בלוגרים שלא משתפים פעולה [והמיגרנה שלי]

אני סובל ממיגרנה מרגיזה מאז הצהריים, ושום דבר שעשיתי לא חיסל אותה לגמרי. היא כל פעם מפסיקה וחוזרת. אז סליחה מראש אם אהיה קצר, לא קוהרנטי או לא הכי מובן, ובהזדמנות קרובה ארחיב יותר.

קראתי הפוסט הזה של ענת בסיפור האמיתי והמזעזע של, ואת פוסט התגובה של שרון. ואת התגובות. רק הגביר לי את המיגרנה כל העסק, אבל הנושא חשוב וראוי (הייתי מספר מהו, אבל המיגרנה…).

מה שהכי חסר לי זו תובנה של הבלוגרים שהשתתפו בדיון הזה, מכל צדדיו, שהדרך הטובה ביותר להיות אחד מהחבר'ה היא ליצור לך את החבר'ה שלך. לקבוצה של אנשים שמשתפים פעולה – אפילו היא קטנה יחסית – יש כוח גדול בכל מסגרת בה הם פועלים, ויש לה גם אפיל משלה. מעצם הגדרתה כקבוצה, כרמה גבוהה יותר של סדר בתוך האנתרופיה. זה – מינוס מיגרנה – הניסוח שלי ל"עיקרון האוונגרד" והיישום שלו ברשת. אחלו לי שנת לילה טובה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון   ביום 6 בפברואר 2008 בשעה 1:53

    …אתה מצליח להביא את התשובה הכי טובה לשאלות שכולנו שואלים את עצמנו בעניינים האלה (אל תסמיק, זה לא טוב למיגרנה).

    כי בשורה התחתונה, האנשים שאיתם אתה בא באינטראקציה (בבלוגוספירה, בתיכון, ובכל מקום) ושאליהם אתה חש קירבה בתוך אותה מסגרת, הם מה שחשוב באמת. הם, ולא מספר הקוראים ב-RSS או מספר הכניסות שמראה הפיירסטטס, ואפילו לא מספר התגובות לפוסט (כפי ששחר מ"תובנה כוזבת" ציין בפוסט שלו שהתייחס לעניין, וטעה בגדול לדעתי).

    [פחחח. הקאפצ'ה שלי אומרת PNIS…]

  • גיל   ביום 6 בפברואר 2008 בשעה 2:59

    בלוגרים אחרים, ועל בלוגים מתחיל קצת לעייף. זה נראה כמו דישדוש אינסופי בביצהץ. אנשים שוכחים אבל רוב האנשים בכלל לא קוראים בלוגים ואפשר למצוא אותה קבוצת כותבים כל הזמן במקומות שונים ברשת. כמות הבלוגים גדולה מאוד ואין אפשרות לקרוא את כולם, וככל שיש יותר כותבים ככה יש גם פחות קוראים לבלוג. מצד שני, זה בסדר לא להגיע לכולם ושרק קבוצה קטנה תקרא אותך.

  • נמרוד אבישר   ביום 6 בפברואר 2008 בשעה 5:03

    או. בדיוק הוצאת את העוקץ מכל הקטע של "מלכי הכיתה" והחננות המבודדות. כי בסופו של דבר, אני הכי קרוב כאן לגיל תיכון, ואאז"נ, בתיכון לא היו מלכים ומלכות. זה שמרנו לדאנג'ן. בתיכון היו קבוצות, ולקבוצה אכן יש את האפיל שלה. מי שלא ראה איך הקבוצה של אלה שמדברים בקול רם מדיי רדפה אחרי החבורה של החנונים (שהייתי חבר גאה בה) לפני הבגרות בפיסיקה לא יבין את האפיל אף פעם. שאפוסט.

  • דפנה לוי   ביום 6 בפברואר 2008 בשעה 7:26

    אלא בחיים (פעם היה דבר כזה, שנכחתי בו יותר מכפי שנכחתי ברשת) אמרה לי פעם חברה: טוב, זה לא חוכמה. את מקיפה את עצמך באנשים שחושבים כמוך". וזה אמור היה להיות עלבון. עד שהבנתץי שזאת בדיוק החוכמה. לא מפני שאני לא מוכנה לשמוע דעות אחרות,אלא מפני שכשמתרגמים אותן מתיאוריה לפרקטיקום – זאת בהחלט החוכמה, למצוא את מי שחושבים כמוך ורוצים לבנות איתך את אותו סוג של חיים.
    אהבתי את הניתוח שלך- ויותר מזה, את העובדה שגרמת לי לצאת לבלוגיות אחרות לסיור, בלי חליפת חלל…

  • אורה לב-רון   ביום 7 בפברואר 2008 בשעה 15:44

    פגישה ראשונה עם פונטיוס פילטוס ב"מרגריטה והאמן" (או "השטן במוסקבה" בגרסה הקודמת), מתרחשת כשהוא בעיצומו של התקף מיגרנה. התאור העוצמתי גרם לי להתאהב בפונטיוס, ומצדי הוא יכול היה לצלוב את מי שהוא רוצה.
    נ.ב. בסוף זה היה ישו…

השאר תגובה