האוניברסיטה הפתוחה: למה שביתה?

הסיפור המלא: בבלוג סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה.

ההסבר הקצר, לחסרי סבלנות:

האוניברסיטה הפתוחה מעסיקה מנחים ומרכזי קורסים בתנאים מקפחים, הכוללים בין השאר את השיטה הבזויה של פיטורים כל סמסטר והעסקה מחדש בסמסטר הבא – כמו עובדי קבלן.

במהלך השנה האחרונה התארגנו עובדי סגל ההוראה במטרה לפתוח במשא-ומתן לשיפור תנאיהם. כישלון המו"מ הוביל לשביתה הנוכחית.

שלא במפתיע, הנהלת האוניברסיטה הפתוחה פועלת בשיטת מצליח: היא מאיימת על השובתים בתביעות אישיות.  

ההסבר המלא, לאנשים רציניים (באדיבות שרון מלכי):

"סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה מורכב ממנחים וממרכזי הוראה. הסגל אמון על ההוראה בכחמישים מרכזי לימוד שונים בכל רחבי הארץ בהם לומדים כ-42,000 סטודנטים.

האוניברסיטה הפתוחה היא האוניברסיטה היחידה בארץ שבה אין יחסי עבודה קיבוציים. במשך למעלה משלושים שנות פעילותה של האו"פ, סגל ההוראה שלה היה מועסק בחוזים אישיים, ובתנאי העסקה מקפחים הכוללים בין היתר פיטורין מידי סמסטר. בפברואר 2008 החלה התארגנותו של סגל ההוראה באמצעות כוח לעובדים, והחל מאוקטובר צוות מטעמנו ניהל מו"מ עם הנהלת האו"פ.

ההנהלה מסרבת לעת עתה להתחייב על חתימה על הסכם קיבוצי. ההסכם הקיבוצי היחידי שהיא הסכימה לשים על שולחננו מציע הרעה בתנאים עבור מרבית סגל ההוראה. אנו מתעקשים על הסכם קיבוצי שיטיב עם כל סגל ההוראה מכיוון שללא הסכם התמריץ לפטר תוך זמן קצר עובדים שזכו להטבה בתנאים גדול. בעקבות זאת, הוכרז על סכסוך עבודה לפני כארבעה חודשים.

ההנהלה טרם התעשתה והיא מתבצרת בעמדתה שדוחה הלכה למעשה חתימה על הסכם קיבוצי שיטיב עם כל סגל ההוראה. לאחר תקופה ארוכה בה סלע המחלוקת במסגרתו אנו עומדים על זכותנו לעיגון תנאי העסקתנו בהסכם קיבוצי ושיפורם, לא קיבל פתרון במו"מ נאלצנו להכריז על שביתה כללית. אנו מקווים שהשביתה תגיע לסיומה המהיר כאשר הנהלת האו"פ תתעשת ותסכים לעגן את תנאי העסקתינו בהסכם קיבוצי ובתנאים הנהוגים באוניברסיטאות האחרות בישראל".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אשר   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 23:04

    בשם מה הם מבקשים הסכם קיבוצי? בשם הטיעון "לכל האוניברסיטאות יש אז גם לנו מגיע?"

  • שוקי   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 23:26

    א. בשם העובדה שהחוק הישראלי והתקדימים בבתי המשפט, מכירים בכך שאם ישנם תנאים מקצועיים שמקובלים בגילדה המקצועית שלך, אז המעסיק שלך מחויב להם.

    ב. בשם העובדה שבינם לבין האוניברסיטה יש התקשרות עיסקית, וזכותם להעלות לדיון מחדש את תנאי ההתקשרות.

    ג. החוק הישראלי, שמבוסס (בין השאר גם) על עקרונות ליברליים, מצד אחד מגביל את אפשרותם של שכירים ליישם את זכותם כ"אנשי עסקים" (ב') ומצד שני מעניק להם זכויות מרגע שהם מתאגדים (א') וזה מה שעשו.

    מקווה שזה עונה על השאלה שלך.

  • עמית   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 0:47

    אין לי ספק שבאופן כללי עבודה ללא תנאים סוציאליים מתאימים פותחת פתח לניצול, ממש כשם שקרה ועדיין קורה לעובדי קבלן למיניהם. מצד שני, אני לא מסכים לקביעה שכל הסכם עבודה חייב להיות מגובה בתנאים סוציאליים וחוזים קיבוציים. תנאים כאלה הם האמצעי לא המטרה. הם אמצעי למנוע ניצול ואמצעי למנוע פגיעה קולקטיבית בעובדים ואמצעי לשמור על זכויות שונות שמגיעות באופן טבעי לעובדים. אבל זה עדיין רק אמצעי.

    לשם השוואה, לא מזמן עלה לכותרות הנסיון לאסור על חברות לחתום על "חוזה גלובלי", ולחייב אותם לשלם תשלום על שעות נוספות. כמובן שענף ההייטק בו "חוזה גלובלי" הוא הסטנדרט נזעק. אחד הנימוקים שעלו הוא שהחל מרמת שכר מסויימת, הנימוק של "ניצול" ו"מחסור בתנאים" כבר איננו תופס. לאנשים שמרוויחים 20 אלף שקל בחודש ומקבלים אופציות אין שום הגיון לתת כסף על שעות נוספות. העקרון שעומד מאחורי זה הוא שבתרבות ארגונית ובתנאים ארגוניים מסויימים החשש לניצול הוא נמוך, ולכן הצורך באמצעים יקרים למניעת ניצול קטן ואולי אף מיותר.

    בתור אחד שעבד כ3 שנים כמנחה באוניברסיטה הפתוחה אני יכול להגיד שתנאי ההעסקה של מנחים הם תנאים טובים. התשלום לשעת הוראה גבוה מאד (יותר ממה שמקבלים בשעה בעבודה בהייטק)
    בגלל מבנה הקורסים, יוצא שעובדים מעט יחסית שעות. זהו סידור מצויין לסטודנטים, בעיקר סטודנטים מתקדמים, שמחפשים הכנסה צדדית שתאפשר להם להתרכז בלימודיהם.
    כיוון שכך – להערכתי החשש לניצול קולקטיבי ומסיבי של עובדים נמוך – ולכן גם אין צורך בהסכם קיבוצי.

    מעבר לכך – הסכם כזה, אם יהיה, יוביל מן הסתם את האוניברסיטה לנקוט צעדים לצמצום הוצאות. אחד מהם יהיה הקטנת כוח האדם וניצול יותר יעיל של כח האדם הקיים. כלומר במקום שיהיו הרבה מנחים שעובדים 3-10 שעות בשבוע, יהיו מעט מנחים שעובדים 15-20 שעות בשבוע. זה ייאפשר לאוניברסיטה לספק את אותה הסחורה עם פחות כח אדם. לא שזה דבר רע באופן עקרוני – אבל זה לא עונה על הצרכים של אף אחד. סטודנטים לא יוכלו בסידור הזה להתייחס לזה כ"עבודה מהצד" – והנה הקטנו לסטודנטים את אפשרויות העבודה. ומצד שני כעבודה עיקרית הנחיה באוניברסיטה הפתוחה איננה עבודה עם אופק תעסוקתי שיש בו התפתחות ולכן תקסום למעט יחסית אנשים. גם לאוניברסיטה עצמה זה לא טוב – הגמישות בהעסקה לפי שעות ולפי צרכים מאפשר לאו"פ לתת מענה טוב יותר לצרכי הסטודנטים שלה. לפתוח קבוצות בהתאם לביקוש או לצמצם כשאין ביקוש. כך ניתן להציע מגוון רחב יותר של קורסים והשקעת משאבים בפיתוח תוכניות וחומרי הוראה חדשניים יותר.

    בקיצור – לא כל פתח לניצול הוא ניצול. לפעמים, בהקשרים מסויימים, דווקא העבודה ללא תנאים סוציאליים מביאה למצב שהוא טוב יותר לכל הצדדים. ותמיד צריך להפריד בין האמצעי לבין המטרה. ואת המטרה צריך לבדוק בהקשר רחב .

  • שוקי   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 3:03

    נתחיל בזה שלפחות שליש מעובדי סגל ההוראה של האו"פ לא מסכימים איתך, כנראה, כי הם בחרו להתאגד ולצאת למאבק.

    אישית, אני מתפלא על דבריך. השיטה של פיטורים כל סמסטר למשל – זה הרי ניסיון להתחמק מתשלום פיצויים ופגיעה מהותית בזכויות העובד. בית המשפט כבר קבע על מקרים דומים, בהקשרים ובענפים אחרים, שזה לא חוקי. גם לענייני מס, מי שמפטר במטרה להעסיק מחדש צפוי להיחקר בחשד לניסיון לניצול מקלט מס. וזו רק דוגמא.

    לגבי הרעיון ששיפור תנאי העבודה גורם לפיטורים – סלח לי, אבל זו בדיה שהמציאו מעסיקים נצלנים וחבריהם במוסדות הכלכליים שמחזיקים באידיאולוגיה אולטרא קפיטליסטית. זה בדיוק כמו הטענות של משרד האוצר ב-2006 שהגדלת שכר המינימום תגדיל את האבטלה.

    זה נכון אולי למתפרה, לעסק קטן עם שולי רווח נמוכים. זה לא נכון לרוב החברות והארגונים ובוודאי שלא לאוניברסיטה עם 40 אלף תלמידים.

  • עמית   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 4:43

    קודם כל אני שמח שאתה מתפלא על דברי… אם הייתי צפוי לא היה על מה לדבר.

    אבל באופן יותר ענייני:
    שליש זה מצד אחד כמות גדולה שחייבים להתחשב בה ובצרכים שלה. מצד שני זה עדיין מיעוט.
    תשים לב שלא טענתי שצריך להתעלם לחלוטין מדרישות אנשי הסגל. למעשה אני לא חושב שצריך להתעלם מהדרישות בכלל. אבל המחשבה האוטומטית כאילו נתינת התנאים תפתור את כל הבעיות מטרידה אותי. כמו שאמרתי – זה התמקדות באמצעי ולא
    במטרה.

