עמית סגל ואחוז החסימה

שישי האחרון, 20 לפברואר, ראיון במעריב. כתב ערוץ 2 עמית סגל אומר לליאור אברבך את הדברים הבאים:

"יומיים לפני הבחירות הגיעו אלינו סקרים של שתי המפלגות הגדולת שלפיהם התנועה הירוקה-מימד תעבור את אחוז החסימה. אם הייתי אומר את זה ככה, זה היה משפר את סיכוייהם לעבור, אבל חששתי מהתערבות חמורה במערכת הבחירות. התייעצנו והפשרה הייתה לא לשדר את זה במהדורת שמונה אלא במהדורה המוקדמת ולומר 'אחת התנועות הירוקות'. אחרת היתה נוצרת אווירה שאנחנו יותר שותפים לה ממדווחים עליה".

כבר שבוע אני מנסה להבין את העניין הזה, ואני חייב להודות שאני די מגשש באפילה. אני לא מכיר את סגל אישית אבל אני מכיר את עבודתו מזה שנים, ובדרך-כלל הוא הצטייר בעיני כבחור חריף ונראה היה שהוא מתייחס לעבודה שלו ברצינות. זה רק הופך את המקרה הזה ליותר מאכזב בעיני.

ראשית, ממתי מותר לעיתונאי להחליט שהוא מסתיר מהציבור מידע – מה קרה לזכות הציבור לדעת? אם הידיעה על כך שתי"מ עברה את אחוז החסימה בשני סקרים הייתה עשויה לגרום לאנשים להצביע לה, אז על אחת כמה וכמה – לדעתי סגל היה חייב לדווח על כך.

אני חושב שצריך היה לדווח לא רק כי זה היה המעשה האתי והנכון לעשות, אלא גם כי זה היה המעשה הדמוקרטי לעשות. בדמוקרטיה ייצוגית, איכות הייצוג היא הדבר הכי חשוב – תופעת ה"לסתום את האף ולהצביע" היא עדות להתפוררות התרבות הפוליטית שלנו. לכן, לו עמית סגל היה גורם בטעות לכך שאנשים שרצו להצביע למפלגה מסויימת באמת היו מצביעים לה, זו לא הייתה התערבות חמורה במערכת הבחירות. אדרבא: זה היה מימוש ראוי מאד של המנדט העיתונאי – לשמש כלב שמירה לדמוקרטיה.

חומר החיטוי הטוב ביותר וכו' – זה בדיוק זה. הבעיה עם הסקרים, כמו שאני רואה אותה, היא לא עצם הדיווח אלא כל הטררם הפרשני שמקיף אותו והעובדה שהוראות החוק לגבי אופן הפרסום כמעט לעולם לא נשמרות.

אני לא זוכר, למשל, שערוץ 2 הקפיד לפרסם עם כל סקר את כל הפרטים שהחוק מחייב לפרסם – שם הגוף שהזמין את הסקר, התאריך בו בוצע הסקר, וגם מספר האנשים שהתבקשו להשתתף בסקר ולא רק מספר האנשים שהשתתפו בפועל (יכול ללמד על מידת ההטיה הסטטיסטית). יכול להיות שזכרוני בוגד בי?

ראוי לשאול: האם היה מותר מבחינה חוקית לדווח? אני חושב שהתשובה חיובית. ככל שאני יודע, הסקרים המדוברים נערכו בשבוע שלפני – כמו הסקר של מינה צמח, שפורסם במהדורת החדשות של שישי בערב (6 לפברואר). לפי החוק התאריך הקובע הוא זה של עריכת הסקר, לא של הפרסום.

לא שהחוק הוא בעיה גדולה – כשרוצים, תמיד אפשר לעקוף אותו באלגנטיות. כשהוטל צו איסור פרסום על פרשת הקלטת של "כוכבנית זוהר" או על "הידוען בהיר השיער העוסק בתקשורת" שנחשד בכך וכך, אף עיתונאי לא נעצר – אבל כולנו ידענו במי מדובר. כשיש רצון יש יכולת, ולכן צריך להניח שבמקרה הזה פשוט לא היה רצון.

אני חושב הדברים של סגל היו נשמעים משכנעים יותר לולא הרקורד הבעייתי של ערוץ 2 בסיקור מערכות בחירות כמו גם בענייני סוביודיצה. התערבות בוטה של הערוץ הזה במערכות בחירות היא משהו שקרה יותר מפעם. השיא, לדעתי, היה ב-2006, כשהם הביאו לאולפן מומחה לשפת גוף כדי שינתח את אישיותו המגונה של ביבי, ויגיע למסקנות מדהימות (הוא לא אמין, מנותק, קר, לא מתחבר לאנשים). בתור מעריץ קטן מאד של ביבי, נגעלתי ונדהמתי מהרמה אליה ירדו (מה הלאה? יזמינו קוראת בקפה כדי לקבוע שדב חנין לא עומד בתקווה?).

לי הדיווח של ערוץ 2 בימים שלפני הבחירות הנוכחיות, נראה מוטה ובעייתי באופן כללי – והדבר העיקרי שאפשר לומר להגנתם הוא שרוב כלי התקשורת האחרים לא היו טובים מהם. כולם (חוץ מ"ישראל היום", כמובן) שיתפו פעולה – ביודעין או שלא – עם הספין של אדלר.

כולם דיברו על זה שקדימה סוגרת את הפער; אף אחד לא דיבר על כך שלבני לא תוכל להקים ממשלה בשום תסריט – זה היה בלתי אפשרי אריתמטית. ספין הביבי-או-ציפי הצליח להשכיח מהציבור שלבני מביאה איתה גלריה של חשודים ונחקרים + עבריין מין מורשע אחד. בערוץ 2 לא טרחו להזכיר לו. וכך, הם טרחו לספר לציבור שמבין כל המפלגות החדשות יש אחת שעשויה לעבור את אחוז החסימה – אבל לא טרחו לספר מהי.

כלומר, אין שאלה האם תי"מ הוסתרה במכוון או לא. השאלה היא האם השיקולים היו נכונים והאם היו מקצועיים. מה שאני יכול לומר, מנקודת המבט הבלתי-קובעת שלי, הוא שההתנהלות של ערוץ 2 נראתה לי מוזרה מאד.

ביום שני ה-9 לפברואר צילם ערוץ 2 כתבה במטה התנועה הירוקה מימד, ואז גנז אותה ברגע האחרון (האם מאילוצי זמן? קשה להניח, כי באותו יום התארכה המהדורה 7 דקות יותר מהרגיל). ולמחרת, בבוקר הבחירות, הם החליטו לשריין ערוץ לווין לחגיגות של תי"מ אותו ערב, ושלחו מפיקה לתאם. כלומר, העריכו שתי"מ תעבור גם בלי עזרתם.

