כל השואה הזאת

1
לכל אורך ילדותי חלמתי שנאצים רודפים אחריי במסדרונות בית-הספר. לפעמים הם אספו אותנו בחדר אחד, את כל התלמידים, חסרי פנים בדממה מצמיתה. מנקודה מסויימת, כבר ידעתי לאן מוביל החלום, והייתי בורח. לפעמים ניסיתי לשכנע אחרים שכדאי להם לברוח, ובדרך-כלל נכשלתי והייתי הניצול היחיד.

2
אני לא יודע לסמן את הנקודה המדוייקת בה קיבלה השואה תפקיד מרכזי כל-כך בעולם המושגים שלי. אני לא דור שני, לא שלישי. דודתי נשואה למשורר ניצול שואה, ועוסקת בחקר שירת השואה, אבל נדמה לי שנעשיתי מודע לזה בגיל מבוגר יחסית.

3
מעולם גם לא אהבתי את יום השואה. משלב מסויים הוא אפילו נראה בעיני כסבל מיותר – למה להקדיש יום למשהו שממילא ממלא את חיינו בכל יום? כי מבחינתי השואה הייתה תמיד משהו שנמצא מעבר לפינה. בתחושה הכי בסיסית שלי, השואה הצטיירה כמשהו שמעולם לא הפסיק להתקיים. הנאצים לא היו משהו שנעלם. ביני לבין עצמי, בתקופות שונות של חיי, נהגתי להתבונן באנשים סביבי ולתהות איזה תפקיד הם היו מקבלים בשואה – האם היו הנאצים או היהודים.

4
ב-20 ליוני 1982, ימים לפני תחילת מלחמת לבנון הראשונה, נאם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל במסיבת עיתונאים ואמר כי "המדיניות הישראלית היום היא 'יהודונאציזציה' של העם בישראל". בעיתון ציטטו "יודו-נאצים". עשרה ימים אחרי שכתב את הדברים סיפר הניו-יורק טיימס כי בהריסות העיר צידון מפוזרות אלפי גופות ושוכבים רבבות פצועים. ליבוביץ' כתב למערכת "הארץ" מכתב ובו ציטט את הדברים, והוסיף "התיאור הזה נשמע כמועתק מדיווחיהם של כתבים אנגלים שהגיעו עם חלוצי הצבא הבריטי באפריל 1945 לברגן-בלזן".

5
האם יכולה להתרחש שואה נוספת? לא רק שיכולה, אלא מתרחשת. רצח עם שיטתי התקיים ברחבי העולם לפחות תריסר פעמים מאז 1945. רדיפה, רצח, אונס, ביזוי וניצול – מאורגנים יותר או פחות – מוסיפים להתקיים ולהתבצע במדינות רבות ועל-ידי מדינות רבות, בכל רחבי העולם. אנשים עדיין נרדפים על דעותיהם הפוליטיות, העדפותיהם המיניות, דתם, לאומיותם, מוצאם האתני. עדיין יש בעולם הרבה הרג מיותר של חפים מפשע. 

6
אבל אם יש מקום שהיית מצפה למצוא בו חמלה, אז המקום הזה הוא ישראל. היית מצפה שבמדינה שקמה מתוך אפרם של אושוויץ ובירקנאו, יהיו לפחות רוב האנשים מאוחדים בדעה ש"לא עוד" משמעו "לא עוד לאף אחד". אפשר היה לחשוב שבארץ-ישראל – בה קם העם היהודי ועוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית וכו' – יחונכו אנשים להכיר בקדושת החיים, אבל גם יזכרו שישנו "ייהרג ובל יעבור".

7
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים" (יומא ט' ב').

בית ראשון חרב כי היהודים עברו עבירות שהן "ייהרג ובל יעבור". בית שני חרב על קמצא ובר-קמצא. ללמדך שהלבנת פנים שקולה לרצח, ואדישות לאכזריות, ומצוות שבין אדם לחברו שקולות למצוות שבין אדם למקום. סנהדרין שקטלה שניים בשבעים שנה תיחשב לקטלנית; חברה שהלבנת פנים היא בה דבר שבשגרה, היא חברה שאין לה זכות קיום.