    מעולם לא טענתי ש"שיפור תנאי העבודה גורם לפיטורים". אני גם לא חושב שזה נכון. גם אינני מחזיק באידאולוגיה קפיטליסטית. נהפוך הוא. אני מסתכל בארגון ובעובדיו ומנסה להבין מה הדרך הטובה ביותר להשיג הן את מטרותיה של האו"פ והן (ובעיקר) של העובדים, וגם של הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה. שמתי את "בעיקר" בסוגריים, כי אני חושב שאין סתירה בין המטרות – אפשר לספק את כולן, ולכן לא צריך לקבוע בהכרח סדר עדיפות.
    השארתי גורם אחד בצד – מדינת ישראל. היא כמובן מרוויחה אזרחים משכילים ואנשים עובדים ויצרניים. היא גם מרוויחה מיסים – אבל כיוון שהאו"פ היא ארגון ללא מטרות רווח, וכיוון שהוא ממילא נתמך על ידי המדינה בסכומים שעולים על המסים הישירים והעקיפים שהוא משלם למדינה אני חושב שאפשר, לצורך הדיון, להשאיר את המדינה לרגע בצד.

    ועכשיו בוא נבחן את הדברים לעומק:
    מה העובדים רוצים? הם רוצים עבודה. כמובן. הם רוצים רצף תעסוקתי וסגו של בטחון תעסוקתי. וכמובן תנאים סוציאליים כנהוג במדינתנו – לצורך העניין נתמקד בפיצויי פיטורים – טיעונים דומים אפשר לתת לכל סוג הטבה אחר.

    בוא ניתן להם את הכל. מגיע להם. אבל באיזה היקף? היקף עבודה של 5 שעות שבועיות במשך 40 שבועות בשנה או בהיקף של 10 שעות שבועיות במשך 40 שבועות בשנה.
    אולי בהיקף של 15 שעות?
    אה… כמובן זה תלוי בכמה הם עובדים. האם אפשר להבטיח להם מראש, כמו בעבודה רגילה, את היקף העבודה בטווח רחוק?
    יש כמה אפשרויות. תשובה אחת תגיד – לא. אי אפשר. כמות הסטודנטים באו"פ משתנה מסמסטר לסמסטר ובהתאם לכך כמות הקבוצות. מה גם שהפיזור הגאוגרפי הרבה לפעמים גורם לכך שגם אם מספר הקבוצות נשאר זהה, מיקומן משתנה, ובמקום פחות קבוצה בבאר שבע מתווספת קבוצה בקריית שמונה.
    זו בעייה? מצד אחד כן אבל אולי אפשר להתגבר…

    רגע אני ממשיך בתגובה נוספת

  • עמית   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 4:58

    כהערת אגב – אני לא מכיר מספיק את החוק בישראלי, אבל האם יש חובה לתת פיצויי פיטורים לעובדים שעובדים במשרה חלקית בהיקף קטן (שעות בודדות בשבוע) ואם כן, האם פרק הזמן אשר ממנו יש חובה כזו זהה לפרק הזמן המקביל לעובדים במשרה מלאה. אני לא יודע.

    איפה היינו?
    אה, כן. לאו"פ עשויה להיות בעייה להבטיח היקף עבודה קבוע לכל עובדיה מסיבות ברורות.
    מה עושים? יש בגדול שתי אפשרויות. אחת זה לא להבטיח והשניה זה לא לקיים. ויש גם דרך שלישית. נתחיל מהראשונה – לא להבטיח זה בערך המצב הקיים. ואז לכאורה לא מקיימים את התנאים הסוציאלים הבסיסיים של העובד. הוא מתרעם. אבל צריך לשים לב – אין כאן ניצול (!) פשוט מבנה ה"שוק" של האו"פ הוא כזה שקשה להבטיח בו עבודה קבועה.
    אפשרות שניה – לא לקיים: זה נשמע אפילו יותר גרוע מקודם. לחתום על העסקה ארוכת טווח בהיקף מסויים, ואם קורה משהו אז לשנות את ההיקף או להוריד אותו לאפס (או להעלות אותו אם אפשר ואם יש הסכמה). כמובן שיש כאן פגיעה חמורה מאד בעובד.
    האפשרות השלישית, בעצם יש כמה כאלה, היא שהאוניברסיטה תיקח על עצמה את הסיכון: היא תעסיק עובדים בהיקף שמתאים פחות או יותר לממוצע הסטודנטים (לא בעיה לנתח את ההרשמה ולקבל קירובים סבירים). אם יש פחות – העובדים ימשיכו לקבל כסף כי הבטיחו להם, אבל הם לא יעבדו (כי אין במה). אם יש יותר… נו טוב או שנשלם להם על שעות נוספות או שפשוט נגביל את כמות ההרשמה.
    העובדים קיבלו את שלהם (תיכף אחזור לזה) אבל האוניברסיטה הפתוחה בברוך לא קטן. אחת לכמה סמסטרים היא משלמת כסף בלי לקבל הכנסה. זה, בד"כ גורם להפסדים. מי ישלם על זה? ויותר חמור -כיוון שאין איזון מהצד השני (כלומר כשיש עבודה נוספת להציע) ישנה הכנסה נוספת, אבל ישנה גם הוצאה נוספת (ואולי אפילו גבוהה יותר – שהרי מדובר בשעות נוספות). כתוצאה מכך- האו"פ הופך להיות גוף מפסיד. ארגון שיש בו אבטלה סמויה. וזה – גם מבחינה חברתית, אבל בעיקר מבחינה כלכלית אסון שעלול להביא את סופו של הארגון.
    שכרם של העובדים (ששולם באופן מלא, כולל תנאים סוציאליים) יוצא בהפסדם בכך שהגוף שמעסיק אותם נועד מראש להפסיד כסף וליצור תרבות ארגונית קלוקלת של אבטלה סמויה.

    רגע – ממשיך עוד שניה

  • עמית   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 5:34

    יש גם עוד אספקטים שכבר הזכרתי קודם. במודל של העסקה קבועה,עדיף תמיד לארגון להעסיק עובד אחד במשרה מלאה מאשר 3 עובדים בשליש משרה. תחת מדיניות "ניתן להם את כל מה שמגיע להם בצורה הסטדנרטית" האוניברסיטה הפתוחה תעדיף להעסיק מנחה אחד שילמד 25 שעות בשבוע על פני כמה מנחים שיעבדו במשרות חלקיות. זה כמובן טוב מאד למי שעובד 25 בשבוע. זה הרבה פחות טוב לסטודנט שחיפש השלמת הכנסה. עכשיו יהיה לו קשה יותר למצוא עבודה מתאימה. כמובן שגם יהיה יותר קשה למצוא מנחים טובים שמוכנים להשקיע את כל זמנם בהנחיה – זה מקצוע די מתיש, שאין בו התקדמות אמיתית. יוצא שבאספקטים מסויימים העובדים שוב מפסידים.

    האם יש אלטרנטיבה? בוודאי. תמיד יש אלטרנטיבה. אבל האם זה לא אומר שמקריבים את התנאים שמגיעים לעובדים? ממש לא.
    הנה דוגמא. נניח פיצויי פיטורים.
    נניח שהקמתי עסק ואני רוצה להעסיק עובד מסויים. אנחנו מסכימים על שכר, ואני אומר לו, תשמע אני יודע שמגיעים לך פיצויי פיטורים, ואני מוכן לתת לך אותם – אין לי שום כוונה למנוע ממך מה שמגיע לך. ואני ממשיך ואומר לו, שבגלל כל מיני היבטים בירוקרטיים כאלה ואחרים, אני מעדיף לשלם לו את הפיצויים האלה במזומן בסוף כל חודש. במקום לתת לו פיצויי פיטורים בסוף תקופת ההעסקה אני מעלה לו את המשכורת באופן יחסי (8.33 אחוז ואולי גם גילום של מס) ומחתים אותו על הסכם (יש יאמרו "דרקוני") שהוא מוותר על זכויותיו לפיצויי פיטורים. העובד יכול להסכים או שלא להסכים לסידור הזה, אבל: א. מבחינת העובד, בכל אחת מהאופציות הוא מקבל בדיוק את אותו הכסף. ב. אין כאן שום אספקט של ניצול.
    ההסכם הדרקוני הזה של העלאת המשכורת תמורת ביטול זכות סוציאלית באופן שהעובד לא נפגע מכך מאפשר לי סוג של גמישות מסויימת מבחינה ארגונית ומגדיל באופן עקרוני את יכולתי להרוויח כסף ומקטין את ההוצאות האדמיניסטרטיביות שלי כמעסיק. כולם מרוויחים.

    מה הבעייה? מחר אני מעסיק עוד עובד כי העסק שלי צומח. העובד שומע שהשכר שאני מציע על העבודה די גבוה ומאד מעוניין לעבוד עבורי. אבל מה, הוא לא שמע על ההסכם הישן ביני לבין העובד הקודם והוא מבחינתו רוצה את כל התנאים שלו
    בנוסף לשכר הגבוה שלו.
    הוא רוצה גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה
    שלמה.
    מה המעסיק צריך לעשות במצב כזה?

    אני רוצה לסכם:
    האוניברסיטה הפתוחה זה גוף די יוצא דופן – הן בסוג השירותים שהוא מציע והן בסוג העבודה שהוא נותן ודורש מעובדיו. גם המועסקים באו"פ – המנחים והמרכזים הם אוכלוסיה מיוחדת שהצרכים שלה לא בהכרח תואמים אחד לאחד את הצרכים הסטנדרטיים של עובד בארגון רגיל.
    המצב שתואר בדוגמא האחרונה, כך אני חושב על סמך נסיוני בעבודה שם, מתאר פחות או יותר את התהליך שעבר על האו"פ כמעסיק. בהתחלה חיפשו סידור העסקה מיוחד למנחים (הידעתם למשל שהאו"פ זה כנראה המעסיק היחיד בארץ שמשלם, או לפחות שילם, על "ביטול זמן"? שום מעסיק אחר בארץ לא משלם לך שכר על הזמן שלוקח לך להגיע מהבית לעבודה), ומצאו סידרת תנאים וסידורים ייחודיים שמתאימים הן לארגון והן למנחה הממוצע. סביב הסידורים האלה נוצרו פרקטיקות ארגוניות שפועלות היטב, גם אם שלא בהתאמה לכללים הקבועים בחוק. אבל צריך לזכור שברמת התוצאה אין הבדלים ביניהם.ואז אחרי כמה זמן מגיע דור שלא ידע את יוסף ומעוניין מצד אחד לשמר את "החלקים הטובים" של העסקה, ולשנות לטובתו את החלקים "הרעים" שאיזנו בעבראת העסקה הזו.