אז מה, רצו ולא יכלו לדווח? יכלו ולא רצו? מכיוון שניכר שהיו בערוץ 2 אנשים שחשבו שלא שצריך להסתיר תי"מ, , מתבקש לשאול: מי התנגד ומי מנע את הפרסום ומתוך איזה סוג של שיקול – ובזה הספקולציות שלי טובות כמו שלכם. אני בהחלט מוכן להאמין שהשיקולים היו מקצועיים לחלוטין – אולי על פי פרשנות מאד מסויימת של חובת הדיווח.

אני לא מבין מדוע סגל הזכיר את הסיפור הזה מלכתחילה. אני לא חושב שיש על מה להתגאות, ולא התרשמתי שהוא מכה על חטא. בכלל, נדמה לי שסגל בהתעקשות שלו לא להיות אפולוגטי, הוא גם לא מספיק ביקורתי – או מפנה את הביקורת שלו למקומות הלא נכונים.

האם פרסום תוצאות הסקרים היה משנה את תוצאות הבחירות? ובכן, כנראה שלעולם לא נדע.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בני   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 6:23

    עמית סגל אשם בזה שלא עברתם את אוז החסימה. עכשיו הכול ברור.

    תשמע אדון שוקי. יש חוק במדינה והחוק אומר שארבעה ימים לפני הבחירות אסור לפרסם סקרים. מותר לערוך, אסור לפרסם. מה שאתה לא מצטט מעמית זה שאם הוא היה מפרסם הוא היה גם עובר על החוק. אבל t,v מה אכפת לך, הרי מותר שבנאדם יעשה מה שהוא רוצה ויעבור על החוק והעיקר שהמפלגה שלך תעבור, אה?

    אבל טוב שיש את מי להאשים. יאללה יאללה תתעורר מהחלום שלך ותלמד כבר איך להפסיד.

  • שושי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 8:48

    אינטרסים של בעלי חברת החדשות בתחום הסביבה, והסתבכתי בפקעת הבעלויות http://www.the7eye.org.il/Pages/home.aspx
    ר' תיבה חומה מצד ימין למטה.
    נראה לי סביר שהלא עיתונאי הנ"ל ניסה לרצות מישהו/ם

  • שושי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 8:55

    הרבה יותר מדי קטן מלהכיל את מפת הבעלויות הצולבות בתקשורת.

  • שוקי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 11:44

    אני חושש שאתה לא ממש מבין את העניין. יכול להיות שהפרסום היה משפיע ויכול להיות שלא. לא שאלתי את השאלה הזו בכלל. השאלה היא איך הגענו למצב שעיתונאי אחד אומר לעיתונאי אחר שהוא החליט להסתיר מידע מהציבור, בלי שזה הופך לשערוריה גדולה. במיוחד כשעברנו ממצב של התערבות בפוליטיקה ה"גדולה", למצב שעיתונאים חושבים שזכותם או חובתם למנוע מכוחות פוליטיים חדשים להשיג ייצוג פרלמנטרי. זו רמה חדשה של ריקבון.

  • שוקי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 11:52

    הבנת הנקרא, מכיר?

    א. לא מועד הפרסום קובע אלא מועד הביצוע של הסקר, וזה כתוב בפיסקה הרביעית.

    ב. סגל לא אמר בשום מקום שום דבר על החוק. טוען אחרת? תן ציטוט.

  • שוקי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 12:20

    כל מה שאת אומרת נכון, חוץ מזה שבקמפיין כל-כך קצר יש גבול למה שאפשר להספיק לעשות, במיוחד כשבתקשורת מסרבים להתייחס אליך. בסך-הכל, מנסיוני מדובר באנשים שמאד אוהבים לדבר על עצמם ואין להם שום שלדים בארון.

  • דרור   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 12:56

    לא פלא שאובמה ניצח את הבחירות!

  • אסף מנור   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 15:28

    הבעיה היא ביומרה של התקשורת ל"אובייקטיביות" ול"ניטרליות". יש עיתון סוציאליסטי חמוד בשם:
    People's Weekly World או PWW
    הסיסמה של עיתון זה קולעת ונכונה:
    "We take sides…Yours! Working class news and opinions since 1924".

    הרעיון של במה ניטרלית בה לכל הדעות יהיה מקום היא פשוט אידיאולוגיה במובן המקורי, המארקסי, של אידיאולוגיה, כלומר: כזאת שמסתירה את מצב העניינים ה"אמיתי". והוא זה שיש יומרה ל"ניטרליות", אבל בפועל הדעה השולטת היא זו שמקבלת את הביטוי והמקום. המיתוס שהתקשורת היא "ניטרלית" מחזק את הדעה השלטת כך שהיא אינה בגדר "דעה", "אידיאולוגיה", פרספקטיבה, אלא בבחינת אמת, אסתכן ואפילו אומר אמת מדעית או לפחות מקצועית, ללא משוא פנים.

    האשליה של תקשורת "ניטרלית" היא כזו היושבת בבסיס המחשבה הליברלית, ובבסיס הדמוקרטיה הליברלית הפרלמנטרית-הייצוגית, ועל-כן הן שתיהן מתאימות אחת לשניה. מהי הכנסת? מקום בו דעות, קבוצות וזרמים שונים מיוצגים ומחוקקים ושולטים. אולם, עצם הרעיון העומד בבסיס מוסד הפרלמנט הוא לא נדון, ולא אמור להיות נדון. כללי המשחק קבועים מראש וערעור שלם נתפס כ"פגיעה בדמוקרטיה" או כ"ערעור הסטטוס-קוו" וכו', וגם לרוב מגייסים את המערכת המשפטית-חוקתית להראות איך לא ניתן לשנות את אותם יסודות. עצם הרעיון של הדמוקרטיה הליברלית הוא ההסכמה, של "אמת ממוצעת", מקום בו אביגדור ליברמן ששואף לטרנספר את המיעוט הפלסטיני אזרחי ישראל, יכול לשבת לצד אחמד טיבי אותו הוא שואף לטרנספר. ולכן, הדמוקרטיה הליברלית כמו התקשורת ה"ניטרלית" הן מבנים שנועדו להפחית את האלימות, או לחילופין להגביר את הדיכוי של הצד המדוכא, תחת מעטה של אי-אלימות ונטרליות. אין "שמאל" ואין "ימין" יש "אחדות לאומית" (וכמובן שיש רק אחדות בין לאום אחד, ולא חלילה עם עוד לאומים החיים פה).

