בלוגרים: הזמן להתאחד

1. זה עובד
לפני שנה ושבועיים כתבתי כאן את הדברים הבאים: "מדי פעם אני נקלע לעוד אחד מהדיונים ההם, בהם בלוגרים שואלים זה את זה בעצב 'מדוע הבלוגים בישראל לא משפיעים'? ובכן, לבלוגים הישראליים יש השפעה קטנה מאד על סדר היום, משום שהבלוגרים לא משתפים פעולה. זה לא שאין להם כוח אלא שהם לא מנצלים את כוחם בדרך הנכונה, שהיא באמצעות קמפיינים ממוקדים עם מעורבות רחבה…".

זו הייתה יריית הפתיחה לקמפיין הבלוגרים למען מרפאת הפליטים של ארגון רופאים לזכויות אדם. קמפיין שכלל את היסודות הרעיוניים והמתודולוגיים לקמפיין הבלוגרים למען דב חנין ומאוחר יותר גם לקמפיינים במערכת הבחירות הארצית.

שנה אחרי, השאלה איננה "מדוע הבלוגרים לא משפיעים" אלא "עד כמה הבלוגרים משפיעים" ולעיתים: "מדוע יש כל-כך הרבה בלוגרים שמאלנים"…

2. זה יכול לעבוד טוב יותר
בקמפיין למען דב חנין ועיר לכולנו, המאסה הקריטית הייתה כ-75 בלוגרים – זה היה השלב שבו כולם דיברו על כך שמשהו קורה בתל-אביב. ואם זה מה שאפשר להשיג בתוך שבועות בודדים, תחשבו מה אפשר להשיג במספר שנים של פעילות מתואמת, עם השתתפות גדולה פי כמה.

קבוצת הבלוגרים שהשתתפו בקמפיינים מקוונים במהלך השנה האחרונה מונה כ-400 אנשים, אולי קצת יותר. באף נקודת זמן ובאף קמפיין לא היה מדובר בהרבה יותר משליש מהאנשים האלה, כנראה משום שרוב הקמפיינים היו בעלי זיקה ברורה למפלגה או מועמד.

אבל מעבר להזדהות המפלגתית, כולנו – ממאוכזבי העבודה ועד לפעילי חד"ש – מאמינים בסופו של דבר באותם דברים. רב השווה על השונה. מה שנשאר הוא ליצור תשתית לפעולה משותפת. כזו שתפטור אותנו מהצורך להתחיל מאותה נקודה בכל פעם מחדש. מהם תהיה אותה תשתית – זה דבר שעוד נעסוק בו הרבה, בפוסטים אחרים. מה שחשוב להבין הוא זה: אם נפעל יחד נהיה חזקים.

3. צביקה ושוקי מצילים את העולם
לא אנחנו לא. אבל תודו שזו כותרת משעשעת. צביקה בשור ואני נפגשנו מוקדם יותר השבוע, כדי לדבר בדיוק על הדברים שקראתם מתחילת הפוסט ועד עכשיו. המטרה: ליצור תשתית לפעילות משותפת של בלוגרים, כדי לאפשר לנו – לכולנו – לתמוך במאבקים חברתיים ואזרחיים עתירי אג'נדה וחסרי מימון. צביקה כתב על זה כאן.

4. מקרה מבחן ראשון: האוניברסיטה הפתוחה
בפוסט נפרד עוד אפרט יותר על המאבק שמקיים בימים אלה סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה. על קצה המזלג: האוניברסיטה הפתוחה מעסיקה מרצים ומתרגלים במודל ובתנאים שמזכירים עובדי קבלן. זהו לא המוסד האקדמי היחיד בישראל שפועל כך, רק שהסגל של האוניברסיטה הפתוחה – קבוצה של אנשים כמוכם וכמוני, שבסך-הכל מנסים לגמור את החודש – הכריז על סכסוך עבודה.