    לו הייתי ציני הייתי טוען שמדובר באופורטוניזם לשמו של העובד. ואז למי באים בטענות על קפיטליזם?

    אבל כשמשלמים לך כ150 שקל (פחות או יותר) לשעת הוראה, סכום נאה לבדיקת תרגיליםומבחנים, נותנים לך שעות עבודה גמישות, משלמים לך לא רק הוצאות נסיעה אלא גם ביטול זמן – וכל מה שרוצים בתמורה זה שתקבל את הגמישות בהעסקה שלך, על מנת שהארגון יוכל לפעול ביתר יעילות, ומבקשים ממך לקבל שהשכר הזה מגלם בחובו את התנאים הסוציאליים שמגיעים לך
    זה נשמע לי סביר.לאבהכרח מתאים ללשון החוק, אבל בהחלט פשרה סבירה של אינטרסים.
    ולא סתם פשרה, אלא פשרה שהיא בעצם WIN-WIN. כלומר בכלל לא פשרה.
    אין פה בכלל עניין של קפיטליזם מול סוציאליזם, עשירים מול עניים, מנצלים מול מנוצלים. אף אחד לא דופק כאן קופה על חשבון העבוד המסכן.

    אז כאמור – שליש לפחות לא מרוצים מהמצב. סביר אפילו שחלק מהטענות שלהם נכונות. צריך לשבת ולהקשיב ולהבין שוב את מערכת ההעסקה המיוחדת של מנחים בהקשר הכללי וההיסטורי שלה כדי להבין מה אפשר וראוי לשפר, ומה אולי נראה רע, אבל לא באמת כזה.
    אני מניח שאפשר לבטל את עניין הפיטורים כשידוע מראש שיש המשך העסקה. אולי אפשר לקבוע עניין של הודעה של חודש מראש בסוף כל סמסטר לגבי הסמסטר הבא, אבל אז המחיר עשוי להיות הורדת השכר כך שפיצויי הפיטורים שגולמו במחיר ההעסקה יחזרו לתפקידם המקורי – פיצויי פיטורין. אני לא מכיר את ההיסטוריה במדויק, אני לא מכיר את הפרטים במדויק אבל לכל שינוי של התנאים יהיה מחיר שבמקרה הטוב יהיה ויתורים קטנים, במקרה הפחות טוב יעלה לאו"פ בחייה.

    לצערי, אני חש שגם חלק, קטן אבל קיים, מאותו שליש שטוענים לקיפוח, מלבים את האש מסיבות של אופורטוניזם. נסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ואז, מי פה הקפיטליסט החזירי?

  • חנה בית הלחמי   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 6:44

    אני יכולה רק לציין, בהמשך לדברי עמית, שהחווייה התעסוקתית שלי מהנחיה באו"פ הפוכה ב- 180 מעלות מזו שמתארים השובתים.

  • שוקי   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 11:20

    אמרתי "לפחות שליש" כי זה מה שדורש החוק ממי שרוצה להתאגד, ומרגע שיש שליש השאר לא רלוונטי (אם כי, רוב מכריע של עובדים שבחרו להתאגד בוודאי אומר משהו).

    חנה – אני לא יודע מהן החוויות התעסוקתיות שלך, אבל בהתחשב בזה שאין הסכם קיבוצי באו"פ אז ברור מדוע הן לא חייבות ואף לא יכולות להיות זהות לחוויות התעסוקתיות של אחרים. מכיוון שאת אשת מקצוע חופשית, שמתפרנסת (אני מקווה) מעיסוק אחר, ממילא לא היית תלויה בהכנסה הזו – לא כך?

    באופן כללי יותר: יש כאן שלושה מישורים שונים של דיון. ראשון, קשור לזכות העובדים להתאגד שהיא זכות חוקית ומוסרית. הקשיים שהאו"פ הערימה בעניין הזה והאיומים על עובדים מאוגדים ששובתים, מדברים בעד עצמם.

    מישור שני הוא של הדיון בדרישות ובצדקתן. התיאור שלך, עמית, של ארגון שפשוט פועל קצת אחרת ובעצם כולם מרוויחים – אני חושב שאתה מסתכל על חצי כוס מלאה שלא קיימת. כלומר, אולי היא קיימת עבור אנשים כמו חנה, אבל לא למי שתלוי בעבודה הזו ואולי ספג תנאים מקפחים כי פחד להתנגד.

    מנסיוני, בכמה וכמה מקומות עבודה, מצב העובדים צריך להיות רע מאד כדי שיתאגדו. בדרך כלל זה לא קורה וכשהמעסיק גם מערים קשיים אז בוודאי שהסיכוי שזה יקרה הוא קטן.

    המישור השלישי הוא סביב השאלה האם ההתאגדות באמת תביא תועלת לעובדים – אם מילוי הדרישות שלהם יעשה טוב לארגון ולהם. זה לא רלוונטי לעצם השאלה אם ההתאגדות היא מוצדקת או לא, כי זכותם של העובדים להתאגד. אבל בגדול – אם לא מדובר באיגוד מושחת (מה שבמקרה הזה אני באמת מאמין שלא), אז מי שיפיק את התועלת הכיגדולה הם העובדים החלשים ביותר.

    ליחס אופורטוניזם להתאגדות הזו ולסכסוך הזה, זה באמת לא לעניין. אני מכיר חלק מהאנשים – יש להם עוד דברים לעשות בחיים חוץ מאשר לשבות ולעשות משאים ומתנים. הפעילות הזו באה ממצוקה אמיתית ומרצון אמיתי של אנשים לקבל את מה שמגיע להם על פי חוק ולהתגונן טוב יותר כנגד קיפוח.

    ואני חוזר לעניין הפיטורים כל סמסטר: גם אם יש בזה "היגיון", הוא מנוגד לרוח החוק. זו קומבינה מכוערת, שאי אפשר להצדיק אותה בגילום כביכול של הפיצויים לתוך השכר או באף דרך אחרת.

    לשאלתך עמית: לעובד שצבר וותק מספיק (כיום 11 חודשים, ויש תקדימים שמתחילים מ-7 חודשים) יש זכות לפיצויים. יש לו זכויות סוציאליות נוספות שאין לעובד זמני – בימי חופשה, דמי הבראה, ימי מחלה ועוד. סך הערך של הזכויות האלה הוא כ-30 אחוזים משכר, וזו כנראה הסיבה לקומבינה של או"פ.

  • עמית   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 16:45

    אני מקבל את כל טענותיך – אבל אנחנו מסתכלים על העניין משתי נקודות מבט שונות מאד.

    אני מאד מצטער לשמוע שהאוניברסיטה לא מאפשרת לעובדים להתאגד – זכות בסיסית. אנחנו לא חלוקים.
    אני גם מאד עצוב לראות איך האוניברסיטה הפתוחה מתנהלת בתוך הסכסוך הזה. לא בחכמה – בלשון המעטה.

    מצד שני – אני לא שותף להערתך האחרונה. נכון שכל התנאים הסוציאליים שווי ערך ל30% מהשכר. אבל אני ממש לא מסכים שזו הסיבה לכך שמפטרים
    עובד בסוף כל סמסטר. אם קראת את דברי בעיון אתה יודע מאין אני חושב שזה מגיע
    אני לא מצדיק את זה, אבל לפני שמנסים לפתור בעיה צריך להבין אותה. וזה מה שניסיתי לעשות.

    בסופו של דבר אנחנו מסתכלים על העניין מזוויות מאד שונות. אני מנסה להבין איך דברים הגיעו למה שהגיעו – הרי דברים לא קורים סתם. ומתוך ההבנה של ההקשר אני מנסה למצוא כיוון שעשוי להוביל לפתרון. נקודת המבט שלי היא רחבה מאד ומנסה לראות את המכלול: לא רק להבטיח שהעובדים מקבלים את *כל* מה שמגיע להם, אלא גם לדאוג שיהיה מי שיתן להם את התנאים האלה גם בהמשך.

    נקודת המבט של השובתים ושלך כפי שמצטיירת בדעות שאני קורא היא שונה לחלוטין. היא מסתכלת על לשון החוק ועל העובד. ומנסה להשיג מטרה די נקודתית ודי סבירה וצודקת – אבל בלי להסתכל על המכלול.

    אני כמובן תומך בכך שכל עובד בארץ זכאי לכל התנאים הסוציאליים שכתובים בחוק. במקרה של האוניברסיטה הפתוחה והמנחים אני חושב ששני הצדדים יצאו נפסדים מהעניין הזה, ושיש מקום לחשוב על דרכים אלטרנטיביות להשיג את אותה מטרה. אפילו כאלה שלא מיישמות את החוק כלשונו.

    במקביל – אני חושב שהאו"פ עושה לעצמה נזק בכך שהיא לא מנהלת את המו"מ הזה כמו שצריך. וזה בהחלט מקומם.

  • עמית   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 16:57

    זה טוב לשמוע שרוב העובדים מאוגדים ולא רק שליש. וטוב שביקשו את הסכמת לשביתה. הייתי שואל אותם עוד כמה שאלות כדי להבין את עומק הבעיה (וכאמור – מה שמעניין אותי הוא לפתור בעיה באופן שכולם יהיו מרוצים, לא בהכרח לקיים באופן צר את לשון החוק)
    1. כמה זמן הם כבר עובדים באו"פ (רק כדי לקבל מושג)
    2. (יותר חשוב) בהנחה שכל דרישותיהם מתקבלות, כמה שנים הם רואים את עצמם עובדים באו"פ בתפקיד הזה
    3. כמה שעות בשבוע הם עובדים (שוב, רק כדי לקבל מושג)
    4. בהנחה שכל התנאים מתקבלים, כמה שעות מינימום בשבוע הם מוכנים לעבוד (תוך שהם מתחייבים לעבוד בהיקף הזה לאורך זמן).

    כל הטיעון שלי מתבסס על התשובות לשאלות 2 ו 4
    אני יוצא מתוך הנחה שאנשים לא רואים את עצמם עובדים הרבה שנים כמנחים באו"פ, וגם לא מוכנים להתחייב לאו"פ להרבה שעות עבודה.
    אם המצב שונה – כמובן שצריך לחשוב על פתרון שונה.

