דברים שאין לך אומץ לחשוב עליהם

1
אני בעד מחאה. אני נגד מחאה אלימה. זו אחת הסיבות לכך שלא תשמעו ממני משפטים כמו "הגיע הזמן לעלות על הבסטיליה", שזו גם קלישאה ואני די שונא קלישאות. חוצמזה שצריך גם לדעת עד איפה מותר למתוח את החבל.

בכל אופן, ברגע מסויים בשבוע שעבר התחשק לי ללכת ולשרוף את הכנסת במו ידי. להגנתי עליי לציין שבאותו זמן היה אולם המליאה ריק ממילא (כתבתי על כך בפוסט ביזיון במשכן הכנסת), ושזה עדיין חוקי במדינת ישראל לפנטז על ביצוע פשע, בתנאי שאתה לא מבצע ולא קורא לאחרים לבצע.

אני בטוח שגם לרבים מכם המציאות הפוליטית בישראל עושה לפעמים חשק לשרוף. אני מודה שאני כבר לא יודע לומר מה יותר גרוע – זה שאנחנו מרגישים כך או זה שלא מספיק אנשים מרגישים כך.

2
צליל עגום היה לווינוגרד, מקולקל. השופט וינוגרד נראה לי מותש ומדוכדך. אני לא יודע לפרשן לכם את המנדט המשפטי שלו ושל הוועדה שלו. אבל המנדט המוסרי שקיבלו היה לצעוק בקול גדול: אולמרט, לך הביתה. כולם יודעים את זה. גם הם.

3
לא יודע מה אתכם – אני כבר מסתכל על אולמרט, עסקניו, יחצ"ניו, יועצי התקשורת שלו וכל שאר האנשים שפועלים בשליחתו, פחות בכעס ויותר בתחושת גועל.

אבל לשיא תחושת הגועל הגעתי כשראיתי את פרצופו המדושן של חיים רמון, איש שהורשע בעבירת מין, אותה הוא ביצע סמוך לרגע ההחלטה על היציאה למלחמה. כשאולמרט ופרץ טיפחו את הזיקפה הלאומית, חיים רמון טיפח זיקפה אישית לחלוטין, בשעה שתחב את לשונו לפה של חיילת בת 21 (ודן חלוץ הרים טלפון לבנק. כל אחד ומה שעושה לו את זה). אז באמת, באמת שלא מעניין אותי לשמוע מה יש לו להגיד.

4
אהוד ברק איננו טוב מכל אלה – הוא גרוע מהם. ביבי? אותה המחלה רק בצורה אחרת. לא קשור לדיון, רק שתדעו שזה שאין אלטרנטיבה, לא אומר שאנחנו צריכים להיות כבשים.

5
ביום שפרצה המלחמה כתבתי כאן שאני חושש שלא הושקעה מחשבה רבה במלחמה הזו – ביציאה אליה וביציאה ממנה. אמרתי: "עזבו את הכישלון שלפני, זה שמוביל למלחמה – השאלה החשובה היא מה יקרה אחרי". ושאלתי: "איזה רווח אפשר להשיג מהמתקפה בלבנון? איפה היא תסתיים? כיצד נדע שהגיע הרגע להסיג את הכוחות?".

כמוני, היו רבים שאמרו מייד עם היציאה למלחמה שזה הולך להיגמר רע, וזה לא בגלל שאנחנו מבינים גדולים באסטרטגיה צבאית – זה בגלל שאנחנו לא משלים את עצמנו לגבי הנהגת המדינה. 

6
לא די בציניות כדי להתמודד עם המציאות. צריך להסכים לפעמים להיות פסימיסט, ולהניח שהגרוע מכל הוא לא רק אפשרי – הוא גם מאד סביר.

שאולמרט ופרץ יצאו למלחמת לבנון וניהלו אותה, על בסיס שיקולים פוליטיים צרים ועל-פי סקרי דעת קהל, ומתוך אמונה שהדרך הכי טובה להיות פופולרי בישראל היא להיכנס בערבים. רק שכל-כך לא היה להם מושג מה שהם עושים שזה נגמר בפיאסקו עצום, שאותו מנסים למכור לנו מאז כהצלחה מטאורית, כניצחון – למרות שכל העולם יודע שהפסדנו. ואותנו לימדו שכך עושים הערבים.

קצת מצחיק אותי שאפשר להפחיד אנשים בישראל בדיבורים על הנשק שיש לנסראללה או עלול להיות לאחמדינג'אד. הרבה יותר מפחיד, אם תשאלו אותי, לראות בידי מי אנחנו מפקידים את הצבא השלישי בעוצמתו בעולם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ד.ט   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 16:53

    המאוס ביותר,ללא ספק.

  • אזרח.   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 18:01

    לפני המלחמה,נגד הכיוון של יציאה למלחמה.אבל מי שומע?

