סיכום פרשת קצב, והטור של אורית קמיר

אני ממליץ לכם לקרוא את הטור הזה של אורית קמיר. אני חושב שזה טור חשוב (בין השאר משום שקמיר היא זו שכתבה אותו). אני חושב שטוב שנכתב וטוב שפורסם. ומצד שני, אני מרשה לעצמי לחלוק על קמיר בכמה עניינים.

על רגל אחת: קמיר חולקת על הטענה כאילו הסדר הטיעון עם קצב והחלטת בג"ץ לגבי העתירות הנוגעות לו, הם קומבינה אחת גדולה. היא מסכימה שבהתחשב בנסיבות ההסדר והחלטת בג"ץ היו פחות או יותר בלתי נמנעים, ושהם לא משקפים זלזול בכבוד האשה. 

מצד שני היא אומרת: "משה קצב, השתמש לרעה בכוחו, השתרר על עובדות תחתיו וביצע בהן עבירות מין. בהתנהגותו זו יש משום שחיתות, מעילה באימון, כוחנות, וכמובן – הטרדות מיניות, מעשים מגונים, ואולי גם אינוס… מעשיו אלה מעידים עליו שלא היה ראוי לתפקיד בו כיהן, וביזה את מוסד הנשיאות ואת המדינה שבראשה עמד. על כל אלה אין חולק".

אני לא משפטן, אבל אם הבנתי נכון את דבריו של היועץ המשפטי בנושא אז מדובר על הטרדה מינית "בלבד". לא מעשה מגונה ולא אינוס ולא "כמובן" ולא "אולי" כי אין פה מקום ל"אולי". יש פסק-דין שמבוסס על עסקת טיעון, על כל מה שמשתמע מזה.

אולי קצב "אשם" יותר ואולי הוא "אשם" פחות ממה שהוסכם בעסקת הטיעון. אבל שימו לב שהנושא הוא לא אשמתו במישור האונתולוגי אלא בהיבט המשפטי. כלומר, זה לא מקומן של קמיר, או של התקשורת או מקומי שלי, לדון באשמתו התיאורטית – שצריכה הייתה להיות נידונה בבית-המשפט, ולא הגיעה לשם בגלל התנהלות כושלת של פרקליטות המדינה, ואולי גם של היועץ המשפטי.

מצד שני, קצב כן נשפט בערכאת הלינץ', הושם ללעג והוכתר על-ידי אחד העיתונים היומיים כ"אנס" באותיות של קידוש לבנה.

כשהחלה הפרשה המכוערת הזו אמרתי לבת-זוגי ש"אין לי ספק שהוא אשם, אני רק לא בטוח במה". אמרתי, אבל לא כתבתי, כי תחושות הבטן שלי אינן ראיות והמדיה הציבורית אינה בית-משפט. אני לא רוכש הערכה רבה לקצב ולחבריו, ואצלי כל פוליטיקאי מוחזק "אשם" כל עוד לא הוכח אחרת. מצד שני, גם א' מבית הנשיא לא מצטיירת בעיני כחסידת אומות העולם, ואם לשפוט על-פי מה שפורסם בתקשורת אז היא (יחד עם הפרקליטות) נושאת בחלק גדול מהאשמה על כך שהתשתית הראייתית נגד קצב קרסה.

אך מי שם אותי, או את קמיר, "לשפוט על-פי מה שפורסם בתקשורת"? על השפיטה מופקד בית-המשפט בלבד. אשם או לא, דמו של קצב באמת נשפך, ואין רלוונטיות לשאלה אם הגיע לו או לא – הדרך הנכונה להרשיע ולהעניש עבריין במדינת חוק היא בפסיקת בית-משפט.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דרומי   ביום 28 בפברואר 2008 בשעה 8:07

    ההנחה שלך, לפיה רק מה שקובע בית המשפט הוא אמת, היא בעייתית מאוד.
    בית המשפט לא מתיימר לקבוע אמת, אלא לקבוע מה ניתן להוכיח 'מעל ספק סביר'. יש הרבה דברים שהם מאוד אמיתיים, למרות שלא ניתן להוכיחם מעל ספק סביר.

  • שוקי   ביום 28 בפברואר 2008 בשעה 10:42

    אני לא יודע איפה בטקסט מצאת את ההנחה הזו.