5. מה אפשר לעשות
הם זקוקים לעזרה שלכם: שתכתבו, שתקשרו, שתדברו ותביעו עמדה. כן, זהו רק עוד מקרה של העסקה נצלנית – מדינת ישראל מלאה בהם. אבל המקום שבו נאבקים בניצול הוא המקום שבו מתרחש השינוי וזה המקום שבו כולנו רוצים להיות.

בשלב ראשון, היכנסו לבלוג המאבק של האוניברסיטה הפתוחה. אתם גם יכולים, כמוני, לכתוב על המאבק ולקשר אל הבלוג מהמילים "האוניברסיטה הפתוחה", כדי לעזור לו להופיע במקום הנכון בתוצאות החיפוש בגוגל עבור "האוניברסיטה הפתוחה" (נכון לעכשיו: 16). תעקבו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שוקי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 14:34

    פחות פרשנות ויותר פעולה יועילו בשלב הזה. תודה.

  • שוקי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 14:41

    כפי שאמרתי: לעקוב. כל המידע הרלוונטי יעלה ויהיה זמין ונוח לעיכול.

    לגבי ההסתייגות שלך –
    תשתית נוחה לפעילות משותפת לא אומרת לוותר על הזווית האישית של כל אחד מאיתנו. אנחנו לא יכולים לשלוט או להכתיב למישהו מה ואיך לכתוב. מה שאנחנו כן יכולים זה ליצור מסגרת של כללים ונהלים שיהפכו את שיתוף הפעולה לאפקטיבי וזריז יותר ויגדילו את מכפיל הכוח של הפעילות המשותפת. בדיוק כמו שאיגוד עובדים מאורגן היטב יכול להודיע לחברים בו על קיום שביתה, ולהוציא אותה לפועל מייד.

  • שוקי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 18:22

    א. אם אתה מדבר שתי התגובות שלך שמחקתי – ראיתי שלוש תגובות זהות ומחקתי שתיים מהן. אם טעיתי והן לא היו זהות, פרסם מחדש והפעם לא אמחק.

    ב. אם מדובר בתגובות של אנשים אחרים שמחקתי – תודה על העצה.

    ג. אני לא בתחרות איתך.

    ד. אף אחד לא מכריח אותך לקחת חלק. אם לא מתאים לך – תקים יוזמה משלך.

    ה. אם יש לך ביקורת, אתה יכול לנצל את העובדה שיש לך את מספר הטלפון שלי ולהתקשר – כי הדרך שבה הבעת את הביקורת שלך הפעם, ובמקרה או שניים בעבר, היא פשוט תקיעת מקלות בגלגלים.

    ו. אין לי כוח לנהל איתך ויכוח על זה, ואני לא חושב שאני חייב דין וחשבון למישהו חוץ מאשר לבורא עולם. בכל אופן, ה"ספרינטים" הם מה שאתה רואה על פני השטח. לא על כל דבר שאני עושה אני רץ לספר.

  • שוקי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 18:29

    אם נעסוק בדברים אודותם אנחנו לא מסכימים, נוכל להקדיש לזה את כל חיינו. העניין הוא – כפי שאמרתי כאן בפוסט, ובהרבה הזדמנויות אחרות – שרב השווה על השונה.

    למשל, בנושא האו"פ אני חושב שיכולתי לדעת מה שניכם חושבים בלי לדבר אתכם.

    אני לא אומר לאנשים מה לחשוב ומה לומר. אני אומר: אם דעתכם כמו שלי, אז בואו כולנו נביע אותה.

    איתי – אני מוכן לקיים איתך בפומבי איזה ויכוח אידיאולוגי שאתה רוצה. אם אתה רוצה להתווכח על מתודולוגיות של פעילות ברשת יש זמנים ומקומות מתאימים יותר.

    יש לפחות שני בלוגים שאתה יכול לפרסם בהם פחות או יותר מה שאתה רוצה. אם אתה רוצה להתווכח איתי על השאלה איך נכון לפעול ברשת, העבר את הדיון לאחד משני המקומות האלה.