  • שוקי   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 20:30

    נתחיל בזה: לו כל המעסיקים היו הוגנים לא היה צריך דיני עבודה ולא היה צריך לאכוף את הדינים הקיימים וגם אף אחד לא היה רוצה להתאגד. עצם הנכונות של עובדים לבזבז את זמנם ולהסתכן אישית – וזה תמיד כרוך בסיכון – הוא ראיה לכך שמשהו לא תקין.

    אז נכון, לעיתים קרובות מי שעומד בראש איגוד עובדים הם אנשים מושחתים שמנצלים את המצב כדי להרוויח משני הצדדים. אני די בטוח שלא זה המקרה המדובר.

    אני חושב שהאו"פ בהחלט יכולה לספוג את ההוצאה הנוספת שנדרשת להעסקה הוגנת. אם לא – אז אולי היא לא ראויה להתקיים.

  • עמית   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 22:57

    וכמידה כנגד מידה אפשר לומר:
    ככשהשכר המשולם לך עובר 100ש"ח לשעה – העובד יכול לספוג קיצוץ של 25% בשכר שלו, על מנת שיהיה מאיפה לשלם את התנאים המגיעים לו.

    (אני כמובן לא מסכים לא עם מה שאמרת ולא עם המשפט ה"דואלי" שלו שנתתי כאן רק להמחשה).

    המשפט האחרון הזה שלך הולך כל כך עמוק, ומראה כמה החשיבה שלנו טבועה עמוק בקפיטליזם. למעשה מה שאתה אומר זה שארגון שלא יכול לשלם את ההוצאות שלו, כלומר ארגון לא רווחי מספיק, לא צריך להתקיים. אני בטוח שכל קפיטליסט מצוי יחתום על המשפט הזה בשתי ידיו. אני לא.

    אני חושב שיש ארגונים שחשוב שייתקיימו בלי קשר לרווחיותם.
    העסקה הוגנת לעומת זו היא מושג מאד יחסי. האם תראה בהסכם שמשלם למנחים את השכר הממוצע (לא שכר מינימום – שכר ממוצע) במשק ונותן להם את כל התנאים הנלווים הקבועים בחוק הסכם העסקה הוגן?
    אני בטוח שהם לא, אבל זה חוקי לגמרי.
    לא כל מה שחוקי הוא נכון והגיוני, ובהרבה מקרים לא כל מה שטוב לכל הצדדים תואם מילה במילה את החוק (ובשביל זה יש החרגות שונות בד"כ מובנות בתוך החוק)
    זה נכון שלא כל המעסיקים הוגנים, ולכן ברמה החוקית והחברתית צריך דיני עבודה ומנגנונים להגנת העובד. אבל זה לא נכון שכל המעסיקים אינם הגונים, ובסיטואציות מסויימות, בד"כ יוצאות דופן, ההיצמדות לחוק והפעלת המנגנונים דווקא מזיקה לצדדים – לפעמים בטווח הקצר ולפעמים בטווח היותר ארוך. כיוון שהסכמי עבודה קיבוציים לא חותמים כל יום, כדאי לחשוב על שניה הדברים האלה.

    ניקח למשל את נושא הפיטורים. אין ספק – פגיעה בעובדים. השאלה היא מה האלטרנטיבה? מה מציעים המנחים? מה הם רוצים שיקרה, ואיך ההצעה שלהם מתייחסת לעובדה שעד חודש, ולפעמים פחות מתחילת כל סמסטר לא ברור בכלל כמה קבוצות יפתחו, ולכן לא ברור כמה מנחים צריך וכמה עבודה אפשר לתת להם. אני מוכן ומזומן לשמוע את הצעת המנחים למנגנון שייתיחס למגבלה הזו ברצינות.

  • שוקי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 1:44

    אני אחזור על מה שאמרתי: מקום עבודה שלא יכול להרשות לעצמו העסקה הוגנת, אולי לא ראוי שיתקיים.

    כשם שמפעל שלא יכול להרשות לעצמו לא לסכן את בריאות האנשים הגרים בשכונות אליו, אולי לא ראוי שיתקיים.

    כמו שמוסכניק שלא יכול היה להרשות לעצמו ללמוד מכונאות רכב, ולכן עלול לגרום נזק לרכב שלך ואולי גם לגרום למותך, אולי לא ראוי שיעסוק במכונאות רכב.

    כל שאר הדברים אליהם התייחסת הם כבר פרשנויות שלך ודיון שלך עם עצמך.

    בכוונה אני אומר "אולי", כי יש מוסדות שראויים להתקיים למרות שאינם רווחיים. במקרה כזה, *אולי* ראוי שהמדינה תממן אותם.

    יש במדינה שלנו לפחות מוסד אחד כזה שאני מכיר : המוסד לביטוח לאומי. למרבה הצער, דווקא המוסד הזה מנוהל כעסק ומנסה להרוויח בכל מחיר – כלומר על חשבון המבוטחים, אתה ואני.

    ואם מוסד הרווחה הגדול ביותר במדינה מנסה להרוויח מהאזרחים אז מה הפלא שמוסד אקדמי גדול ינסה להרוויח על חשבון עובדיו?

    אלא שהתחושה שלי היא שהמוסד הזה מרוויח לא רע גם מתלמידיו. אני עצמי עשיתי כמה קורסים באו"פ – עולים הרבה ומה שאתה מקבל זה ספרים ומדי פעם גם סגל הוראה שמועסק בתנאים מקפחים. נשמע עסק לא רע.

  • עמית   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 6:20

    או שאתם מיתממים או שאתם מתחמקים. הרי אני בדיוק כמוכם רוצה שהמנחים של האו"פ תהיה להם עבודה מסודרת ובטחון תעסוקתי ותנאים טובים – הרי אני עצמי עבדתי שם לא מעט. אבל אתם מיתממים בזה שאתם זורקים את כל הבעיות לפתחה של האו"פ ולא מתמודדים עם ההקשרים המיוחדים של האוניברסיטה הפתוחה. אף אחד עוד לא נתן לי הצעה קונסטרוקטיבית אחת איך אפשר להעסיק מנחה באופן קבוע והוגן בשעה שקיום העבודה שהוא אמור לעשות לא ברור בכלל.
    אני מוכן לשמוע רעיונות, אבל כבר די נמאס לי לשמוע ססמאות. כן, ברור שלכולם מגיע העסקה קבועה והוגנת – על זה אין ויכוח. השאלה היא איך?

    וכמה הערות ספציפיות:
    אני מניח שהאוניברסיטה הפתוחה היתה שמחה להציע להם עבודה קבועה למשך 12 חודשים בשנה בהיקף כזה או אחר שנקבע מראש בשכר בסיס סביר (נניח 5000 שקל לחודש) ולתת להם את כל התנאים.
    הניחוש שלי שאפילו מנחה אחד לא יסכים לסידור הזה.
    למה? כי הם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הם רוצים גם שכר גבוה כמו שנותנים להם עכשיו (מעל 100 שקל לשעה), וגם העסקה קבועה. הם שוכחים שהסיבה שבעטיה השכר גבוה היא העובדה שהעסיקו אותם על בסיס מזדמן. באופן היסטורי הם נהנים מאד מהשוק החופשי הפרוץ וחסר המעצורים של שוק ההוראה – שהעלה מאד את ערכה של שעת ההוראה בשוק החופשי/פרטי, ואז הם רצים להתאגד ורוצים את אותם תנאים רק בלי הפרצות. וזו כבר דרישה שהיא בעיני לא הוגנת.

    כמו שאמרתי – ועדיין לא קיבלתי התייחסות הולמת לשאלה – האוניברסיטה הפתוחה פועלת בהקשר מיוחד ושונה מארגונים אחרים באופן כזה שיכולתה לצפות מראש את כמות העבודה שתהיה לה להציע היא מאד מוגבלת. קשה להציע בהקשר כזה עבודה קבועה וממושכת ויציבה בלי לוותר על דברים אחרים. אני אשמח לשמוע הצעות קונסטרוקטיביות ולשמוע על מה המנחים מוכנים לוותר בשביל לקבל את היציבות המיוחלת.

    אני מסכים עם אסי – אם האו"פ דרשה מאנשים לבצע עבודה מחוץ לתקופת ההעסקה הרשמית שלהם זה לא ראוי. מהנסיון שלי באו"פ זה כנראה מקרה נדיר ויוצא דופן. ואפשר גם להגיש נגד האו"פ תביעה בבית הדין לעבודה על דברים כאלה. אולי גם כדאי וצריך. אני לא מנסה להצדיק את האו"פ.
    אבל לפני שאני מקבל את זה כטיעון כללי – אז כדאי לקבל תמונה על ממדי התופעה וגורמיה כדי לוודא שלא מדובר באנקדוטה לא מוצלחת ובמקרה יוצא דופן.

    בריחת המוחות היא נושא נפרד וקשור באופן כללי להשכלה הגבוהה במדינת ישראל ולא לסכסוך הספציפי של המנחים. הוא לא רלוונטי כלל לשביתה הזו.

    יש עוד דבר שצריך לשים בפרופורציה. אני מסכים עם אסי לחלוטין: "אף אדם שעובד במקום מסויים שנים ארוכות צריך להיות משולם 8 חודשים בשנה". השאלה שלי היא מה מספרם של של אלה שעובדים נניח יותר מ3 שנים. כמה אנשים רואים או רוצים לראות בעבודה הזו קריירה? אני מסכים שלכולם מגיעים תנאים סוציאליים ותנאי העסקה הוגנים – אבל התשובה לשאלה הזו קריטית לסוג הפתרון שצריך לתת. אם יש מעטים כאלה – האוניברסיטה יכולה לתת להם פתרון נקודתי בלי להפוך סדרי עולם. אם מדובר בתופעה רחבה צריך למצוא פתרון מערכתי כולל. שתי הבעיות פתירות, השאלה כמובן איזה מהן צריך לפתור.