    על-כן, אחת המשימות הגדולות של השמאל הוא להוריד את המסכה תחת מעטה הניטרליות ותחת מעטה הליברליות, לחשוף את האינטרסים ואת תפיסות העולם העומדות בבסיס אותם מוסדות, ולייסד פוליטיקה של אמת!

  • אחד   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 22:23

    עכשיו שוקי מחליט מי איתונאי ומי לא. כל חברות החדשות צריכות מעכשיו לקרו את שוקי כדי לדעת את מי להעסיק ואת מי לפתר.

  • ברווז גומי   ביום 28 בפברואר 2009 בשעה 10:57

    אבל כמו שטענתי בזמן מערכת הבחירות, אנשי תי"מ אולי הבינו משהו שקמפיין מקוון, אבל היו בורים לחלוטין בכל האמור בתקשורת הארצית.
    פרסום ידיעה שהתנועה הירוקה מימד עוברת את אחוז החסימה מעט לפני הבחירות במהדורה המרכזית בערוץ 2 הייתה יכולה להשפיע ועוד איך. הבעיה שאיש לא ידע כיצד לנצל את המומנטום ולמכור את הסיפור לתקשורת.
    אני שואל את עצמי מה היה בכתבה שצילמו בחדשות 2 שנגנז. האם זוהי הנחיה מלמעלה של האדלר הגדול או "בעלי ההון" או שמא היא פשוט לא הייתה מעניינת במיוחד בהעדר דם, סלבים, סיטואציות מיוחדות או קוריוזים. אם כל מה שהיה בכתבבה זה את המטה, המועמדים האלמונים וכמה פעילים צעירים ונלהבים, ברור מדוע נגנזה הכתבה.

  • איתי   ביום 1 במרץ 2009 בשעה 16:15

    במפגש בלוגרים בכנסת עם הרב מלכיאור הרבה לפני הקמת תימ (וגם במפגש בביתו לפני כשבועיים) הוא סיפר על שני דברים שעשה במהלך הקדנציה האחרונה:

    1. הרחבת חוק חינוך חובה ל-12 שנות לימוד – מהפכה של ממש במשרד החינוך שכמעט ולא קיבלה סיקור (בעיתון אידיוט אחרונות – אפס סיקור), והמעט שהיה נבע מהעובדה שיולי תמיר הודיעה שהיא עומדת לצפצף על החוק שלו, שעבר בקריאה שנייה ושלישית.

    2. מבצע הפונה לציבור להציע שמות חלופיים לחופשת הלידה, שכלל אינה חופשה [הרעיון לשנות השם הגיע מעוזרות שלו, שחזרו מה"חופשה"]…
    כאן העניין התקשורתי היה עצום וגם העניין מהציבור (אלפי מיילים וטלפונים)

    נשאלת השאלה כמה רחוק ונמוך אתה מוכן ללכת כדי לקבל סיקור. התשובה לכך מורכבת.

    ***

    אני לא מקצוען אבל סברתי בזמנו שראוי שהקמפיין של תימ יהיה בנוי על המסר הפשוט הזה: http://www.youtube.com/watch?v=PIjjoDtmDxI

    שמבוטא גם בדבריו של הרב מלכיאור:

    "אסור שהנושא הביטחוני, על כל חשיבותו, שוב יגרום לכך שנלך לבחירות וניתן לפוליטיקאים במפלגות הוותיקות לדרדר שוב את החינוך, את הסביבה, את החברה ואת הרווחה",
    http://www.politico.co.il/article.asp?rId=808

    מסר כזה כולל גם "קמפיין שלילי" (חשיפת ערוותן של 3 המפלגות הגדולות והדמיון הרב ביניהן) וגם ניסיון רציני ליציאה מתדמית "המפלגה הירוקה האמיתית", דבר שקיבע אותנו בנישת "4 המפלגות הירוקות".

    כפעיל מימד התומך באיחוד התנועות + חיבור עם גורמים נוספים, למשל מארגונים חברתיים, אעשה ככל שאוכל בעתיד כדי שהתנועה תפגין כמסר פשוט דגל שאינו דגל נישה (בין אם מדובר בנישה הירוקה או בנישה היהודית).

  • איל   ביום 4 במרץ 2009 בשעה 13:08

    לא לגיטימי להשפיע על תוצאות הבחירות בצורה הזאת. כל מטרת החוק שאוסר פרסום היא למנוע השפעה לא לגיטימית של סקרים על הבחירות. במקרה הזה, פרסום היה יכול ליצור מומנטום.

    הסיבה היחידה שאתה רואה את זה כדבר לגיטימי לפרסם, היא העובדה שאתה הוא הנפגע. אבל באותה מידה זה צריך להיות לך ברור, שמפלגות אחרות היו נפגעות מזה. האם האינטרס שלהן לגיטימי פחות משל תי"מ?

    אגב, זה יהיה מגוחך לטעון שהתקשורת עשתה יד אחת כדי לפגוע בסיכויי תי"מ להיכנס.
    הירוקה פשוט לא הייתה מעניינת. היא הייתה איזוטרית וחסרת סיכוי גדול. מפלגות כאלו – מה לעשות – תמיד יקבלו סיקור חסר. לא אישית נגדן, אלא עניין של סדרי עדיפויות.

    מהותית – אני חושב שמזל שלא נכנסתם. מלכיאור הוא ממלכי האופורטוניסטים – שכל מטרתו היא להישאר בכנסת, ולא משנה מה הפלטפורמה. הוא הרס במו ידיו רעיון נחמד (מימד) במטרה לשרת את בחירתו. והירוקים – הפיצול פגע בכם והמלחמה חיסלה את ההתעניינות בכם. מזל – מפלגות בעלות אג'נדה אחת – מקומן לא בכנסת.

  • איתי   ביום 4 במרץ 2009 בשעה 17:48

    איריס – בנושא הבטחוני אני מסכים מאוד, ביחוד שיש למימד לא מעט סחורה חדשנית למכור בנושא ולדעתי הציבור הישראלי בשל לשמוע אותה.

    שימי בגוגל גרשון בסקין, או מלכיאור+חמאס.

    בנושא הפמיניסטי הטיעון שלך לא משכנע, לאור הנוכחות הגדולה מאוד של נשים ברשימת תימ לכנסת ובקמפיין. אני לא חושב שאם מלכיאור היה אישה (וכל שאר התנאים, פרט לזקן, נשארים אותו דבר) תימ היתה בכנסת.