    לא השתכנעת? תסתכל על התגובות שכבר כתבנו ותגיד לי – האם זה הדיון שרצינו שיהיה כאן? האם לא יצרת במו ידיך את ה"בועה" עליה אתה אוהב לדבר?

  • איריס   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 19:32

    למותר לציין אולי שהרגישות היתרה שלי רואה פה דפוס של מדריכים בצופים ש"מרכזים" את הפעילות. אני אמנם לא דוגמא וגם לא אחסר כניראה לאף אחד, אבל ראוי אולי לציין שזה עלול לפעול בניגוד לכונות המוצהרות.

    המלחמה אכן ,ריכזה" באופן ספונטני את הבלוגוספירה (זו המחזיקה בעמדה הזו) בתור סוג של "קבוצת תמיכה" וגם פורקן לצורך שהיה להביע מחאה זועקת ובוערת בלא שום מוצא אחר להשפיע.
    לפני כן היה דב חנין בתל אביב, גם כן ספונטני למדי בעיקר שרבים מהבלוגרים באים מתל אביב ומתוך התנועה שהוקמה.

    בבחירות המרכזיות, לדעתי נעשה ניסיון לא מוצלח ואף מעצבן "לרכב" על הגל, בלי לנסות אפילו להוציא משהו אותנטי מהבלוגרים הספציפיים אלא כמעט כמו קבלנות קולות, שאפילו ציינה את "מקרה עיר לכולנו" כדגם, כאילו מדובר במפעל שהוציא דגם לשוק. זה יכול ללכת אם הכל היה בתשלום, כמו עיתון, או משהו, אבל כאשר מדובר על בעלי בלוגים עצמאיים ? הענין לא היה מוצלח מראש, ולכן לדעתי גם לא היה אפקטיבי, אפילו קמפיין חד"ש שבו צירפתי לבסוף את קולי (רק מתוך נואשות פוליטית לעשות כל דבר), אבל בהחלט לא משום שחשבתי שזה יועיל הרבה.

    אתן דוגמא. לפני כמה שבועות פנה אלי בלוגר (אנטי מלחמתי חד"שניק כזה) בניסיון שמאחורי הקלעים להתארגן קצת לפחות שלילית, כלומר לא להגיב בבלוג אחד או שניים של פשיסטים קיצוניים כדי להביע איזו סולידריות מחנאית. אני חיבת לציין שזה היה בעיני לצנינים בעיקר ששוב זה בא מבלוג של גבר, עם הטונים הפיקודיים הנלווים, וציפיה לציות רק בגלל הטון הנחרץ והמסוקס. אני לא מוכרת את התמיכה או ההסתייגות שלי כל כך מהר, למישהו אחר שיחליט לי עם מי מותר או אסור לדבר.

    אין מצב של התארגנות אוטומטית של בלוגים, זה ניראה לי סתירה פנימית למונח בלוג. יש מצב בהחלט לריכוז כוחות כאשר יש כבר קפמיין שיוצא ממקום אחר (הסתדרות העובדים והפליטים, מרכזי האונס או תנועה חברתית) וגורם להרבה בלוגרים להזדהות.

    אם אני לוקחת שתי דוגמאות, אחת של קופי טו גו ועכשיו האונבירסיטה הפתוחה. ובכן, קופי טו גו, לי היה מה לאמר על הנושא ממש לא בקו "של התנועה" אלא רכילות צהובה על עפרה שטראוס, שלדעתי הועילה יותר למאבק אז מאשר פוסט בנאלי עם לינק לעבודה שחורה והגבב הצדקני הידוע. מצד שני, העברתי ביקורת באותו פוסט גם על הבחירה של המאבק הזה לספינת הדגל של עבודה שחורה.