    לגבי הנקודה האחרונה של אסי. אני עצוב לשמוע על החבר שלך מאוסטרליה, אבל המקרה שלו קצת לא רלוונטי. אי אפשר לטפול את כל הרעות של מערכת התעסוקה בישראל על אופן העסקה של ארגון אחד. גם בשוק תעסוקה אידאלי תמיד יהיו מספר ארגונים יוצאים מהכלל – כאלה שמטבע השירותים או המוצרים שהם מציעים הם לא יכולים לספק עבודה קבועה וארוכת טווח עם אופק תעסוקתי רחב לעובדיהם. וזה בעיני לגיטימי לחלוטין. יש מספיק אנשים שמעוניינים או זקוקים דווקא לעבודה מהסוג הזמני, וגם להם צריך לתת מענה תעסוקתי. לא כל עבודה מתאימה לכולם. להזכיר – אנחנו מדברים על תנאי העסקה של ארגון ספציפי שנותנן שירותים ייחודיים ועל תפקיד ספציפי בתוך אותו ארגון. אנחנו לא באים לפתור את כל בעיות התעסוקה בישראל.

    לשוקי – לא הגבת עניינית לטענותי. אם פרשתי משהו שלא כהלכה אני אשמח לשמוע פרשנות אלטרנטיבית. אם אתה לא מתייחס לדברים שלי אני באמת מנהל דיון עם עצמי. בלית ברירה כמובן.

    נקודה אחת שלך דורשת דיוק. האוניברסיטה הפתוחה היא מוסד ללא כוונות רווח. לפי המשפטים האחרונים שלך נראה שאתה מאשים את המוסד הזה בעשיית רווח על חשבון תלמידיו ועובדיו. אני חושב שהטענה הזו שגויה, וגם במובן מסויים מעוורת ומונעת לראות את הדברים נכוחה.
    אם יש לך טענה שהאו"פ עושה רווחים, אני מציע שתגבה את זה בנתונים. אני מניח שכמוסד ציבורי אפשר לעיין בדוחות הכספיים שלה ולראות בדיוק מה ההכנסות וההוצאות ומה הרווח, אם בכלל, שיש לאוניברסיטה, ולאן הכסף הזה הולך. עד שאני אראה משהו כזה קשה לי להתייחס ל"קונספירציה" כאילו האו"פ גוזר קופון על חשבון עובדיו ולקוחותיו.

    באופן אישי האוניברסיטה הפתוחה היא מוסד יקר לי. אחד המוסדות החברתיים ביותר שיש בארץ, שמנגיש השכלה גבוהה לכל אחד באופן שוויוני. הם עושים עבודה מצויינת. מפתחים אמצעי לימוד והוראה בעברית (!) במקצועות מגוונים, וכך עושים שרות חשוב מאד להשכלה בישראל. הם גם מפתחים אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לקידום הוראה ולמידה.

    עצוב לי לראות איך השביתה הזו מתנהלת. האו"פ מתדלה במערומיו מבחינת יכולת ניהול המשבר שלו, ומתנהג קצת כמו הבריון השכונתי. וזה חבל מאד. גם המנחים קצת כאלה, ולמרות המוטיבציה המוצדקת והצודקת שלהם, אופן העלאת הדרישות, הקיצוניות וחוסר ראיית התמונה הכוללת מקשים גם עליהם להגיע להסדר.
    ההערכה שלי היא שהמנחים ינצחו בסופו של דבר, וייחתם הסכם כזה או אחר. וכשאני חושב קדימה, אני חושב שהסכם כזה יזיק יותר מאשר יועיל בטווח הבינוני והארוך, גם אם בטווח הקצר הוא ייראה כמו נצחון לעובדים. בטווח הארוך ההשכלה הגבוהה החופשית בישראל תינזק – כך אני חושש. ובעקיפין כם המנחים כמובן.

  • שוקי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 10:54

    אתה מתלונן שלא עונים לך בצורה עניינית, אבל בוחר לפטור כלאחר יד את הטענות המרכזיות שעלו כאן, ולהתמקד בנזק האפשרי לאוניברסיטה הפתוחה. נוח לך להניח ולנחש כשזה מתיישב עם הטיעון ואתה דורש הוכחות כשאני אומר אחרת.

    אשיב לך באותו מטבע: אם אתה טוען שרק חלק קטן מסגל ההוראה מועסק במשך שנים ומפוטר כל שנה, אני מציע שתגבה את הטענה הזו בנתונים.

    אם אתה טוען שהשכר של כל עובדי סגל ההוראה הוא גבוה כמו שאתה קיבלת כנראה (איך זה ייתכן כשלכולם חוזים אישיים?) גבה את הטענות שלך בנתונים.

    ושוב אני שואל: אם המצב כל-כך טוב מדוע לדעתך רוב מכריע של העובדים בחר להתאגד? כולם משועממים ואופורטוניסטים?

    וזה לא אני שצריך להציע *לך* הצעות קונסטרוקטיביות. הן צריכות לעלות במסגרת משא ומתן אמיתי וענייני בין השובתים לבין ההנהלה. מכיוון שהמו"מ לא היה ענייני, יש שביתה.

  • גרידג'   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 15:27

    עמית, אני מסכים עם רוב דבריך, ואפילו ציטטתי אותך. ראה כאן:

    http://hayeruka.net/archives/1427

    איתי/שוקי: אם יש ברחבי הרשת דף שבו מפורטים התנאים שלדעתכם מגיעים לכל עובד במשק (כולל קביעות, אם זה אחד מהם, וגם הסבר מפורט מה זה בדיוק אומר), אודה לכם את תתנו לי קישור.

  • גרידג'   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 19:24

    לשאלתך: אני רווק צעיר. אין לי משפחה וגם לא משכנתא (וגם לא גילוי נאות, אני לא מעביד/עשיר/בכיר או בעלים של חברת כוח אדם). אוף טופיק: אני לא חושב שמשכנתא הופכת אדם לבר מזל. בישראל היכולת לגייס או לצבור הון עבור מקדמה לשם רכישת נכס מקרקעין היא נחלת הכלל. משפחות שמתגוררות בשכירות לאחר 5 שנים מיום הנישואים מהוות חלק קטן מהסך הכולל (כ-20% לפי נתונים שפורסמו לפני מספר שנים), וגם בקרבן רבות מעדיפות להתגורר בשכירות מסיבות שאינן קשיים כלכליים.

    תודה על הקישורים, אבל לא קיבלתי תשובה לשאלתי העיקרית (מהי בעצם קביעות). אני מבין שזה אומר שלא ניתן לפטר עובד אלא במצבים חריגים. לדעתי זה רעיון רע, ולראייה מספר לא מבוטל של מורים שלימדו אותי ביסודי ובתיכון (הדוגמה שנתת), מורים שטוב היה אם היו הופכים למורים לשעבר.

    ובזה מדובר. הרי תנאים סוציאליים זה עניין כספי פשוט: פנסיה, קרן השתלמות, דמי הבראה, פיצויי פיטורים. את שוויים של אלה המעביד יכול לחשב ולתת לעובד כחלק משכר הפרילנסר שלו. המחלוקת היא בשאלת הקביעות.

    אין ספק שהעובדים שחושבים קדימה (רובם) מעדיפים קביעות, גם במחיר של ירידה בשכר. גם המוסכניק שלך היה שמח מאוד לקבל קביעות (כלומר היה שמח אם היית חייב לתקן את הרכב שלך רק אצלו). ולא רק המוסכניק, גם האופה שאתה קונה אצלו עוגיות לשבת, גם הירקן, גם רופא השיניים, גם הווטרינר, גם הגנן. אבל אתה לא רוצה שאלה יקבלו קביעות, אתה רוצה לשמור לעצמך את הזכות להחליף אותם בעת הצורך. אם השרות טוב, אם אתה מקבל תמורה לכסף שלך, אין סיבה שתחליף אותם. ואם לא, אז לא. אולי הקוסמטיקאית של אשתך נוהגת לפנק רק לקוחות חדשות, אבל לאחר זמן מה היא מתחילה לקחת את הלקוחה כמובן מאליו. במקרה כזה אשתך פשוט תלך לקוסמטיקאית אחרת. השיטה הקפיטליסטית הידועה לשמצה מאפשרת לנו לבחור. אינך יכול לבחור את המורה שילמד את הילד שלך בתיכון (כי המערכת סוציאליסטית), אבל אתה כן יכול לבחור את המורה הפרטי של בתך הקטנה (שוק חופשי). בשוק ה"קפיטליסטי" אין קביעות. כל יום אתה צריך להרוויח את הדולר שלך מחדש. האם זה רע? הרי העצמאיים כקבוצה עשירים יותר מהשכירים כקבוצה (לפי נתונים שמתפרסמים מפעם לפעם, נתונים שאינם כוללים הכנסה ב"שחור"). ואם זה רע, השאלה היא מה האלטרנטיבה. השאלה היא גם האם יש אלטרנטיבה. אני לא מכיר אלטרנטיבה לשוק.

    האם תיתכן קביעות בחברה פרטית או חברה שמתחרה בשוק החופשי? נניח שרופאי השיניים של שירותי בריאות כללית היו נהנים מקביעות. כך או כך הצרכן חופשי לבחור לעצמו רופא שיניים, ולא ניתן לאלצו לראות רופא שיניים ספציפי. אם הרופא לא היה טוב הוא לא ישוב אליו. הוא גם יפיץ את השמועה הלאה. ייתכן שרופאים מסוימים יסבלו מירידה בפופולריות עד שהיקף העבודה שלהם לא יצדיק את שכרם. הרופא, אם הוא נהנה מקביעות, יגיע ליום עבודה בן שלוש שעות, יקבל משכורת זהה לאלה של עמיתיו. מדוע שיתאמץ לרצות את הלקוח, מדוע שיהיה סבלני ומתחשב? יש לו קביעות. הרופאים האחרים יראו שעמיתם עובד פחות מהם ומקבל שכר זהה והמוטיבציה שלהם להתאמץ תפחת. רווחיות החברה תרד כי אין ניצולת יעילה של הציוד היקר. אם יקבלו רופא חדש יציעו לו שכר מינימלי (כנהוג במשרד החינוך). הרופאים הטובים יעזבו לאחר שיצברו ניסיון ולקוחות נאמנים והפירמה תישאר עם הרופאים הפחות טובים, ועם ירידה גדלה והולכת ברווחים, עד שהחברה תיסגר. מה שיקרה אם הענף כולו יהיה ממשלתי אנחנו יודעים: משכורות מינימליות לרופאים מתחילים (ותנאי עבודה שיש שיכנו אותם: "בלתי אנושיים"), לקוחות רבים שאינם שבעי רצון (וכך או כך הכסף יוצא מכיסם דרך צינורות המס), רופאים ששאלת טיבם תלויה באופיים האישי ולא בצורך לרצות את הקונה, רופאים שעוזבים לחו"ל, רופאים מבוקשים שמקבלים כסף מתחת לשולחן כדי לטפל בפציינטים, פערים עצומים בין רופאים שמקורבים לצלחת, לבין רופאים שאינם מקושרים. ולמערכת יהיה אינטרס מובנה לתפקד באופן קלוקל. כי כשלא מספקים את הסחורה אין זה אומר שהפוליטיקאים יפטרו את ההנהלה (חס ושלום, הרי שר הבריאות הוא הלוביסט הראשי של הרופאים הממשלתיים, ואם חלילה לא יהיה אחד כזה, הם ינסו לשכנע אותנו שזה אסון ואפילו יעתרו לבג"ץ…), זה אומר שאפשר להפעיל לחץ על הפוליטיקאים להשיג תוספת תקציב. יותר כסף, יותר ג'ובים, יותר מחלקות (ומנהלי מחלקות). סוציאליזם.