    עמית, אני מסכים עם מסקנתך העקרונית ובדיוק בכיוון הזה אני מנסה לפעול בתוך תימ. עלינו למצוא דרך שאינה רק רעיונות יפים אלא כובשת המונים ויוצאת מהבועה הביתית של מימד והתנועה הירוקה (% תמיכה דוספרתי ביישובים קהילתיים קטנים ובכמה קיבוצים דתיים ואחוז חד ספרתי נאה בכמה שכונות בירושלים).

    איך עושים את זה אינני יודע אך דעתי כדעתך שמה שנעשה בקמפיין הנוכחי בסופו של דבר לא עבד וייתכן מאוד שלא היה יכול לעבוד גם ללא קשר למלחמה וללא קשר לעמית סגל.

    אני לא מסכים איתך לגבי האשמות אישיות לרב מלכיאור או לצוות שלו, שעשו עבודה מצוינת.

    כמי שמעוניין לבנות תנועה אני לא בקטע של עריפת ראשים, והרב מלכיאור הוא הכי טוב שיש לנו, ומהח"כים המצטיינים בכנסת בעשור האחרון.

    לאיל –

    מסכים בנושא תת-סיקור למפלגת נישה.
    תימ לא עשתה מספיק כדי להוציא את עצמה מסטיגמת מפלגת הנישה (והיא ממש לא) ואפילו להיפך חיזקה את התדמית הזו (הדוגמה המתבקשת היא בחירת שם דפוק לרשימה המשולבת שבכלל לא סימל את הפוטנציאל הגדול).

    לעומת זאת הטענה שמלכיאור הוא אופורטוניסט היא פשוט שטות.

    מספיק שתקרא כתבות בעיתונים על החיזורים הנמרצים של קדימה אחריו. התאריכים – עוד לפני שפורקה השותפות עבודה-מימד(ביוזמת ברק, שקרא סקרים ודאג לשמחון ולנוקד).

    מלכיאור היה יכול להיות היום בעשיריה הראשונה של קדימה, או בראש העשיריה השניה. זה היה רק סמל נוסף לכך שקדימה יורשת את העבודה כמפלגת השלטון השמאלית, והעבודה הופכת ללווין שלה כמו שמרצ היתה לעבודה.

    בבחירה בין שריון בקדימה ובין ריצה עצמאית שהיא הימור מלכיאור בחר בהימור. בעיני זה לא ממש מתאים לאופורטוניסט.

  • איל   ביום 5 במרץ 2009 בשעה 11:59

    איתי, מצטער לחלוק עליך.

    מלכיאור לא "בחר" לעזוב את העבודה. למלכיאור היה ברור שבמסגרת הצפי האלקטורלי של מצב העבודה (שהתממש בסוף), איש לא ישוריין (אפילו לא פואד ושמחון!). מלכיאור היה שנים במפלגת העבודה, ולא חשב מעולם(!) להתמודד בפריימריס בעבודה.

    למיטב ידיעתי איש גם לא הציע למלכיאור להצטרף לקדימה. מרצ נטשו את הרעיון כשהבינו שאין בכך שום בשורה אלקטורלית.

    בשורה התחתונה, מלכיאור מעולם לא הוכיח את עצמו כנכס אלקטורלי. כאשר הוא רץ לבד – בעבר ובהווה – הוא נכשל. הוא תמיד שוריין, כי זה נראה נורא טוב ברשימה אדם כזה, אבל בפועל הוא לא הוכיח עצמו בכלל.

    אין לי דבר נגד מלכיאור עצמו. הוא עושה רושם סימפטי. רק שאני לא אוהב אופורטוניזם פוליטי.

  • איתי   ביום 5 במרץ 2009 בשעה 15:45

    הצעת קדימה למלכיאור פורסמה בגלוי לדוגמה כאן:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/805/207.html?hp=0&loc=4&tmp=7905

    גם הכתבה הזו רצופה שגיאות, כי מלכיאור לא היה חבר אפילו רגע במפלגת העבודה.

    יש הבדל בין רשימה (שסימנה אמת) ובין מפלגה. הרשימה אמת כללה מקומות למימד, בדיוק כמו שהרשימה מרצ כללה מקומות לתנועה החדשה שאינה חלק ממפלגת מרצ-יח"ד.

    במערכות בחירות קודמות, מועצת מימד בחרה את נציגיה למקומות הללו, ובחרה ברב מלכיאור למקום הראשון מביניהם.

    התוכנית של ברק כללה מלבד ביטול הברית עם מימד גם שריון לפואד במקום 6 ולקדם את השריונים למחוזות קיבוצים (נוקד) מושבים (שמחון) וערבים (מגאדלה) ביחס למיקומם של שיריונים אלה ברשימה של 2006.

    המשמרת הצעירה הצליחה לבטל את השריון של פואד אך מטעמיה שלה לא התעסקה בכלל בשלוש המשבצות האחרות, שבהן ברק החליק את תוכניתו.

    השריון של שמחון לא היה אישי אך בפועל זה אותו דבר שכן הוא היה מתמודד יחיד על משבצת המושבים.

    על פי חוקת העבודה שמחון ונוקד לא היו רשאים בכלל לרוץ במשבצת מחוזית שוב ושוב אלא היו אמורים להתמודד ברשימה הארצית – שם הרבה יותר קשה והכסף הגדול מדבר. אלא ששמחון דאג לפני מספר שנים לשנות את החוקה לפי האינטרסים שלו.

    התוכנית של ברק לבטל את הברית עם מימד נרקמה הרבה לפני קריסתו של ברק בסקרים, ועדויות לכך הגיעו לאתר עבודה שחורה. בכירה במימד פנתה בעילום שם וביקשה מחברי מפלגת העבודה להרים קול זעקה להמשך הברית, אך מהלך זה לא הצליח.

    היות שלמלכיאור לא היתה יכולת להביא ברגע האחרון למפלגת העבודה "ארגזי מתפקדים", התמודדות שלו בפריימריס היתה כישלון בטוח (תראה מה קרה לחכית חברתית ומוערכת מאוד בעבודה, שלא הסתכסכה עם אף אחד – קולט אביטל).

    אם הוא היה רוצה שריון וחיים נוחים – היה צריך ללכת על העסקה עם קדימה, שמסתמנת כמחליפה לטווח ארוך של העבודה כ"מפלגת הבורגנות המתונה" המהווה חלופה לליכוד.

