בסוף יבוא מלאך

ביקורת ספר.

בסוף יבוא מלאך, היומן האופטימי של רונן פורת / הוצאת ידיעות אחרונות
עורך: אילן יצחייק

"בסוף יבוא מלאך" היא גירסת הנייר של מחובר לחיים, פרוייקט מונומנטלי שאת גירסתו המקוונת שפורסמה ב-ynet עבדכם הנאמן נטש אחרי הפרק הראשון. מודה.

הספר, הוא הזדמנות שנייה לקרוא את המסמך הזה. יש כמה סיבות טובות לעשות זאת, והן שונות ממה שאתם אולי חושבים.

"בסוף יבוא מלאך" הוא יומנו של רונן פורת, חולה סופני ב-ALS ("מחלת לו גריג") שהחליט לנצל היטב את הזמן שלו, עד השנייה האחרונה.

זה אילן גבוה להיתלות בו, אבל הקריאה המאוחרת שלי את רונן פורת הייתה דומה קצת לקריאה המאוחרת של ספר קוהלת. בתיכון, לימדו אותי שקוהלת הוא קובץ דברי יאוש של אדם מר נפש ופסימי. רק בגיל מאוחר, כשקראתי את הספר הזה מחדש, הבנתי את העומק הסטואי שלו. זהו לא ספר של אדם מיואש אלא של אדם שמביט במציאות נכוחה.

רונן פורת, מצדו, לא באמת כתב יומן אופטימי. זהו לא סיזיפוס-מאושר בגלגול מודרני, אלא אדרבא – אדם

שההומור שלו שחור משחור, כי הוא מסתכל בלובן העיניים של מציאות החיים המרה שלו, מתוך ידיעה גמורה שיהיה רק יותר גרוע ובסוף הוא ימות. והוא מקפיד לומר את זה, פעמים רבות לאורך היומן. מצד שני, כמו בספרים של מילן קונדרה, העובדה שהגיבור מת בסוף היא לא העיקר כי היא נתונה מראשית הקריאה בספר.

קשה לגלות אדישות לסרקאזם שבו פורת מציג את הצדדים החיוביים של מצבו – הוא לא יזדקן, הוא לא צריך לקנח לעצמו את האף, הוא לא צריך להיות מודאג מזה שהוא מובטל וגם הוצאותיו על נעליים הצטמצמו פלאים. כן, זה מזכיר קצת את בדיחות ה"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות".

מצד שני, פורת לא חוטא לרגע בציניות כשהוא אומר שהוא יודע להיות אסיר תודה גם על הדברים הטובים. על הישגיו האישיים חרף מחלתו, על האהבה בה הוא מוקף, על כך שיש לו חבר שרץ לתקן לו את המחשב – הקשר היחיד שלו עם העולם – בכל פעם שה-Windows קורס.

באופן פרדוכסלי, הוא מצליח להיות אסיר תודה גם על הדברים הטובים שהיו לו ושאיבד. כמו איוב, הוא מודה שקשה לקבל הכל באהבה ושיש לו חשבון פתוח עם אלוהים, שלקח ממנו כמעט הכל. ובכל זאת, הוא לא שקוע בדיכאון אפתי אלא מצליח להרגיש, להביע וליצור. אין מה לקנא באדם שנמצא במצב כזה, אבל קשה שלא להעריץ את עוצמת האישיות הזו ואת העובדה שבמקום לבלות את שארית חייו בלשנוא את העולם, הוא אהב ונאהב, וכתב ספר מרתק ומצחיק ומרגש (ללא שמץ של רגשנות זולה, אגב. פורת מבהיר לא פעם שמי שמרחם עליו יכול לדחוף את הרחמים שלו למקום בו השמש אינה זורחת).
 
לכך מצטרף הסיפור שמאחורי הסיפור – מה שנראה כחיבור כמעט סימביוטי שהולך ונבנה לאורך היומן בין פורת לבין העורך שלו (ועורך הספר), אילן יצחייק.