    האוניברסיטה הפתוחה, מטרה ראויה (כל מאבק עובדים הוא בעיני במעלת קדושה מוחלטת), אבל מה המשמעות של פוסט שיצטט את המשפט "אוי ואבוי זה לא יפה" עם לינק לאתר העובדים. הקוראים שלי לא באים לבלוג לדברים כאלה, בשביל זה הם יודעים את הכתובת של שוקי.
    לעומת זה, בתור אחת שעבדה שש שנים באוניברסיטה הפתוחה במעמד של "עובד קבלן" בדיוק מה שמתלוננים עליו, וכאשר הכושי עשה את שלו הכושי (ואחרים) הולך הבתיה בלי כלום, יש לי מה לכתוב שאולי יועיל למאבק הזה, אבל הוא שייך לסגנון שלי, שאולי גם מעביר ביקורת על חלק מהעובדים, או בכלל מטפל במימונים התמוהים במוסד הזה מכל מיני גופים מסחריים שמוכרים נשק באפריקה (לא אמרתי סתם, זה נכון).

    לדעתי אם כבר יש צורך ב"ריכוז" אז זה במיילינג ליסט מעולה, שתעשו אתם, ובו התראות אדומות עם לינק קצר ל"אירוע". כי לא הכל מופיע בעיתון.
    לחילופין, ובפרט שאני יוצאת לחופשה ארוכה אני מוכנה לתת לשוקי את הססמא (בטח הוא יכול לבד לחלץ אותה) ותדביקו קופי פייסט בתוך הבלוג שלי מה שאתם רוצים, עדיין יש לו רנק 4, ותפוצה
    .
    יענו אקזיט, ותמורת זה אקבל מתכונים לחומוס לכל החיים.

    נושא שכן חשוב לדעתי מאד מאד לרכז בו כוחות הוא הסדרה ברורה של תמיכה אוטומטית של כל הבלוגרים במי שמנסים לסתום לו את הפה וכמובן כל יוזמה שמעניקה זכויות לבלוגרים, כמו פרס סוקולוב, או תעודת עיתונאי, או תמיכות אחרות והכרה של הממסד בפעילות הבכורכה של בלוגרים, בעיקר בתחום התחקירים.

  • תומר רזניק   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 19:41

    כתבתי אצל צביקה ואני כותב גם כאן – אני בפנים. זו שביתה מוצדקת וחשוב להשמיע קול בעניין. רשומה בקרוב.

  • שוקי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 22:02

    איך מ"תשתית לפעולה משותפת" הגענו למשהו אוטומטי?

    אנחנו מדברים על תמיכה וולנטרית ב-NGOs ובהתארגנויות עובדים שאין להן גרוש על התחת. "תשתית" אומרת, בסך-הכל, שלא נצטרך להתחיל כל פעם מאפס.

    מיילינג ליסט זו בעיה, ואני מדבר מניסיון. אנשים מוצפים מדי ופשוט מתעלמים או מוחקים בטעות.

  • שוקי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 22:52

    אני חושב שככל שהעסק יקבל צורה, יהיה ברור ההיגיון שטמון בו. וברור שזה שלמישהו יש עמותה לא אומר שהוא זכאי אוטומטית לתמיכה.

  • אזרח   ביום 26 באפריל 2009 בשעה 5:58

    כולנו
    אנחנו
    בתוך המיני קונצנזוס הצר של מתפלגי ההתפלגויות

    בשיעורים הראשונים בסוציולוגיה למדנו לתהות מי הוא ה"אנחנו" של כותב הטקסט
    כאן זה ממש פשוט

    נגיד שמישהו לא נמצא ב"אנחנו" שלך, תרצה לשתף איתו פעולה?

  • שוקי   ביום 26 באפריל 2009 בשעה 10:59

    אני יודע מהי קבוצת ההתייחסות שלי, וגם יודע לברור את מילותיי. הפוסט הזה פונה לקהל מוגדר וצר לי אם אתה לא חלק ממנו.