    איתי, קביעות זה דבר טוב אם לך יש קביעות ולאחרים אין. אם המחיר של הקביעות היה כזה שהיית חייב לקנות מוצרים רק בסופרמרקט שלעובדיו יש קביעות, רק מוצרים שמיוצרים על-ידי חברות שנותנות קביעות לכל עובדיהן, לקנות דירה רק מקבלן שנותן קביעות לעובדיו, ללכת רק למוסך או למרפאת שיניים שנותנים קביעות לעובדים וכו', או אז הנזק שבקביעות היה עולה על התועלת שבה. אז היית רואה את הנזק שבשרות ובמחיר ולפתע ההגנה מפיטורים לא הייתה נראית כל-כך אטרקטיבית.

    אסיים בכך שאומר שאני מקווה שכל העובדים בישראל (ובעולם) ייהנו מתנאים טובים, ושאם לא יזכו לתנאים סוציאליים, אז לפחות יקבלו מספיק כסף כדי להפריש בעצמם כספים לחיסכון. לגבי מנגנון שיקשה על מעביד קפריזי לפטרם סתם כך או כאמצעי סחיטה – צריך לחשוב על פתרון פחות רדיקלי. ואם יימצא פתרון כזה יהיה לו מחיר. כי אין ארוחות חינם.

  • שוקי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 19:53

    אני לא יודע מה נדבקת לעניין הקביעות. אני לא דיברתי על זה וגם איתי שענה לך אמר שהוא לא רואה בקביעות אחת מהזכויות הבסיסיות של עובדים. איך הגעת לזה ש"המחלוקת היא בשאלת הקביעות."? מחלוקת בין מי למי?

    בתור התחלה, והרבה לפני שמדברים על קביעות, כדאי לזכור איפה אנחנו חיים: לפי תוצאות של סקר שפורסם ב-2006 למעלה מ-90 אחוזים מהחברות במשק לא שומרים על זכויות העובדים שמוקנות להם על-פי חוק. לא מדובר על קביעות אלא על דברים הרבה יותר יסודיים – שכר מינימום, הפרשות לזכויות סוציאליות וכו'.

    וכל זה לא קשור לאו"פ (אם כי נדמה לי שלו מודל ההעסקה שלהם היה עומד למבחן בבית משפט בכלל לא בטוח שהיה עובר). באו"פ יש קבוצה של עובדים שהתאגדה על פי חוק כדי לשפר את תנאי ההעסקה שלהם. כאן הדרך בה ההנהלה בחרה לנהל משא ומתן היא הבעיה הגדולה. אולי היא כשרה אבל היא ללא ספק מסריחה.

    אז כן, מצד אחד אני חושב שטוב שיש חוקי עבודה ושצריך לאכוף אותם. אבל לא, אני לא חושב שחייבים לפתור הכל בחוק. בשבדיה, המדינה שבה תנאי העבודה הם הטובים בעולם, אין אפילו שכר מינימום – אולי בגלל שלמעלה מ-90 אחוזים מהעובדים מאוגדים.

  • עמית   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 20:47

    שאלת למה באו"פ השונות יותר גדולה מאשר באוניברסיטה/מכללה רגילה.

    יש לכך שלושה אספקטים:
    ראשית – השונות במספר התלמידים כנראה באמת יותר גדולה מסמסטר לסמסטר ביחס למכללות מעצם העובדה שבאוניברסיטה תוכנית הלימודים מוגדרת ורצופה פחות או יותר: מי שלוקח קורס בסיסי במסטר X ייקח קורס המשך שלו בסמסטר X+1.
    באוניברסיטה הפתוחה העניין הרבה פחות מסודר. סטודנטים לומדים לעתים קרובות במקביל לעבודה, ולכן קצב הלימודים שלהם מושפע גם מלחצים בעבודה, שיקולים אישיים ומצב כלכלי. בנוסף, מעצם מבנה הלימודים, יש באו"פ יותר סטודנטים "מזדמנים" כאלה שלומדים קורס פה ושם לשם העניין. אז נכון שיש טרנדים של מספר סטודנטים מזדמנים כמו שיש טרנדים של כמות סטודנטים באוניברסיטאות, אבל השונות של אותם טרנדים
    יותר גדולה.
    אפילו יותר מכך – לאוניברסיטאות יש שליטה על מספר התלמידים שלהם – באמצעות תנאי קבלה והליך מיון. לאו"פ אין את הלוקסוס הזה – כל מי שרוצה
    לומד.
    שנית – ישנו האספקט הגאוגרפי. הרי מה שקובע את "כמות העבודה" שיש לאו"פ להציע הוא לא רק מספר הסטודנטים, אלא פיזורם הגאוגרפי. זה מוסיף "דרגת חופש" אחת (לפחות) להתפלגות הזו, מה שמגדיל את השונות של כמות העבודה: גם אם מספר הסטודנטים יהיה זהה בין שני סמסטרים, ייתכן שבאחד תהיה קבוצה בחיפה על חשבון קבוצה בבאר שבע. במקרה כזה קשה לנייד מנחים, והתוצאה תהיה פחות עבודה למנחה החיפאי ויותר עבודה למנחה מבאר שבע. לאוניברסיטאות רגילות זה לא קורה, כי כל הסטודנטים באים ללמוד באותו מקום.
    שלישית – ישנו האספקט הארגוני (שאותו אולי אפשר לשנות בטווח הארוך, אבל זה לא מיידי). האוניברסיטאות הרגילות (לא יודע לגבי מכללות) מפרסמות (ולפיכך גם מחליטות מראש ומתקצבות מראש) את סדר השיעורים והקורסים שלהם לעתים אפילו שנה מראש התכנון מראש הזה מחייב התארגנות מסויימת (למשל קביעת תקנים וכד'), זו גם הסיבה שבאוניברסיטאות היצע הקורסים נשאר פחות או יותר אחיד משנה לשנה. האוניברסיטה הפתוחה בחרה מבנה אחר, היא מציעה כמעט את כל היצע הקורסים שלה בכל סמסטר (עם יוצאים מהכלל, כמובן) על מנת לאפשר לסטודנטים שלה גמישות גבוהה. זה גם מאפשר לה לפתח קורסים בתדירות גבוהה יחסית. אפשר להתוכח מה עדיף, אבל זה כאמור ויכוח אחר. בכל מקרה, התוצאה של צורת ההתארגנות הזו היא שקשה לה ליצור יציבות ויכולת ליצור תחזית מדוייקת לעתיד בנוגע לכמות המנחים. אני מניח שאחד הדברים שהראשונים שייקרו אם המנחים ינצחו במאבק הוא שהאו"פ ייקבעו תקנים להנחיה – לכל קורס תהיה כמות קבועה של תקנים שימולאו על ידי אנשים קבועים שיועסקו במשרה מלאה כזו או אחרת. בעקבות זאת האו"פ תוכל להיות פחות גמישה בפריסה הגאוגרפית שלה ואולי אפילו תגביל את כמות הנרשמים.

  • עמית   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 21:08

    הנה התייחסות לצד של העובדים.

    כל המנחים באו"פ הם אנשים משכילים, בד"כ סיימו תואר ראשון בציונים גבוהים מאד, ולעתים קרובות גם תואר שני ואולי אף שלישי. לכולם כישורים גבוהים ומגוונים, וכולם יכולים למצוא מגוון אפשרויות תעסוקה שיתאימו לכישוריהם במגוון הקשרים ארגוניים.

    אתה אמרת – עצם העובדה שהם מתאגדים ושובתים מעידה שמשהו לא בסדר – אחרת למה ישבתו?

    ואני אומר: עצם העובדה שהם בחרו את העבודה הזו, ידעו מראש מה התנאים שמוצעים לה, שהם מפוטרים מדי סמסטר ובכל זאת בוחרים לחזור לסמסטר הבא, ולא לחפש עבודה אחרת במקום – כל אלה מעידים שמשהו כן בסדר. שהעבודה מתגמלת מספיק בשביל שיישארו – אחרת למה הם נשארים?

    אז כמובן, לא אני ולא אתה צודקים. שתי הטענות לוקות באותה מידה. אף אחת מהטענות האלה גם אם היא נכונה, לא מצדיקה מניעת תנאי העסקה הוגנים. אבל כיוון שתנאי העסקה הוגנים הם דבר יחסי וקשור – כפי שהטיעון שלי רומז – לאלטרנטיבות התעסוקתיות והכישורים של העובד, יש מקום גם לבדוק את אופי התפקיד וההקשר הארגוני שלו, ובהתאם לכך להחליט איך (הדגש הוא על איך, לא "אם") לתת את התנאים האלה.

    אני חושב שהמנטרה "הסכם קיבוצי" בהקשר הספציפי הזה, היא רעיון גרוע במיוחד – במיוחד לעובדים, שלא יוכלו להיות מתוגמלים כראוי על מאמציהם וכישוריהם, ויאלצו בסופו של דבר לחפש עבודה אחרת.