    מכיוון שלא עשה זאת, אפשר להגיד עליו כל מיני דברים אבל בהאשמה "אופורטוניסט" הוא בוודאות זכאי.

    אתה מוזמן לבדוק כל טענה עובדתית שלי כאן אבל להגיד שלמיטב ידיעתך אני טועה לא יקדם אותך ולא את הדיון.

  • גיל   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 5:42

    אבל זה נשמע יותר כמו מישהו שלא יודע להפסיד בכבוד (מה שנקרא sore loser). הרי אם היו סקרים שהם עוברים את אחוז החסימה אז מה קרה בין יום עריכת הסקר לבחירות? אנשים קיבלו רגליים קרות כי אף אחד לא דיווח אל זה בעיתון? זה לא נשמע רציני. הרי התנועה הירוקה קיבלה הרבה פחות מחצי מאחוז החסימה. ממש לא ברור אם פירסום כזה היה עוזר על כל הכבוד למה שסגל חושב. באותה מידה אנשים היו יכולים לחשוב שיש מספיק מצביעים למפלגה והיו מצביעים אחרת. בעיניי זו סתם סערה בכוס מים. סביר שהייתה טעות דגימה שמאוד נפוצה כשדובר במפלגה כל כך קטנה.

  • איריס   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 6:37

    זה חלק מהמשחק, וחלק חשוב לאחרונה.

    לדעתי, החולשה העיקרית של הקמפיין של תי"מ היה האנונימיות המעורפלת סביב המועמדים. בישראל אנשים מתייחסים אישית ממש, בסחבקיות מופרזת אפילו" לנבחרי הציבור, הם רוצים להיות יכולים לגעת ולמשש ולהבין ולהכיר. ניסיתי כמה פעמים להבין מקרוב מי האנשים, וזה היה בלתי אפשרי, כמו קיר זכוכית. אין די במסרים, חשוב יותר זה האנשים עצמם, לפחות בימינו, ובהתייחס לתקשורת, בדיוק משום שיש לה כזה תפקיד מרכזי בקמפיין.

  • איתי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 8:54

    יש משהו בדברייך בנושא האישי. אני פשוט הגעתי למצב שאמרתי לאנשים סביבי "אני מצביע מלכיאור, כדי לשמור על החינוך" ומיד הם רצו להקשיב עוד.
    השמות האחרים היו מוכרים בעיקר למי שמבין טוב בנושא הירוק (או בנפגעי תקיפה מינית – יונינה).

    האתר הרשמי פרסם מידע רב על המועמדים, אבל לזה אנשים לא מגיעים. היו סרטונים של המועמדים ביו טיוב.

    לקח לפעם הבאה – להביא אנשים מוכרים לרשימה
    (אבל לא עיתונאים כמו כולם..)

  • איתי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 9:14

    זו היתה המשימה שלנו להגיע למצב "עוברים בסקרים" שבוע-שבועיים קודם, אבל מאוד יכול להיות שהמלחמה גרמה לכך שזו היתה בדיעבד משימה בלתי אפשרית.

    לאחר שהגענו ליום ששי בלי ההישג הזה המצב היה ב-99% אבוד עם או בלחי הפרסום הזה (ע"ע סחף הקולות ממרצ ומהבית היהודי לציפי וביבי).

    מודה – לא חשבתי כך אז, אבל גם ממש לא הייתי בטוח בהישג כמו רבים סביבי. במיוחד לא האמנתי לטיעון "טווח הטעות" ולהסקה מהפתעת רשימת ה"י בירושלים למישור הארצי.

    אין טעם להתמקד בכדור שנזרק עם הבאזר והשופט פסל. יש טעם בלחשוב איך עוברים % החסימה בסקר שיהיה עוד שנה.

    בהמשך לאיריס – המפתח הוא בלגייס דמויות ציבוריות מוכרות להנהגת המפלגה (לא סלבריטאים תומכים, סופרים ואמנים), עם ניסיון בפוליטיקה או במאבקים חברתיים לאו דווקא ירוקים.

  • איריס   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 9:28

    לדעתי גם מלכיאור הוא אניגמה מבחינת הבוחר הישראלי. נכון שהוא חצי מוכר אבל לא באמת, גם משום שהוא "עולה חדש" מפזורה שאין לה פה נוכחות בכלל.
    הלקח הוא או לשים ידוענים, או להסביר למועמדים הנחמדים שזה לא אקדמיה וגם לא ארגון מקצועי, אלא פוליטיקה, ובלי התחככות, שהיא גם לא נעימה, נכון, אין שום סיכוי להצליח ולא חשוב באיזה מסר מגיעים.
    שאלתי קצת את ערן בן ימיני על עצמו, והוא התייחס לשאלות שלי כאילו אני לא מנומסת, כלומר במין ריחוק והתנשאות. בשבילי זה היה ברור שהוא בחוץ. כך גם השאלות שלי על אלון טל. אני במקרה זה רק מייצגת את מה שאנשים חושבים אפילו בלי לנסח לעצמם את התהליך במילים.
    כאשר אתה בוחר אתה רוצה לדעת מי האיש, ברמה של מוכר המכולת שלך, כלומר, הכל, כולל מה שהוא לא רוצה שתדע. אם תיקח את אובמה כדוגמא לקמפיין "חדש", תראה שלמרות שהוא מהרוורד, לא פחות משכיל מאלון טל ודוקטורים אחרים, הוא צמח מלמטה, הביא אותו את החבר'ה מהצ'כונה, חשף את עצמו לחלוטין, כולל המשפחה ושם יש הרבה מה להסתיר אם כבר מדברים על זה, וכולי. לי היתה הרגשה שמדובר בדמויות קומיקס, או פלקס, כאלה שרגילות לדבר מעל פודיום, וזה כולל את מלכיור עם כל הכבוד. אני לא אומרת שצריך את סצינת הפלאפל בתחנה מרכזית עפולה, כמו שעשתה ליבני, אבל גם ל"נאורים" יש צרכים יצריים, וגם צרכים נכונים ואינטואיציה, אתה רוצה לדעת עם מי יש לך עסק.
    דב חנין הוא גם דוגמא טובה לשילוב. הוא אמנם אדם משכיל ומרוחק, בהליכותיו, אבל כולם יודעים עליו הכל, הוא מחובר לשכונה ולמציאות, הוא נוסע באוטובוס עם סנדלים לכפרים בואדי ערה, וזה לא גורע מהאינטלקט והאליטיזם האמיתי שלו.
    והוא עוד צבר, ואבא שלו מוכר, ועם זאת היה חשוב שחלי גולדנברג תכתוב פוסט, בזמנו, על כך שהם היו שכנים, ועל ההיבט הזה של חייו, בשכונה סתם. הוא לא בורח משאלות אישיות. הבן שלו מוכר לציבור הבוחרים שלו ועוד.
    מי זה מלכיאור ? אני עד היום לא בטוחה שאני יודעת, איפה גדל, מדוע עלה לארץ, כלומר מה סוג הציונות שלו וערכיו, מי זו אשתו, ילדיו נכדיו (יש לו בכלל ?) איפה הוא גר, ואיזה אוכל הוא אוהב. איזה ספורט הוא אוהב, מה הוא קורא, מה החולשות שלו, והאם הוא מחטט באף.
    כלום. אני מקצינה, והופכת את זה לשאלות של "לאשה" אבל כן, זה לא מספיק לדברר "דעות" בעלמא, בפרט אחרי הפיאסקו של הגמלאים.