8
האם מוגזם לצפות ממדינת היהודים שתעמיד את האנושיות לפני הכל? כי הרי בשביל להבין את ההשלכות המחרידות שיש לצירוף הזה, אדישות-ואכזריות, לא צריך ללמוד על השואה. מספיק לראות את כל מה שנעשה בישראל.

9
אם ניצולי שואה יכולים למות בחרפה בישראל, אז בוודאי שסתם קשישים הם כסף קטן. אם לגיטימי לגנוב את כספם של ניצולי שואה, אז וודאי שלגיטימי לגנוב את הכספים של כולנו. ואם חייהם של חיילי צה"ל שנלחמים בשדה הקרב אינם חשובים מספיק כדי לצייד אותם באפוד, אז מדוע שאאמין שאכפת בכלל לאהוד ברק אם הנשק הישראלי פוגע בחפים מפשע או לא. אדרבא – יש אנשים שטוענים שהמטרה היא לפגוע בחפים מפשע.

10
הטיפול בפליטים שמגיעים לכאן, לא טוב בהרבה. ואם לבני אדם לא מתייחסים כאן בחמלה, אז מה הפלא שהפתרון ה"חסכוני" שבחר משרד החקלאות ל"בעיית החתולים" הוא לשחוט אותם בהמוניהם.

האם מוגזם לצפות מהיהודים, שהתורה מצווה עליהם להתייחס בחמלה לא רק לבני-אדם אלא גם לחי והצומח, שכאשר נדרשת הוצאה כספית כדי להציל חיים אז הם לא יתקמצנו? ספרו את זה למשרד האוצר, למשרד החקלאות – בעצם לכל משרדי הממשלה. ספרו את זה לרוב תושבי המדינה, שאם אינם אכזריים אז הם אדישים. אין דבר רע שלא יכול לקרות פה – וקורים הרבה דברים רעים. 

11
"אדם", אמר פעם ליבוביץ' כמדומני, "הוא יצור שניכר ביכולתו הבלתי-נדלית לחוש אדישות לגורל זולתו".

12
אם הנאציזם הוא הרע המוחלט, אז חובתנו להיות האנטי-תזה של הרע המוחלט הזה. לאהוב במקום לשנוא, לתת במקום לקחת, לכבד במקום לבזות, לעזור במקום לפגוע, להציל חיים במקום להרוג.

ואני לא מדבר על פציפיזם אלא על חמלה – לניצולי שואה, פליטים, וחיות אחרות.

כי אם כל הלקח מהשואה הוא שצריך לעשות הכל כדי שלא יהרגו אותנו – כולל דברים שהם ייהרג ובל יעבור – אז הנאצים הרגו הרבה יותר מאשר
השישה המיליון.

(ואגב, במחנות ההשמדה מתו עוד מיליוני מפגרים, נכים, הומואים, קומוניסטים, וסתם אנשים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון). 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נופלת מגרייס   ביום 2 במאי 2008 בשעה 6:08

    "האם מוגזם לצפות ממדינת היהודים שתעמיד את האנושיות לפני הכל? כי הרי בשביל להבין את ההשלכות המחרידות שיש לצירוף הזה"

    והייתי בטוחה שה"צירוף הזה" מתייחס ליהודים וחמלה.

    את זה, משום מה, אומר לך התנ"ך.
    שנה-שנתיים ככה לפני השואה.

    במדינה ששנאת-חינם-דתיים שולטת בה ואחת מתוצאותיה של השנאה היא התרחקות מהתנ"ך קשה להטמיע את הרעיון הזה, שעל היהודי יש חובת חסד.

    ספר עמוס מבליט את העניין במיוחד.