  • שוקי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 22:45

    צר לי, אבל אני חייב לומר את זה: על מה לעזאזל אתה מדבר?

    "וכולם יכולים למצוא מגוון אפשרויות תעסוקה שיתאימו לכישוריהם במגוון הקשרים ארגוניים."

    זה פשוט לא המצב. לא בישראל על כל פנים. אני מכיר אנשים – לא אחד ולא שניים אלא רבים – שמרוויחים היום פחות ממה שהרוויחו בשנת 2000, למרות שיש להם תואר שני. לאקדמאים, במיוחד במדעי החברה והרוח, לא קל יותר למצוא עבודה – בטח לא כזו שהולמת את כישוריהם.

    ואני בכלל לא מדבר על עבודה במוסדות אקדמיים. באקדמיה רק הולכים ומקצצים בתקנים, משנה לשנה.

  • גרידג'   ביום 24 באפריל 2009 בשעה 1:34

    בעניין הקביעות: איתי דיבר על הצורך בביטחון ויציבות במקום העבודה.

    מחלוקת בין העובדים להנהלה כמובן. בכל אופן, הדיון ארוך ולכן תסלח לי אם אעדיף שלא לקרוא אותו שוב ולחפש את הדברים שהביאו אותי למסקנה הזו.

  • עמית   ביום 24 באפריל 2009 בשעה 4:49

    יש הבדל גדול בין לקבל פחות משכורת לבין אי קיום אלטרנטיבות תעסוקתיות – זה בכלל לא עובד באותו מישור.

    שכר שיורד הוא פונקציה בין השאר של מצב הכלכלה באופן כללי, ולא קשור ספציפית למעסיק זה או אחר. גם במקצוע שעסקתי בו, לא הייתי עוסק בו עכשיו סביר מאד שהייתי מרוויח היום הרבה פחות ממה שהרווחתי בשנת 2000. כך שזה לא אינדיקציה לשום דבר.

    השאלה היא האם יש אנשים שהעבודה באוניברסיטה זו האלטרנטיבה הסבירה היחידה שלהם, והאם האוניברסיטה הפתוחה מנצלת את חוסר הברירה שלהם כדי למנוע מהעובדים תנאים.

    התחושה שלי היא שלא. כשאני התחלתי לעבוד באו"פ היתה לי עוד אופציה. גם כן בעבודה חינוכית לא פורמלית במסגרת תיכונית. הציעו לי כ 60 שח לשעה פלוס כל התנאים המגיעים לי. האופ הציעו לי 120 שח לשעה והבהירו שכל התנאים מגולמים בתוך המספר הזה, ושבגלל אופי העבודה לא יינתנו לי תנאים. ידעתי שזה לא נראה טוב מבחינת החוק היבש, אבל מצד שני חשבון פשוט מראה שזו בחירה עדיפה מבין השתיים מבחינת ההכנסה, גם לטווח הקרוב וגם לטווח הרחוק.
    הבחירה היתה שלי. עשיתי אותה בראש צלול. ידעתי בדיוק לאן אני נכנס, ומה אני מקבל ומה הם כללי המשחק.

    אני מניח שלא מעט מהמנחים באו"פ היום עשו בחירות דומות בין כמה אלטרנטיבות, ובחרו בזו שהתאימה להם ביותר ולקחו בחשבון את כל התנאים והמגבלות, ועדיין החליטו שהאו"פ עדיפה בעיניהם על אופציות אחרות.

    אני יודע שלו אני הייתי אחרי כמה שבועות או חודשים של עבודה בא ואומר למעסיקים שלי שלא מקובלת עלי שיטת ההעסקה שלהם ושאני רוצה עוד תנאים – זה היה שיא הציניות.

    אם הדבקות הזו בתנאים הסוציאליים היתה כל כך עקרונית לי וחשובה לי הייתי הולך מלכתחילה למקום אחר, או מנסה לשאת ולתת איתם לפני חתימה על חוזה. אבל מרגע שחתמת על החוזה – זה נראה לי ציני לבוא ולנסות לשנות את כללי המשחק.

    לכן השביתה הזו נראית לי צינית ומיותרת. אני לא מצדיק את האו"פ בשום צורה שהיא. הם צריכים להציע למנחים שלהם מלכתחילה חוזה שתואם את לשון החוק. אם יש להם סיבות ארגוניות אשר בעטיין הם צריכים אחרת הם היו צריכים ביוזמתם לחפש אלטרנטיבות. כשהשביתות באוניברסיטאות והדיון הציבורי סביב תנאי הסגל הזוטר היו בשיאם הם היו צריכים להבין לאן הרוח נושבת ולהקדים תרופה למכה ולפתור את הבעיה. הם נהגו ונוהגים בטפשות. אבל: ראשית אני לא חושב מלכתחילה שחוזה ההעסקה שהם מציעים איננו הגון, אינני חושב שהם מנצלים מצוקה תעסוקתית של עובדיהם על מנת לחסוך בהוצאות. מצד שני המנחים, כפי שאמרתי זאת קודם, מקדמים את המאבק הזה באופן שנראה לי אופורטוניסטי. קשה לי להתעלם מהתחושה שהם ראו מה קיבל הסגל הזוטר וקיבלו תיאבון. קשה לי לראות איך אנשים שנכנסו להסכם הזה בראש צלול וידיעה ברורה במה הוא כרוך, משנים פתאום את דעתם כאילו רימו אותם. נכון – בהחלט יש מקום לשינוי, אבל אין מקום לשביתה. אין מקום לספר ברחבי התקשורת והאינטרנט כמה המנחים מסכנים. ואין זה מוסרי לעשות את משחקי הכוחות האלה על גבם של 40,000 סטודנטים.

  • שרון מלכי   ביום 24 באפריל 2009 בשעה 9:04

    עמית- אני מניחה שאתה אותו עמית שהגיב אצל טלי ועבד באו"פ לפני 10 שנים. אז כאמור, התנאים היו סבירים, זה היה זמן קצר לאחר שנעשה עדכון המשכורת האחרון ב- 1997. מאז לא זכינו לראות אחד כזה.

    לא אכנס כאן לויכוח האם תנאי ההעסקה שלי הוגנים או לא, כי לדעתי הם לא. אבל אתר אותם כאן בקצרה ואתן לכל אחת ואחד מכם לגבש את דעתה\ו.
    טבלאות השכר של המנחים כיום נמוכות מאלו הקיימות באוניברסיטאות האחרות בישראל והפנסיה שלנו מופרשת על חשבון הברוטו. אנו לא צוברים וותק, לא צוברים ימי חופשה ותנאים סוציאליים הנהוגים במוסדות מקבילים. זאת כמובן בצירוף לפיטורין מידי סמסטר, כלומר, פיטורין בסגנון עובדי קבלן פעמיים או שלוש בשנה.
    הסקטור הנוסף בסגל ההוראה הוא המרכזים. התנאים שלהם טובים מאלו של המנחים, אולם עדיין, שכרם של המרכזים נקבע פעמיים בשנה לאחר תחילת הסמסטר ולאחר שהם כתבו את המטלות ובחינת הקורס. היקף המשרה נקבע עפ"י מספר הסטודנטים שבוחרים ללמוד את הקורס שלהם. ירידה בהרשמות של 2-3 סטודנטים פירושה לעיתים ירידה מ 30% משרה ל 15% משרה.
    אלו הם אינם תנאי העסקה הוגנים ואלו הם התנאים בהם אנו עובדים במשך שנים.

    אני מסרבת בתוקף לרבות מהעמדות שהציג עמית ובראשן את זו הגורסת שמי שלא טוב לא ילך. מעסיק נהנה מהון אנושי המבוסס על ידע מצטבר ואנשים שאוהבים את עבודתם עושים אותה טוב. זה המצב באו"פ רק שעד היום, בייחוד בכל הנוגע להעסקת המנחים זה לא בא לידי ביטוי ע"י תגמול הולם ותעסקי העסקה הוגנים מצד המעסיק [האו"פ]. האפשרות לעזוב תמיד קיימת, אבל אפשר גם להשאר בעבודה שאת טובה בה וגם נהנת ממנה ולנסות לשנות את המציאות. זהו הבסיס לכל שינוי חברתי ואנו בחרנו לעשות את הצעד הזה ולבחור להשאר ולפעול לקבלת תנאי העסקה הוגנים.

    גילוי נאות: אני מנחה באו"פ קרוב לשלוש שנים, ולוקחת חלק במאבק הנוכחי

  • עמית   ביום 24 באפריל 2009 בשעה 16:14

    קודם כל אני מאד שמח שכתבת – כי אולי סוף כל סוף אפשר לדון בדברים ברצינות ולא באוויר. שנית, אני כמובן עצוב, כמו שגם אמרתי קודם, באיך שכל הנושא התפתח.

    אתמול פתחתי ויינט וקראתי שמייקרוסופט עמדה בתחזיות האנליסטים. שניה אחר כך פתחת CNN וקראתי בכותרת הראשית שלראשונה מזה 23 שנים מכירותיה של מייקרוסופט ירדו ב6%. רוצה לומר תמיד אפשר להסתכל על אותן עובדות בכיוונים שונים. אחד יכול להגיד אני מרוויח 20000 שח לחודש וזו משכורת של העשירון השני, והשני יאמר, נכון אבל לא העלו לי אותה כבר שלוש שנים.