  • אלון   ביום 28 בפברואר 2008 בשעה 11:12

    שוקי,
    הטענה הנפוצה ביותר נגד החלטת היועמ"ש (עליה אתה חוזר כאן, אם הבנתי אותך נכון), היא – גם אם יש ספקות לגבי חוזק הראיות נגד קצב, תתכבד התביעה ותניח לביהמ"ש לבצע את תפקידו – להכריע על פי חומר הראיות. או במילים אחרות – לא תפקידה של התביעה "לסנן" ולחרוץ משפט (דה-פקטו, באמצעות הגשת הסדר טיעון).
    אני חושב שטענה זו אינה נכונה בשום מקרה, ועלולה להוביל לתוצאה הרסנית כשמדובר באישומים "טעונים" (אלימות, מין, ניצול יחסי מרות) ובנאשם יחודי כל כך.
    אם אתה יוצא מנקודת הנחה שקצב ביצע פחות או יותר את המעשים המיוחסים לו בטיוטת כתב האישום, ושהמכשולים בפני הרשעה גורפת הינם ראייתים או פרוצודורלים (התישנות), הרי שהנזק שבזיכוי (אפילו חלקי, אפילו כזה שבסופו של דבר יוביל להרשעה וענישה חמורים יותר מאלו שהושגו בהסדר הטיעון) הינו חמור בהרבה מהתועלת שבהשגת "יותר" הרשעה.

  • שוקי   ביום 28 בפברואר 2008 בשעה 14:35

    אני מסכים איתך. אני חושב שהפרקליטות הייתה להוטה מדי ועשתה שגיאות ושהמחיר הוא שאי אפשר היה להביא את התיק לבית המשפט ולזכות. לכתחילה עדיף היה שיהיה משפט, אבל בדיעבד כנראה שאי אפשר היה לזכות במשפט כזה.

  • ג'וחה   ביום 28 בפברואר 2008 בשעה 23:40

    המחשבה שאנחנו חיים במדינה שתביא למשפט שקוף וגלוי, עד כמה שזה אפשרי, רק מי שבטוח ב 100% שיצא אשם מפחידה. היא גם מעמידה רף כמעט בלתי עביר לפני התביעה. כי מי שייצטייד בעו"ד הכי טוב שיש ובמליצי יושר ובחיפוש כל פירצה מראש יפחיד את התביעה שתדע שזה רק 99% הצלחה ותסכם סיכום חשאי. נ.ב. למשל היינו בסיפור זה כאשר נידונו קרובימשפחתו הקורבים של בכרי רוצחים נאלחים שבחרו להודות ולא לפרסם את המי ומה של הרצח הנתעב והשלטון שיתף עמם פעולה. המטרה אינה למצוא אשמים ולענישם, זה חשוב וטוב ונחוץ אבל החשוב מכל שכולם יזכו ליומם בבית משפט פתוח, גם מסומם נטוש ואבוד ללא אדם וללא רכוש וגם העשיר שבעולם ולו סוללת עורכי דינים מהיקרים שבעולם. אם מחיר הבטחון של התביעה הכללית הוא שרק מה שבטוח ב 100% יועלה בבית הדין וכל היתר ייגמרו בהסדר חשאי יהיה כאן רע מאוד. איך בכלל נפקח על בתי המשפט ועל התביעה אם לא נראה אותם בעבודה גם בתיקים קשים ומעורפלים. כמו בכדור רגל גם אם זה לא יוכח משחק מכור רואים רק כשמשחקים..

  • שפי   ביום 28 בפברואר 2008 בשעה 17:45

    אם שניים מחמשת השופטים היו נגד העיסקת-טיעון אז סימן שהיתה אפשרות רצינית אחרת.
    לדעתי מזוז הלך על עיסקה כי הוא הבין שמשפט כזה ישמש כמדורת השבט, יירש את ערוץ 2, יעלו בו באוב פנדורות שיזעזעו את האושיות, במשפט עצמו ובתקשורת שתהיה מסביבו, וכמובן בסלונים של האזרחיות לדורותיהן. רעידות אדמה כאלה הן ממש לא טובות לעסקים, אבל הסיכוי היחיד של המדינה.

  • צפריר כהן   ביום 2 במרץ 2008 בשעה 10:51

    ג'וחה כתב:

    | המטרה אינה למצוא אשמים ולענישם,
    | זה חשוב וטוב ונחוץ אבל החשוב מכל
    | שכולם יזכו ליומם בבית משפט פתוח

    המשפט ההוגן אמור להגן על הנאשם. במקרה הזה הנאשם ויתר על זכותו למשפט הוגן.

    כזכור, לא היה מדובר כאן על "99%". מדובר היה על סיכויים נמוכים בהרבה. היינו זוכים לראות מחזות מבישים של התפלפלויות על קוצה של ראייה. מישהו זוכר את הראיה המכריעה ממשפט דמיאניוק?

    האם למשפט הזה היה ערך הסטורי? ערך של צדק? האם הצדק ניצח או הפסיד? בשורה הזו בטופס הטוטו צריך לסמן 1 או 2? או שמא X?

השאר תגובה