(למען הגילוי הנאות אציין שאני קשור עם אילן גם בקשרי עבודה וגם בקשרי חברות, אבל אין סיכוי שהייתי קורא ספר כזה רק בשבילו). פורת מכנה את יצחייק בספר "אבו גימיק", וכמו לשאר האנשים עליהם הוא כותב, גם לו הוא לא עושה הנחות. בדרכו המיוחדת הוא מדבר על אבו גימיק מתוך שילוב בלתי-אפשרי של הערכה, הכרת תודה וחמלה.  

(עמוד 265:) "תמיד מרחפת השאלה: איפה נגמרת העריכה ומתחילה ההתערבות? לזכותו (של יצחייק) ייאמר שהוא נוגע-לא-נוגע – כלומר, למרות העריכה, אני מרגיש שהיצירה היא שלי… פעם הוא הסביר לי שזה בגלל שהוא נורא מזדהה איתי, שאם זה היה תלוי בו, גם הוא היה מעדיף שיכירו אותו רק דרך הטקסטים".

"בסוף יבוא מלאך" הוא מסמך חשוב (ואני אומר את זה בלי שמץ של ציניות), ספר עם הרבה עוצמה, שישאיר אתכם עם תובנות חשובות. מצד אחד, זה סיפור של אדם שגילה שהוא הולך למות, קיבל את זה כמו גבר ונפרד מהעולם הכי יפה שאפשר. אבל יותר מזה – זה סיפור של אדם שהצליח לשמור על צלם-האנוש שלו ולמצוא את מותר-האדם שלו, מתוך קבלה מוחלטת של זמניות חייו. האם זה לא מה שכולנו שואפים אליו בסופו של דבר?

למרות הכל, זו קריאה מאד מתגמלת. אני לא יכול להבטיח שקריאת הספר תעשה אתכם אופטימיים יותר, אבל די בטוח שלא תצטערו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אילן הבת   ביום 4 ביולי 2008 בשעה 10:00

    לא עשיתי קבוצת מחקר סטטיסטית, אבל אני יכולה להעיד שכל מי שהעברתי לו את הספר לקריאה הובל על ידו למקומות המשמעותיים לו ששם הוא או היא רצו בשינוי…
    יש משהו באיש הזה, בסיפור הזה ובשילוב בין הכתיבה של רונן ושל אילן והסיפור המרגש של התגובות והפורום שגורם לך לחייך אבל גם להעריך מחדש את חייך, את המתנות שאנחנו נוטים לשכוח שאינן מובנות מאליהן.
    עבורי אישית היו היומן והפורום תגלית שהוסיפה צבעים ועומק לחיי.
    תודה על ההמלצה, נעים לראות בכל פעם מחדש איך אנשים נכבשים בקסם..

  • ענת כהנא   ביום 4 ביולי 2008 בשעה 9:41

    וכמי שמלווה את רונן מהפרק הראשון שפרסם ב- ynet
    אני יכולה לספר גם על הפורום שלו, ועל החבורה המופלאה שהתגבשה שם – חבורה של אנשים מכל הארץ, מכל השכבות, מכל הסוגים, שבעקבות המפגש האינטרנטי עם רונן, החלו להתנדב למען החולים באותה מחלה.

    ואני חושבת שמעבר לפן האישי של רונן וההתמודדות המדהימה שלו, חשוב לספר גם על מה שהוא הצליח לעשות בארץ, בהעלאת המודעות למחלה, ובכך שגרם למאות חולי א.ל.ס להבין שהם לא לבד.

    המתנדבים מהפורום של רונן מסייעים לחולים, מארגנים להם ולמשפחותיהם ימי כיף, מלווים את המשפחות ועוד הרבה.

    עבורנו, הספר הזה הוא התגשמות של חלום, שחיכינו לו זמן רב, ואנחנו מאושרים לשמוע את התגובות של אנשים, אשר נרתעו בתחילה, כי חשבו שזה ספר על מחלה, ומרגע שהתחילו לקרוא לא הצליחו להניח אותו לרגע.

    ומאוד מרגש אותי לקרוא מה שכתבת, בעיקר בשתי הפסקאות האחרונות.

השאר תגובה