מלחמת 90 הדקות. ביקורת ספר

מלחמת 90 הדקות
איתי מאירסון, הוצאת ידיעות אחרונות

בחישוב זריז, "מלחמת 90 הדקות" נח על שולחני כשלושה חודשים. כלומר, שלושה חודשים מאז סיימתי לקרוא אותו. ארבעה, אני חושב, מאז שאיתי (מאירסון, עיר לכולנו) הגיש לי אותו, והודה בגילוי לב שזה בסדר אם לא אוהב אותו. "חלק מהאנשים חושבים שהוא מרגיז, אפילו מעליב", אמר במבוכה.

ובאמת, קשה שלא להתעצבן. ראשית, איזה מין רעיון מטומטם זה – להכריע את גורל הסכסוך הישראלי-פלסטיני במשחק כדורגל? זה לא רק הזוי – זה טפשי, וזה הופך למרגיז כבר בסוף ההקדמה שחתומה "א.מ., פרנקפורט". כאילו, עוד אין שריקת פתיחה וכבר הפסדנו? קצת קשה אז נשברים? תוך כדי, חשבתי לעצמי שאולי אני פשוט לא מספיק אוהב כדורגל.

***

המכה הראשונה בבטן הייתה כשהבנתי מה מקור תחושת הדז'ה-וו; מהמעמקים המודחקים של זכרוני עלו ה"ספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי (שרגא גפני. אולי הכרתם אותו כ"און שריג"). סאגה מרובת כרכים על זוג צעירים ישראלים יפי בלורית שכובשים את צמרת הכדורגל העולמי ומביאים גאווה לישראל הקטנה, מוקפת האויבים. כמה התאכזבתי בתור ילד לגלות שהכל היה פיקציה (ישראל לא זכתה באליפות העולם בכדורגל; אין בחורות יפות ששמותיהן רננה ושועה).

אבל מלבד לחשוף פדיחות בעולמי התרבותי, סיפור הרקע של "מלחמת 90 הדקות" מרגיז, כנראה, דווקא בגלל

שהוא לא מצליח להיות הרבה יותר הזוי ומופרך מהמציאות. זה לא כל-כך מופרך – לא מספיק, הייתי אומר – לתאר מציאות שבה משני צידי הסכסוך ישנם מנהיגים שמוכנים ללכת על כל פתרון, מטומטם ככל שיהיה. שקופות השרצים שלהם עמוקות מספיק כדי שיסכימו לקחת את כולנו להרפתקה מטורפת. הרעיון לקבוע את גורלנו באמצעות משחק כדורגל נשמע כמו עלבון לאינטליגנציה, רק כששוכחים את שאר הרעיונות שהסתובבו כאן במשך השנים.

עוד משהו שמעצבן בתחילת הספר ובהמשך מתברר ככלי ספרותי רב ערך, היא הירידה של מאירסון לפרטים; הסגנון העיתונאי-היסטוריוני של המספר – מין ווריאציה על דמות הכותב – כולל תיאור דקדקני של דיונים ציבוריים פיקטיביים, בשאלות כמו האם להחליף את השחקן הפיקטיבי הזה בשחקן הפיקטיבי ההוא. מאוחר יותר, כשהוא מתאר באותה מידה של פירוט את ההתנהלות הפוליטית והעסקנית שמאחורי הקלעים, חוזרת במלוא עוצמתה תחושת הדז'ה-וו, והפעם היא קשורה לאנשים ספציפיים ולאירועים קונקרטיים.

בשלב כלשהו, סיפור הרקע הופך משני ומתגלות המטרות האמיתיות של הספר. מאירסון מצליח, בכישרון רב, לצייר תסריט של הדרדרות פאשיסטית של החברה והמוסדות, שמתרחשת כהרף עין. הוא מצליח גם לשכנע שהיסודות להתדרדות כזו כבר מונחים לפנינו: הציניות, היאוש, הגזענות שכבר איש לא מתבייש בה, הציפיות המשיחיות שהמנהיגים שלנו מיטיבים ללבות – בשלום ובמלחמה. והתקווה הגדולה: שסופסוף ניכנס בהם, בהפצצות מכוונות היטב – של השער היריב, של ריכוזי אוכלוסייה. העיקר שיכאב.

מה שהכי מעצבן באמת ב"מלחמת 90 הדקות", היא התובנה שאין רעיון הזוי ומופרך מדי מכדי שראשי-ממשלה ויועצי תקשורת יוכלו למכור לנו אותו.

***

לפני שסיימתי את קריאת הספר פרצה המלחמה בעזה. רגע לפני עוד היו דברים שקראתי בו שנראו לי קצת מוגזמים, מה שנקרא "Too bad for reality". תוך ימים בודדים הפכה האפוקליפסה של מאירסון לאקטואליה. פרק אחד לפני הדף האחרון, ירד האסימון: לא צריך לחכות לסוף הקרב הזה כדי להבין שכבר הפסדנו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עופר לנדא   ביום 5 באפריל 2009 בשעה 9:23

    הרעיון הזה אולי לא יגיע לעולם לכדי מימוש, אבל הוא לא כזה הזוי בהתחשב בזה שבמשך מאות שנים קרבות הוכרעו בדו קרב או קרבות אבירים, ואפילו אצלנו אחד הסיפורים "המכוננים" הוא הסיפור על דוד וגלית, שבו קרב בין שני אנשים "חסך" את הצורך בקרב שטוף דם ומרובה הרוגים.

כתיבת תגובה