    בכל אופן, זה יפה שכבר בשיעורים הראשונים בסוציולוגיה הצלחת לאמץ את סוג ההתנשאות שסוציולוגים אחרים נדרשים לתואר או שניים לפחות בשבילו.

    לשאלתך: ה"אנחנו" שלי נבחר בהתאם להקשר. כשאפשר לשתף פעולה עם אנשים שהדעות או הזיהוי הפוליטי שלהם שונים משלי, אני משתדל לעשות את זה. מצד שני, הפעילות הספציפית עליה מדובר בפוסט הזה לא מיועדת לכולם.

  • מיכאל   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 13:36

    .

  • טלי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 13:44

    כפי שאתה יודע, שוקי, נרתמתי במלוא הכוח למאבק הבלוגרים נגד סגירת מרפאת הפליטים וגם נגד המלחמה (במקרה הראשון העניין הובא לידיעתי דרך הבלוג שלך ואחרים והצטרפתי, במקרה השני כתבתי לגמרי בדם ליבי והייתי עושה את זה גם ללא הכותרת של "מאבק בלוגרים").

    נושא האוניברסיטה הפתוחה קרוב לליבי כבוגרת שלהם, ואכתוב בשמחה בימים הקרובים.

    האם יש קישור למידע ממוקד על עצם הסכסוך? (לא על המאבק, אלא אינפורמציה ברורה ולא ארוכה מדי על מה השביתה מתקיימת, בעצם).

    ובכל זאת הסתייגות- עיקר הכוח ממאבקי בלוגרים, נדמה לי, נובע מהאותנטיות, מההבנה שאנשים כותבים בשמם, במקום הפרטי שלהם, מתוך אמונה מלאה ברעיון. מטבע הדברים יש חפיפה חלקית בין הבלוגרים הפעילים במאבקים השונים, אבל התארגנות "מדי מאורגנת" עלולה ליצור מראית עין של "תגובה אוטומטית", ואז גם להפחית מהעוצה של המאבק. לא?

    והצעה מעשית ראשונה- כדאי לגבי מיילינגליסט של כל הבלוגרים שרואים את עצמם שותפים להתארגנות כזאת, קאונט מי אין.

  • איתי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 14:09

    כתבתי זאת לצביקה ומשום מה תגובתי לא אושרה.

    את הצעד הראשון עשיתי והוא מחכה כבר בתיבת הדואל של עבודה שחורה. אתה תופתע לטובה, אני חושב שזה אפילו יותר ממה שביקשת.

    ההערה של טלי נכונה וחשובה ויותר מזה – אנחנו צריכים לתת את הדעת לנזק הנגרם למעמד הבלוגרים כתוצאה מהנתק בין הצלחה ברשת ובין כישלון בשטח, במציאות.

    לפי הרשת – ישראל בוחרת שמאל, וביחוד תימ וחד"ש. לפי הרשת – לישראל אכפת מפליטי דרפור, מניצולי שואה וכן הלאה

    כל אדם סביר שרואה את התופעה מסיק מכך את המסקנה העצובה והלא ממש נכונה שהבלוגרים הפוליטיים הם (א) שלולית של אנשים שמכירים זה את זה, גרים זה ליד זה וחברים זה של זה (בדיוק כמו שתיארת למעלה) (ב) שרוב הציבור לא מקשיב להם.

    אם באמת רוצים להפוך את הבלוגוספירה לאפקטיבית ממש לא מספיק לאגד את הקשת שבין "מאוכזבי העבודה לתומכי חד"ש". המינימום שבמינימום זה להכליל בגבולות הגזרה גם כאלה שכן מאמינים במפלגת העבודה (כן יש כאלה), ואתה יודע מה – גם בקדימה ובליכוד ובבית היהודי.

    אלמנט נוסף שצריך לעבוד עליו הוא איכות ולא כמות. במבצעים כאלה נהוג לכמת הצלחה ע"י כמות הבלוגרים המצטרפים ו/או ע"י טיפוס בגוגל בעקבות קישורים. לדעתי המדדים צריכים להיות אחרים לחלוטין.