  • איריס   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 9:42

    אני חיפשתי מידע בגוגל על חלק מהמועמדים וגם שם לא היה כלום.
    אלון טל, הוא אלברט רוזנטל, עושה רושם כאילו הוא מסתיר משהו בקשר לעברו או משפחתו, והרקע לעלייה ארצה. הדברים האלה בישראל הם מכת מחץ לפוליטיקאי, אפילו במקרים יותר קלים (כמו עולי חבר העמים שהם פה בכלל מייצגים את עצמם כסקטור), גם שם יש תקרת זכוכית, ונדרשת שקיפות ולפעמים תשובות על שאלות מאד קשות. אבל כל תשובה עדיפה על "חלל שחור" מן הסוג שהיה במקרה של חלק ממועמדי תי"מ.
    הישראלים הם עם סלחן מאד למי שגלוי, תחשוב על הקלטת של ביבי וכל שרשרת נשותיו, על האחיין הסורר של שרה בן ארצי, על הילדים הסוררים של אולמרט, ועל סיפורים אחרים. זה לא חייב להתפרסם ממש אבל הציבור רוצה לדעת ובצדק.
    במקרה של אלון טל, אני במקרה יודעת כמה פרטים על משפחת המוצא שלו והקשרים המקצועיים-ציוניים שלהם עם הממסד הישראלי, לא משהו מיוחד פשוט מהכרות עם אנשים שלמדו איתו בתיכון והיו מעורבים בעליה שלו לפני שלושים שנה כמעט.
    זה נושא שכל קמפיין חייב לכלול איתו, אם מבינים קצת בתרבות וקהילה ישראלית, גם מה שלא כתוב בספרים.

  • איריס   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 12:42

    י אני לא ממש זוכרת כרגע, אבל שלתי שתיים שלוש שאלות ישירות, על משפחה ו"איפה היית בצבא" בערך, קיבלתי תשובה
    "באתי ממשפחה אוהבת שנתנה לי הרבה חום, וגם משפחתי הנוכחית אוהבת ומלאה חום". נו…ממש מרתק. אפשר לתת מידע בלי שלדים, כמובן אם יש שלדים זה בכלל יותר מענין.

    רלוונטי מאד לדעת למשל במה עוסקת בת זוג (של מועמד במפלגה פרוגרסיבית לכאורה), ציפי לבני הכניסה את המצלמה הביתה, עשתה קפה ופטפטה על נפתלי ועל זה שהיא לא יודעת לבשל, והראתה את החברות שלה מבית ספר. חשוב מאד, לא פחות מאשר טרקטטים ושורת "הישגים"
    אולי אשה מבינה בזה יותר

    עמית סגל ענה בעקיפין אצל אורלי נשיאל, שמלכיאור התבכיין שלא סיקרו אותו אבל שאין לזה הצדקה וכניראה הוא עשה בכנסת פחות ממה שהוא חושב. עקיצה אולי בתגבה לקיטורים שלך פה

    מכל מקום,

  • עמית   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 12:46

    בחייאת… פלא שלא עברנו את אחוז החסימה?

  • עמית   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 12:55

    הלקח הוא לא "להביא אנשים מוכרים". אלא "למכור נכון את האנשים".

    נכון זה לפעמים עובד עם אנשים מוכרים. לא תמיד.
    בטוח שזה פןתר חלק מהצורך לחשוב קשה קשה ועמוק ויצירתי על שיווק הרעיון והאנשים (לגבש את הרעיון והאנשים זה מספיק קשה, אז גם לשווק?)

    אבל הבעיה עם אנשים מוכרים, במיוחד בהקשר של תי"מ והתקשורת בארץ – הוא שהתקשורת יותר מדי צהובה, ובהתאם לכך גם האנשים המוכרים הם באופן כללי פחות אנשי מהות ויותר אנשים מקושרים ושיודעים לעשות רושם.
    תי"מ, לפחות בעיני, מצטיירת כמפלגה של תוכן ומהות בניגוד לרוב המפלגות האחרות.

    לכן לזווג איש מוכר וידוע למפלגה כמו תי"מ – עסק מסובל מאד. עדיף כבר לעשות עבודה שיווקית קשה יצירתית ומאומצת.

  • חיים שיבי   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 13:18

    כמובן כל מניעה אתית עיתונאית לדווח על הסקרים ולהעריך ל פחות כי התנועה עומדת לחצות את אחוז החסימה. הכתב הפרלמנטרי של הארץ שחר אילן כתב בבלוגו בקפה דה מרקר כי הוא מעריך שהתנועה הירוקה מימד תהיה הפתעת הבחירות – תחזור על תרגיל הגימלאים.
    ללא קשר לסגל ומניעיו – תרחיש לפיו התקיימה בצמרת העורכים הבכירים של הערוץ השני מזימה כלשהי לקפח דוקא את מלכיאור והירוקים – אינו תרחיש שנראה לי אמין. הערכתי שלי היתה כי התנועה הירוקה מימד לא תעבור את אחוז החסימה בשל הנטייה הגוברת של הבוחר הישראלי למוד האכזבות ממפלגות טרנד לרכז כח בחמישה גושים בלבד בכנסת – ימין, מרכז, שמאל, דתיים- והמגזר הערבי. .

  • איציק א   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 13:20

    שוקי, אתה באמת מאמין שפרסום יומיים לפני הבחירות היה מביא 50 אלף מצביעים?

    אולי אם הסקר היה מגיע שבועיים לפני, היה אפשר לעשות בו שימוש הסברתי. אבל דווקא עקב הבעייתיות של הסקרים, שעם ישראל הבין שתוצאות הסקרים לא עקביות בעליל.