    (וכשאני מדברת על התרחקות מהתנ"ך, אני מתכוונת בדיוק לזה ולא לשום עניין אמוני-דתי. שנאת הדת היהודית שמתקיימת בתוך המדינה היהודית, הרחיקה את ספר הספרים ודאי ממעמד של ספר הקודש, אך אפילו ממעמד ספר המיתולוגיה העממי היא הרחיקה. חבל. אפשר היה ללמוד משהו על חסד. לו רק היינו פחות שונאים)

  • אדם   ביום 2 במאי 2008 בשעה 8:55

    האם אנו זקוקים לדת שתלמד אותנו מוסר? אני רוצה להאמין שלא. ובכל מקרה גם היא כבר לא תעזור, לא כאן ולא בשאר העולם.

    ולדור הבא שיישאר אחרינו כל מה שניתן לאחל הוא בהצלחה – המפתחות בפנים. אין לנו מושג אם הברקסים עובדים, אז בזהירות בסיבובים.

  • שלומית הברון   ביום 2 במאי 2008 בשעה 9:40

    מזדהה איתך בכל מילה.

  • עוברת אורח   ביום 2 במאי 2008 בשעה 16:21

    אבל גם לא ריאלי. למה? איך תוך 60 שנה המדינה הזו כל כך התקלקל?

    אתמול נסעתי ברכבת מחיפה לת"א, תחנה האוניברסיטה. מולי ישב אדם כבן שישים, הוא דיבר כל הדרך, כמעט בלי הפסקה. ייתכן, מתוך דבריו, שהוא מה שנקרא היום "נפגע נפש", אך אין זה אומר שדבריו היו שטויות. למשל, הוא אמר: חסרים במדינה הזו היום רחמים. פעם היו כאן רחמים: של אדם לאדם, של מדינה לאדם, היום כבר כמעט שאין.
    ומכיוון שחשב משום מה שאני מורה, הוא אמר לי לפני שיצאתי: למדי את הילדים רחמים, שיעור אחד בשבוע של רחמים.
    יש בזה משהוא.

  • יוחאי   ביום 2 במאי 2008 בשעה 18:37

    רק תיקון קטן,מלחמת לבנון הראשונה פרצה בשישה ביוני, לפני האמירה של לייבוביץ'.

  • ר   ביום 3 במאי 2008 בשעה 0:36

    וואו! מזמן לא קראתי פוסט מטלטל כזה, גם בתוכן וגם בהגשה – ניסוחים מדהימים בלי להתלהם, פוגעים בול בלי לצעוק
    באמת כל הכבוד לך, התעלית וגרמת להתעלות, גם אם הנושא מכאיב
    וכן, מצטרפת למזדהים והמזדהות – אצלנו בבית אומרים הרבה על מצבי פחד וחרדה פוטנציאליים "כשהנאצים יגיעו"… וגם כאן אין שום דור ממשיך

  • קרוסלה   ביום 6 במאי 2008 בשעה 16:44

    חשבתי שאתה רק כותב על מחשבים.
    לגבי השואה- גם אני מרגישה מאוד מחוברת לשואה, אפילו שאין לי שום קשר משפחתי.
    הגעתי למסקנה שזה בגלל שהמדינה הזאת חיה את זכרון השואה כמו שאשה פוסט-טראומטית חיה את זכרונות ההתעללות שעברה בילדותה: זה תמיד שם, אבל לא מדברים על זה. זה חוזר בסיוטים של כולנו.

  • קורינה   ביום 2 במאי 2008 בשעה 5:42

    הפסיכולוגים אומרים שלוקח חמישה דורות להחלים מטראומה.
    היינו צריכים להגיע לדור שלישי – ואתה דור שלישי מעצם היותך כאן ועכשיו – כדי שדברים כשלך יעלו וייצרבו.
    צריך להחזיק מעמד עוד שני דורות, להנחיל להם את האמת והחמלה – ואז אפשר באמת נצא לחופשי.

  • טלי   ביום 2 במאי 2008 בשעה 11:33

    ומסכימה עם דבריך.

השאר תגובה