    העובדה שעמית הרפז ורן רביב כתבו מייל לח"כים בנטושא סכסוך עובדים בגן המדע של מכון ויצמן והביאו את ג'ומס, עמיר פרץ, ואפילו קולט אביטל ואופיר פינס להתערב לטובת העובדים שווה הרבה יותר מחמישים בלוגרים שיכתבו פוסט אוהד ומתלהב על מאבק העובדים.

    "הצלחנו" אומר – בזכותנו הגיעו המון אנשים להפגנה, בזכותנו ח"כ התערב, בזכותנו היתה כתבה בתקשורת (לא כתבה על "100 בלוגרים שנרתמו ל…" בנישת הטכנולוגיה/אינטרנט אלא ממש בחלק של החדשות) וכן הלאה. אלו הישגים שיכולים להיות בסיס לניצחון (וצריך לזכור שב-99% מהמאבקים נפסיד)

    טלי – כל המידע שאת מחפשת מצוי בבלוג של המנחים.

  • צביקה   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 16:04

    קודם כל, התגובה שלך לא אושרה כי לא קיבלתי עליה הודעה, משום מה. היא אושרה עכשיו.

    לגבי היעדר ההצלחה, אני חושב שהקמפיין בתל אביב היה הצלחה מוצלחת ביותר. גם בבחירות, בהינתן הזמן הקצר שהיה (לירוקה שלא השתתפה במאבק נגד המלחמה היה אפילו פחות זמן) ההישגים היו משמעותיים. אם המחשבה היא שנהפוך את העולם הראש כבר ביריות הפתיחה שלנו, זה לא יקרה, אבל אם נתמיד בעבודה שיטתית פחות או יותר, אפשר להפוך לכלי הפצה ושיח אפקטיביים ביותר. במערכות הבחירות שעברנו ראינו שהרשת היא מקום מדהים למצוא בו פעילים, גם לאופליין, ומקום מעולה להעלות דברים לתקשורת הממוסדת. זה כלי מאוד מרשים מה שיש לנו, אנחנו רק צריכים לתת לו שם, לתרגל אותו, לעדכן אותו, להגדיל אותו. בוא נעבוד ביחד ארבע שנים, בעקשנות, ואתה לא תאמין מה אנחנו נוכל להוציא.

  • איתי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 16:23

    פעולות אני עושה לפחות כמוך אם לא יותר.
    אתה מתמחה בספרינטים מטורפים ואחריהן תקופות מנוחה, אני בריצות לטווח בינוני.

    עד דצמבר 2008 הייתי חבר באיזו מפלגה אחת שבה יו"ר אחד (בעצם שניים) אמר לי בהתנהגותו שהוא יודע מה צריך לעשות והתפקיד שלי זה להיות חייל פשוט ולעשות מה שאומרים לי בלי לקשקש יותר מדי ולהביע את דעתי.

    הספיק לי.

    המשמעות של שיתוף פעולה בין בלוגרים אינה "שוקי וצביקה קובעים נהלים וגבולות גזרה, החיילים מבצעים" אלא שיח שווה ומתמשך [לגיטימי לדרוש שחלקו לא יהיה פומבי, זה לא מה שאמרת כאן].

    נכון, יש בזה מידה רבה של בזבוז זמן על "דברת" – למשל הזמן שייקח לך לענות לי ביותר מחצי שורה. אבל בסופו של דבר יוצאים מהשיח הזה חזקים ועם מחויבות.

    לדוגמה, כתבת "בדיוק כמו שאיגוד עובדים מאורגן היטב יכול להודיע לחברים בו על קיום שביתה, ולהוציא אותה לפועל מייד." כמי שעוקב אחר מה שקורה באו"פ כבר שנה שלמה, לפני שזה הגיע לשביתה ולתקשורת, אני יודע שבהתארגנות הזו היו כמה שלבים אבולוציוניים *הכרחיים* של "דברת" בין העובדים לפני שהיה אפשר ללחוץ על הכפתור האדום.