    אני בספק אם 50 אלף צופי ערוץ 2 היו, יומיים לפני, משנים דעתם ומצביעים, על סמך דיווח על עוד סקר, כמו עשרות אחרות שהם שמעו עליהם לפני זה.

    ועמית סגל הוא ממש לא הכתב היחיד שהחזיק בסקר המדובר, אלה גם עוד כתבים. אם כי התעניינו בטופ שלו, ולא בתחתית (קדימה עברה את הליכוד, ולא בסקר קדימה). ובכל מקרה, גם להאשמה וגם לדבריו שלו, כאילו לאי פרסום המידע היתה השפעה על 50,000 מצביעים שהיו צריכים להגיע תוך יומיים, לא נראה לי.

  • גיל   ביום 27 בפברואר 2009 בשעה 19:25

    התנועה הירוקה-מימד היא מפלגה קטנה וזניחה ולכן סביר שבאופן כללי לא יכתבו עליה הרבה. באותה מידה אתה יכול לשאול למה לא כתבו על שאר המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה כמעט שום דבר. זה רק מראה את הפער העצום שיש בין מה שקורה באינטרנט לחיים האמיתיים.

  • יוסי   ביום 28 בפברואר 2009 בשעה 12:13

    הבעיה העיקרית של התנועה הזו היא בראש.
    הרב מלכיאור מסתובב בסלון שלי כבר כמה שנים טובות ואין לי מושג מי הוא.
    מעולם לא ראיתי אותו מדבר. רק נואם.
    מותחים את הקפיץ בגב והפה פולט מילים.
    מין חד מימדיות פלקטית שמדקלמת טקסטים.
    יכול להיות שהוא לא באמת כזה, אבל זה מה שאני רואה.

  • שרון   ביום 28 בפברואר 2009 בשעה 20:29

    התקשורת התעלמה מהירוקה מימ"ד והתייחסה אליה רק בהקשר של ריבוי המפלגות הירוקות. ערוץ 2 הוא צחנה אחת גדולה וחבל אפילו לצפות ממנו לאובייקטיבות עיתונאית. כל הערוץ הוא "התערבות חמורה בבחירות" . הפתרון הוא קודם כל, לא לצפות בערוץ הזה. אני פשוט לא צופה בו. איך להתמודד איתו? לייצר שיח באינטרנט מתוך הבנה שכוחו יעלה בהדרגה על חשבון הערוצים המסחריים העלובים

  • עמית   ביום 1 במרץ 2009 בשעה 8:04

    גם אני איני צופה בערוץ 2. למעשה אינני צופה באף ערוץ – אין לי טלוויזיה בבית.
    לייצר שיח באינטרנט זה אחלה כשרוצים לדון ברעיונות לעומק, למצוא פרטנרים לעשייה, להצטרפות לפרוייקט…. אפשר להקיפ אפילו מפלגה מתוך שיח שכזה – כי מפלגה היא בסה"כ אוסף די קטן של אנשים.

    אבל כשרוצים לעבור את אחוז החסימה – אין מה לעשות, צריך להשתמש בתקשורת המונים. ובחוכמה ויעילות. בשביל זה צריך להכיר אותה לעומק לדעת איך מכניסים אייטם ואיך מתזמנים אייטם, ואיזה תכנים עוברים ואיזה פחות, ולתכנן את המסרים המורכבים של השיח האינטרנטי כך שיעברו בצורה או אחרת גם במדיה האחרת – ההמונית והלא איכותית בעליל.
    לפעמים כדאי להיעזר בשירותיו של מתרגם שיידע להעביר את המסר. כי זה לא פשוט בכלל.

    רק ככה אפשר לעבור את אחוז החסימה. ומאד מאד חבל לי שתי"מ לא עברו, ואפשר להאשים את המלחמה עד מחרתיים. אבל משהו במסרים ובשימוש בתקשורת לא עבד. לא עבר.

  • איריס   ביום 1 במרץ 2009 בשעה 23:31

    ניראה לי שהסתתרות מנושא הבטחון היא טעות ונשמע די מגומגם, ככה אני הרגשתי ואין לחשוד בי בבטחוניזם. אי התייחסות אינה מסר כלל. אתה חייב להציע תפיסת בטחון חלופית ומשכנעת או להגיד משהו. זו היתה עוד נקודת חולשה שנתפסה כהתמחקות לא הגונה. ציפי לבני יכולה להרשות לעצמה לשתוק פה ושם, אבל לא מפלגה חדשה.

    לדעתי הבעיה היא שניסוח מצע בנושא הזה הוא אולי בלתי אפשרי ויפרק את המפגלה, וזו חולשה במהות לא בשיווק.
    רפי איתן שאיתו ניסו להשוות , הוא אישיות בטחונית מוכרת, אמנם שנויה במחלוקת ומלאת שלדים כבית קברות, אבל זה היה חלק מהעניין, אם לא החלק העיקרי.

    ומה באמת, בלחש, הוא המצע הבטחוני מדיני של תי"מ ? מישהו יודע ? אני מודה שלא הצלחתי להבין. ולכן זה התאים לשלושים אלף אנשים, שמתוכם הקומץ שאני מכירה, מאד רוצים לברוח מהמציאות, כלומר הם באמת רוצים להשאיר את ההכרעות החשובות ל"אנשים האלה שם למעלה". זה לא מסר ועם זה אי אפשר להיבחר בישראל.

    עמדה על הפרק שאלה עקרונית שפילגה את הבוחר, בקשר לשתי מדינות או לא. עמדה שאלת איראן, ועומד העניין של זכות השיבה וערבים ישראלים. וכמובן גירעון באופן כללי. אז נידמה היה לי שערן בן ימיני אמר שהוא באופן כללי בעד פירוז (מהצד הסביבתי) אבל מה הוא מציע בפועל ? כתחליף או בצמוד להסדרי שלום ? מה ? הכל נשמע היה לא רציני.

    הערה טכנית אחרונה, היתה לדעתי טעות שאולי לא שמו לב אליה, שחר אילן ובלוגרית פה, לא זוכרת מי כתבו שתי"מ זה תופעת הגמלאים, לציין את ההפתעה. אבל הכותרת הזו לדעתי הבריחה עשרת אלפים מצביעים מינימום. הגמלאים זה לא משהו שאתה רוצה להזכיר כאשר אתה מעלה מפלגת נישה לא מוכרת לבחירות ראשונות. זה הרי מראש היה החשש של הבוחר. תופעת החתול בשק.

