחיינות כפייתית?

    מעט מוכר…

    דיכאון

כתיבת תגובה