    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=379652&sid=126

    תגובה מס' 3

  • תוהה   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 21:19

    למה בעצם חיכית כל כך הרבה לועדת וינוגרד, אם בכל מקרה החלטת מה שהחלטת הרבה לפני זה, ואתה ממשיך להחזיק בעמדתך גם כשהם אומרים את ההיפך הגמור?
    (ע"ע סעיף 6 שלך)

  • יוחאי   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 22:25

    התקשורת נתפסת לכך שאולמרט לא "הורשע" על ידי הוועדה ביציאה למהלך הקרקעי מתוך שיקול פוליטי.
    אבל חוץ מזה, הועדה קטלה את התנהלותו. דו"ח הבינים היה אמור להספיק.
    אין ספק שהוא צריך ללכת הביתה, אבל אין מי שיוליך אותו הביתה. התקשורת מדכאת כל סיכוי למאבק, ואחרי שהוא צלח את המחאה בסיבוב הקודם, הסיבוב הזה קטן עליו.

  • איתי   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 22:51

    הכעס יכול להניע אותך לפעולה. אולי תהיה בונה ואולי הורסת. הגועל מניע אותך להתרחק.
    כאשר אנחנו נגעלים אנחנו משחקים לידיהם של אלה שרוצים שנתרחק וניתן להם לעשות מה שהם רוצים.

  • עוברת אורח   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 23:39

    לקרוא להדחת אולמרט או להתפטרות ברק, לפחות אולמרט למד את השיעור הזה (על בשרנו)

  • נמרוד ברנע   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 23:59

    לי תמיד היה חשק, בהשראתו של אבא שלי שמדבר על כך כל פעם שפורצת מחאה חברתית, לשרוף דווקא את משרד האוצר ואגף תקציבים ולא את הכנסת.

  • צחי   ביום 3 בפברואר 2008 בשעה 11:14

    שוקי,
    הבעיה בלא להיות כבשים היא שבאמת אין שום אלטרנטיבה, אני שתמיד אמרתי שזכות ההצבעה היא חובה שוקל פשוט לא ללכת לבחור בבחירות הבאות, כולם ללא יוצא מן הכלל מושחתים שם, מי יהיה ראש הממשלה הבא? ביבי? ברק? ליבני? מופז? מה כבר ההבדל ביניהם?
    אתמול שמעתי ברדיו שבסקר שעשו הגיעו לתוצאה שרק 50% מבעלי זכות ההצבעה היו מצביעים אם הבחירות היו נערכות כיום.
    נראה לי שהם אופטימים…

  • yigal laviv   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 17:54

    דברי טעם

  • דפנה לוי   ביום 2 בפברואר 2008 בשעה 18:39

    והשבוע שמעתי את הטיעון הכי מקורי נגד החלפת בעלי השררה: אחרי שקבוצה של אנשים לא מוכשרים, יהירים וחסרי בושה כבר טבלו את ידם בקופה הציבורית, חבל להחליפם בקבוצה של יהידים חסרי בושה ולא מוכשרים שטרם דאגו לענייניהם הכלכליים ומן הסתם יתחילו לעשות כך מיד עם קבלת המפתחות לכספת. זה ממשפחת הציניות, נכון, אבל זה מסתיר פסימיות עמוקה ובלתי ניתנת לסילוק

  • יואב   ביום 3 בפברואר 2008 בשעה 14:27

    שוקי, אני חושב שהכי קל לומר שמתקפה בלבנון היא בעייתית, ושמה יצא לנו מזה וכו'. מלחמה היא גיהנום בהתגלמותו, אבל (וסלח לי על הכמעט קלישאה) שים את עצמך במקום ראש ממשלה, והסבר איך היית מגיב לאחר החטיפה. שים את עצמך במקומו והסבר איך נכון להגיב היום בעזה (גלעד שליט, anyone?)
    אני חושב שהחטא הקדמון של אולמרט היה מינוי עמיר פרץ לשר הביטחון. זה, יחד עם הכושל מכולם – חלוץ – יצר פירמידה שסופה ידוע מראש.
    עוד משהו על אולמרט (ואני לא מחסידיו המובהקים) – התקיפה שאישר בסוריה, שהיתה עלולה להוביל למלחמה נוספת קרוב כל כך למלחמה הכושלת בלבנון, מלמדת, אותי לפחות – שהאיש כן מסוגל להנהיג.
    ונא לא לשכוח את החלופות – זה חשוב, כי בחירות הן לא דבר רומנטי.

  • אסתי   ביום 3 בפברואר 2008 בשעה 18:03

    וזה מה שמאפשר לשיטה ולעומדים בראשה לשרוד למרות הכל.
    כי עם גועל לא יוצאים למלחמות ולא עולים על בסטיליה (גם לא על הכנסת) וזה מה שעצוב כל כך.

    זה והתגובה של דפנה למשל שמשקפת כל כך הרבה יאוש וחוסר תוחלת.

כתיבת תגובה