    ונקודה אחרונה, אם בכלל מישהו קורא, זה הזילזול בנשים שהתבטא בהצלחה של קדימה. הן חדש והן תימ התעלמו מקיומן של נשים, כל הפעילים ברשת, כל הבלוגרים, כל בעלי התפקידים המוחצנים היו גברים. אני אומרת זה גם לגבי חדש, והבוחרת הענישה, התעמולה הפמיניסטית היעילה אגב הופניתה לטובת לבני ביודעין שהיא לא ממש פמיניסטית אבל מתוך מסר ברור שאם תתעלמו, זה מה שתקבלו. ואחרות, לדעתי, פשוט לא הצביעו.
    אין סוציאליזם ללא פמיניזם ואין "ירוק" בלי נשים. זה אלף בית. הבטחוניזם שמנסים לברוח ממנו, נכנס בסוף בדרך עקיפה ופחות נעימה.
    אז נשים כבר אומרות יאללה נלך על ביבי, הוא שרמנטי ולא מזייף. אם כבר פטריארך אז שיהיה כמו שצריך.

  • עמית   ביום 2 במרץ 2009 בשעה 5:33

    שתי הדוגמאות שנתת הן מצויינות.
    אבל התובנה העיקרית מהן היא שהרב מלכיאור אינו מבין כלל בתקשורת, ואם הוא היה רוצה לקדם את ענייניו המובן התקשורתי הוא היה זקוק ליועץ תקשורת צמוד לא רק לפני הבחירות אלא לאורך כל כהונתו. כי אפשר לדבר על הרבה על הצלחתו עשייתו ויושרתו של מלכיאור, אבל פוליטיקה היא גם יצירת קשר בין הרעיונות והעשייה לציבור. שינוי ומיצוב של תודעה ציבורית – ובחלק הזה תרומתו של מלכיאו קטנה מדי.

    לגבי הערתך האחרונה באותו חלק, התשובה דווקא מאד פשוטה. צריך להפסיק לראות פניה להמונים כדבר "נמוך", או משהו שצריך "לרדת" אליו כדי להגיע. יש בזה אפילו סוג של התנשאות. הרי זהו הציבור. זה מה יש. ומה שעובד ומשפיע ומעצב את תודעתו של הציבור הזה הוא מערכת מאד מסויימת של תקשורת. אפשר לראות בזה סוג של נמיכות ואפשר לדון באריכות על מערכת הערכים שעל פיה נקבע מה "נמוך" ומה פחות נמוך. אבל זה לא רלוונטי. זו המציאות. זה כך. אם אתה רוצה להגיע לאותם המונים, לאותו ציבור בוחרים פוטנציאלי, אם אתה רוצה לשנות ולעצב תודעה ציבורית מסויימת, לקבוע אג'נדה – זה מה שצריך לעשות כי זה הכלי שמדבר לאותם המונים.
    אם יש לך כלי אחר – סבבה. אבל לצערי אין היום כלי אחר אפקטיבי. או לפחות אני לא יודע על כזה.
    אחרת – תישאר עם הרעיונות היפים, ה"גבוהים", הנכונים, אבל בלי ציבור. זה בערך מה שקרה לתי"מ בבחירות.

  • אורלי   ביום 8 בנובמבר 2011 בשעה 10:27

    "יומיים לפני הבחירות הגיעו אלינו סקרים של שתי המפלגות הגדולות, שלפיהם התנועה הירוקה מימד תעבור את אחוז החסימה. אם הייתי אומר את זה ככה, זה היה משפר מאוד את סיכוייהם לעבור. אבל חששתי מהתערבות חמורה במערכת הבחירות. התייעצנו והפשרה הייתה לא לשדר את זה במהדורת שמונה אלא במהדורה המוקדמת ולומר 'אחת התנועות הירוקות'. אחרת היתה נוצרת אווירה שאנחנו יותר שותפים לה ממדווחים עליה". הציטוט המלא שלא טרחת להביא… משנה קצת את התמונה, לא?!

  • שוקי גלילי   ביום 12 בנובמבר 2011 בשעה 18:47

    "אורלי" – עיתונאי אמור להחליט איזה מידע לחשוף לציבור ואיזה לא, בהתאם ל"זכות הציבור לדעת". כלומר, אם יש משהו שאני רוצה לדעת ובמיוחד אם הוא עשוי להשפיע על החלטותיי, אז אני זכאי לקבל את המידע ועל העיתונאי מוטל לדווח. הוא חייב לדווח. עמית סגל, על-פי הודאתו, היה שותף להחלטה לצנזר מידע מתוך הנחה שהוא ישפיע על החלטותיהם של אנשים אם יפורסם. כלומר, לו המידע היה מתפרסם היו אנשים שהיו פועלים אחרת ואז אולי הייתה לכך השפעה על הייצוג הפרלמנטרי שלהם. לכן לדעתי סגל פעל לא נכון, חטא לתפקידו כעיתונאי והזיק לדמוקרטיה.

  • אורלי   ביום 16 בנובמבר 2011 בשעה 15:47

    גם בלוגר? או שרק עיתונאי? שוקי גלילי,שלא על-פי הודאתו, היה שותף להחלטה לצנזר מידע מתוך הנחה שהוא ישפיע על החלטותיהם של אנשים אם יפורסם? למה לא הבאת את הציטוט המלא? פחדת שזה ישפיע על שפיטתם את סגל?

  • שוקי גלילי   ביום 16 בנובמבר 2011 בשעה 18:17

    ציטטתי בפוסט את מה שנראה לי רלוונטי וגם קישרתי למקור. למען הסר ספק, הוספתי עכשיו גם את שתי השורות שלדעתך "משנות את התמונה", למרות שלדעתי הן מיותרות.

    כמו שמוסבר בדף האודות, הבלוג הזה משמש אותי כמקום לפרסם את דעותיי ואין לו יומרות נוספות – בטח לא יומרה לשמש כמקור עיתונאי. יחי ההבדל בין זה לבין דיווח בפריים טיים.

    ואם התגובה הבאה שלך תהיה בסגנון דומה לקודמת הניחי שחבל על זמן ההקלדה.

  • אורלי   ביום 16 בנובמבר 2011 בשעה 21:35

    שוקי- אני מצטערת מאוד אם פגעתי. כל התבטאות שלי לא הייתה מכוונת לפגוע אלא רק מתוך אמונה שלי שאני נשארת בגבולות הדיון. אני מעריכה את השינוי בפוסט. הוא מעיד רבות עליך. ושוב- מצטערת אם פגעתי. אורלי.

השאר תגובה