כשתיאלם תרועת הפסטיבלים

הייתי אתמול בכיכר רבין. לא הפסדתם.

אני חושב שהבעת הזדהות עם ההתנגדות לאלימות היא חשובה (כן, אני מודע למבנה המוזר של המשפט). אני חושב שרצח רבין, בדומה לרצח הקדום של גדליהו בן-אחיקם, היה אסון לאומי ששימש כזרז לתהליך ההתפוררות של הישראליות.

מצד שני, בכל פעם הפסטיבל הזה מטריד אותי מחדש. המיסחור, הפוליטיזציה, ומטבע הלשון המהוה הזה "מיטב אמני ישראל".

השנה גם הצטרפו לכל העניין שני מרכיבים מעוררי סלידה במיוחד. הראשון: אהוד ברק, שבלי בושה נשא על הבמה נאום בחירות. דבר לא קדוש לאיש הזה. השני: העיסוק ביגאל עמיר ובלריסה טרימבובלר, ובבנם המסכן שנולד לתוך נסיבות מקוללות כל-כך. ועדת הצבועים שיללה סביב הסיפור הזה.

לא במקרה נפלו דבריו של יובל רבין על אוזניו של אולמרט כמוזיקה ערבה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שמרית   ביום 4 בנובמבר 2007 בשעה 15:32

    כמה כנה, כמה נבון, כמה שפוי. אתה איש יקר. קוראת פה הכל ומהנהנת בהסכמה.

  • שוקי   ביום 4 בנובמבר 2007 בשעה 16:27

    צודקת.
    זה כמו "ובשקט בלי שעון".

  • צופה טלויזיה זרה   ביום 4 בנובמבר 2007 בשעה 17:12

    היתה מעוררת גועל.

  • חובבן   ביום 4 בנובמבר 2007 בשעה 19:12

    אי אפשר לקיים שום ארוע בלי הרעש הזה?

  • ימימה   ביום 4 בנובמבר 2007 בשעה 15:41

    ואני רק הערה קטנה – "כשתיאלם".

כתיבת תגובה