    אתה מדבר על היום שבו תוכל ללחוץ על הכפתור של הבלוגרים, אבל הדרך לשם עוד ארוכה ומפותלת ולאף אחד מאיתנו, לא משנה כמה הוא מבין בוורדפרס בקידום אתרים או בתקשורת אין את נוסחת הקסמים.

    קצת צניעות לא תזיק

  • איתי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 16:35

    ההישג של הקמפיין לעיר לכולנו בת"א הוא אכן מדהים. אני חושב שלבלוגרים היה בכך חלק משמעותי. הבעיה היא שלא ניתן לקחת את הנוסחה ה(כמעט) מנצחת הזו ולהעתיק אותה כמות שהיא לזירות אחרות. עובדה – לתימ זה לא עבד, ולא בגלל המלחמה.

    האופטימיות שלך מעודדת אותי ולכן אני מעוניין להצטרף ליוזמה החשובה.

    אבל במהלך כזה צריך כל הזמן קול ספקני שבודק בצורה רצינית מה לא עובד ומה אפשר לעשות טוב יותר. מי שלא מעוניין לשמוע קולות כאלה "כי עכשיו אנחנו באמצע מאבק" טועה לדעתי.

  • צביקה   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 18:15

    ממני לא תשמע "שקט, יורים". אני מסתכל על הקבוצה הזו שאנחנו מדברים עליה כקבוצה משוחררת (כהיפך של הדוקה) הרבה יותר מארגון עובדים. אני לא מניח הומוגניות מחשבתית, ואני כן מניח שלא כל מאבק שייבחר (במנגנון ממשל עצמי שצריך לגבש אותו) יתאים לכולם, ולכן לא כולם ישתתפו בו.

    אם יותר לי לנסות ולנסח את שוקי קצת יותר בעדינות (לטובת כל הצדדים), אז נראה לי שכרגע אנחנו לא רק באמצע מאבק, אלא גם באמצע הניסוי. ניסוי שהתחיל בקמפיין של דב חנין בתל אביב, המשיך בבחירות הארציות, ועכשיו צריך להשתפשף עוד לא מעט פעמים כדי להבין את עצמו.

    אגב, אני לא מקבל את העובדה שקמפיין הבלוגים של תימ לא עבד, רק כי התוצאות המספריות היו פחות טובות מבתל אביב. זה בחירות עירוניות וזה ארציות, והתחרות היא אחרת לגמרי (בתל אביב, להערכתי, ה"מכה" הגדולה של מצביעים היו כאלה שלא התכוונו להצביע בכלל. יחסית קל להמיר אנשים כאלה על דתם. ויש את עניין ה"לזרוק קול" שלא היה קיים בתל אביב) וצריך לזכור שמכל הרשימות החדשות, רק תימ קיבלה כמות משמעותית של קולות. שוב, זה מה שאני חושב. אני לא יודע. לא היו מספיק מקרי מבחן כדי שאני אוכל לגבש תובנות שהן מעבר לניחוש. מה שאני מציע זה שנעבוד כדי לייצר יותר מקרי מבחן, ודרכם נלמד יותר על מה אנחנו יכולים ומה לא, ואיפה אנחנו צריכים השלמה וממי ומאיזה סוג.

  • איריס   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 22:24

    ארגוני עובדים, בסדר, יש טעם למקבץ קבוע.
    לגבי השאר, זה מסמוס של הכוח והאפקט. יש עניין של עמימות שמועיל להשאיר דבריו בפוטנציה או מבוזרים ורזים ומאחורי הקלעים. לדעתי.

    מכל מקום, העובדה שיש עמותה לא אומר כלום, הרוב מחלקות שכר עתק לעובדים שלהן, ועדיף היה לסגור אותן בכלל. כל עניין לגופו.

    בהצלחה בכל מקרה.

השאר תגובה