    אז אתייחס לנקודות שהעלית אחת לאחת. אבל אתחיל דווקא מהמשפט "אני מסרבת בתוקף לרבות מהעמדות שהציג עמית ובראשן את זו הגורסת שמי שלא טוב לא ילך" – אני מציע לך לקרוא טוב טוב מה כתבתי ובתוך איזה הקשר. מה שאת חושבת שזו דעתי, היא לא ממש דעתי. הטיעון הזה נאמר כטיעון "קונטרה" לטיעון ששוקי העלה, כדי להראות כמה הוא שגוי. אפילו כתבתי באותה תגובה "אז כמובן, לא אני .ולא אתה צודקים"

    את אומרת טבלאות השכר של האו"פ נמוכות מאלה של האוניברסיטאות – השאלה העיקרית שלי היא מה הבעיה בזה, הרי מדובר בארגונים שונים שעובדים בהקשרים שונים ומשרתים אוכלוסיות שונות, מדוע שיהיה שכר זהה? ובאופן פרטני יותר: מול מי את משווה את עצמך באוניברסיטאות? האם משווים תפוחים לתפוחים? אני באמת אשמח לדעת כי אני לא יודע – זו לא סתם שאלה רטורית, ואני אשמח לדעת מה העוגן שאליו משווים את עצמם מנחי האו"פ ובאיזה תנאים הוא עובד. למשל מרצה זוטר, עם תקן, שעובד משרה מלאה באוניברסיטה, מקבל למיטב ידיעתי כ 15אלף שקל לחודש. מדובר בבערך 80-85 שקלים לשעה. אם נגלם לתוך זה את כל ההטבות שמגיעות לעובד בישראל ששוות בערך 30% מהשכר – מדובר בשכר של כ105-110 שקלים לשעה כולל הכל (ימי חופשה, דמי פיטורים, דמי מחלה, פנסיה,אבדן כושר עבודה וכו').
    כלומר – אם מנחה באו"פ מקבל מעל 110 שקלים לשעה, יוצא שהוא מקבל יותר ממרצה עם תקן באוניברסיטה על כל תנאיו.
    שוב – השאלה מול מה משווים, למה, ואיך.

    הנקודה המהותית ביותר בעיני שכבר הזכרתי מספר פעמים ולא זכיתי בה לתשובה הולמת היא הנקודה השניה שאת מזכירה: היקף המשרה שנקבע על פי מספר הסטודנטים. כמובן שמנקודת ראותו של העובד מדובר בתנאי "לא הוגן", אבל האם יש כאן ניצול? האם לא מדובר באילוץ שהאוניברסיטה הפתוחה נדרשת להתמודד איתו? אני בטוח למדי שלו יכלה האו"פ להעסיק את כולם במשרה בהיקף X, היא היתה עושה זו, אבל איך האו"פ צריכה להתמודד עם העובדה שלפעמים, ובהתראה קצרה מאד, פשוט אין לה עבודה להציע לכל אותם מנחים ומרכזים, כי פשוט יש פחות סטודנטים.
    בהחלט אפשר לבוא בטענות לפתרון שנוקטת בו האו"פ, אפשר אולי למצוא פתרון טוב יותר. מה שחסר לי בכל המאבק הזה, וגם בדיון כאן הוא מישהו שיבוא וייתיחס לשאלה הזו ברצינות ויציע פתרון קונסטרוקטיבי לאילוץ הזה. איך אפשר להציע גם תעסוקה יציבה וממושכת בתנאים שכמות העבודה שיש משתנה כל הזמן. לבוא ולדרוש הסכם עבודה קיבוצי נראה לי לא בכיוון הנכון – אבל אולי אני טועה.

    כתבת "מעסיק נהנה מהון אנושי המבוסס על ידע מצטבר ואנשים שאוהבים את עבודתם עושים אותה טוב", ואני מסכים איתך לחלוטין (בתור אדם שניהל פרוייקטים אני יודע כמה זה נכון), אבל למשפט הזה יש חלק שני, ובו העובדים אמורים להזדהות עם מטרות הארגון ולגלות מחוייבות הן למטרותיו והן לאילוצים שבתוכם הארגון פועל – ולפעול ביחד כדי להתגבר עליהם. בכל מה שאני קורא על המאבק אני מקבל את הרושם, לצערי, שהמנחים מנסים לזרוק חלק מהבעיות על האו"פ ואומרים "תתמודדו". כך זה למשל אם שאלת היקף העבודה שהוזכרה כאן למעלה – עושה רושם שלכולם אכפת השורה התחתונה, אבל אף אחד מהמנחים לא מנסה להרים את הכפפה ולהציע הצעות קונסטרוקטיביות איך להתמודד מחד עם דרישה סבירה לעבודה יציבה וקבועה, ומצד שני להתמודדות עם היקף עבודה משתנה ש"נכפה" מבחוץ, ושקשה לצפות אותו.

    אני מאד מעריך אנשים שבוחרים לשנות דברים מבפנים. אבל המאבק הזה נראה לי יותר הרסני מאשר קונסטרוקטיבי. הדרישה לחוזה העסקה קיבוצי ולהיקף העסקה קבוע – שתי הדרישות המרכזיות, הן פשוט הרסניות ולא מתאימות, לדעתי, לסוג העבודה של המנחים. אני חושב שיש פתרונות טובים מאלה. כפי שנימקתי באחת התגובות למעלה – תנאים כאלה, אם בסופו של דבר יתקבלו, יגרמו לכך שהאו"פ תגדיר תקנים למנחים ומרכזי הוראה, תקטין את כמות המועסקים תוך הגדלת היקף המשרה של כל אחד, וזה יפגע ביכולת שלה לשמור על איכות וגמישות ההוראה שלה – מה שבסופו של דבר יגרום להקטנת מספר הסטודנטים, וחוזר חלילה.

  • גרידג'   ביום 24 באפריל 2009 בשעה 17:16

    עמית, כתבת:

    "מה שחסר לי בכל המאבק הזה, וגם בדיון כאן הוא מישהו שיבוא וייתיחס לשאלה הזו ברצינות ויציע פתרון קונסטרוקטיבי לאילוץ הזה. איך אפשר להציע גם תעסוקה יציבה וממושכת בתנאים שכמות העבודה שיש משתנה כל הזמן. לבוא ולדרוש הסכם עבודה קיבוצי נראה לי לא בכיוון הנכון – אבל אולי אני טועה."

    הבה נבחן פתרון: נניח שמרצה מקבל היום 2,000 ש"ח על כל אחוז משרה (עלות שכר), ואילו מרצה במשרה מלאה היקף משרתו נע בין 70% ל-105%. אין יציבות. כדי להשיג יציבות אפשר לשלם לכל מרצה לפי 70% משרה "שכר בסיס", כאשר הוא מקבל תוספת אם עבד שעות נוספות. כלומר מבחינת המרצה דבר בעצם לא ישתנה (מלבד זה ששכרו יופחת כדי לקזז את התנאים הסוציאליים המגולמים כיום). אפשרות אחרת היא לשלם לו לפי 87.5 כפול 2,000 ש"ח בלי קשר למספר השעות. כל המרצים יקבלו שכר זהה, ויעבדו מספר משתנה של שעות בהתאם לצורך. אפשרות שלישית היא לשלם למרצה מלכתחילה לפי 105% משרה, כאשר בפועל היקף משרתו ינוע בין 70% ל-105%. הוא יקבל עבור 105% משרה שכר שמקבלים היום עבור 87.5% משרה.

    זה עם מבט קצר קדימה. עם מבט יותר רחוק: לאוניברסיטה לא תהיה ברירה והיא תצטרך "לבטח את עצמה" מפני ירידה בהיקף העבודה בעתיד, וזאת על-ידי הפחתת שכר המרצים כבר מהיום.

  • עמית   ביום 24 באפריל 2009 בשעה 18:22

    תודה על הפתרון הקונסטרוקטיבי. כן זה בכיוון הנכון (המספרים קצת מוגזמים – למיטב ידיעתי מנחה באו"פ עובד יותר קרוב להיקפים של 15-40% משרה, תלוי במספר הקורסים שהוא מלמד – כל קורס שווה בערך 15% משרה)
    הבעיה תהיה – שאם באמת מחשבים את השכר, על בסיס חודשי והעסקה שנתית כמו שהמנחים רוצים, והולכים בכיוון בכיוון שהצעת – השכר יוצא כל כך נמוך בסופו של דבר שנראה לי שהמנחים ידחו את הפתרון הזה על הסף.
    אבל זה בהחלט בכיוון הנכון, ואני יכול לחשוב על ווריאנטים נוספים שאולי ייתקנו חלק מהחסרונות של הפתרון הזה.

    מצד שני – אני שותף לדאגה שלך לטווח הרחוק וגם הבעתי זאת קודם – סידור דומה מקשה מאד לאו"פ לתפקד כארגון ולהוציא לפועל את הדברים שהוא טוב בהם. זה אומר שהסטודנטים ייפגעו בסופו של דבר, ואחריהם גם המנחים

    מצד שלישי, אני אופטימי. אני כן חושב שאפשר למצוא דרך שבה כולם יהיו מרוצים ופתרון שיהיה WIN-WIN גם לטווח הרחוק.
    זה ידרוש יצירתיות מסויימת, הרשבה שיתוף פעולה וגם נכונות לוותר קצת ולרדת מססמאות גדולות שאין להן מימוש מציאותי מועיל בהקשר הספציפי של העסקת מנחים

  • ד   ביום 25 באפריל 2009 בשעה 12:44

    לקח הרבה מדי זמן עד שהמנחים העזו להתארגן. המנחים לא מקבלים שכר הולם ומפחדים לדבר ולצייץ מאחר ומשכורתם תלויה בלעתים, ראשי חוגים אשר עד כה יכלו לעשות כרצונם ולהכניס למערכת כמה כ"א שרק רצו. דבר זה גרם למנחים לסבול את כל הדרישות שנתבקשו למלא גם הרבה מעבר למה שכתוב בחוזים מולם.
    הגיע הזמן לשיפור השכר, להסכם קיבוצי ולקצת סדר במערכת.

  • עופר הדס   ביום 27 באפריל 2009 בשעה 13:24

    השכר בחוזה של מנחה באו"פ היא לשעה פרונטאלית ולא ל"שעת עבודה".
    העבודה שלי על מפגש הנחיה שמתקיים בשעות 18-21 אינה מתחילה בשעה 18. לפעמים היא מתחילה בבוקר. לפעמים בצהריים. גם אם הנחיתי בדיוק אותו קורס ארבעה חודשים קודם לכן.
    אין מקום להשוואה לשכר על שעת עבודה בהיי-טק (שהוא סוג אחר של עבדות בכלוב זהב, או של נאו-פאודליזם).

  • אסנת   ביום 29 באפריל 2009 בשעה 11:01

    אני מנחה הרבה שנים. כשהתחלתי גם אני ראיתי בכך משהו צדדי, זמני, ולא התעכבתי על המשמעויות של זה. אבל כמו שקרה באו"פ בכלל, גם אני וגם עמיתי לקורס שלי, הפכנו את ההוראה בו למשהו רציני ומעמיק. יש בינינו דיבור, ויכוח עקרוני על תפיסות עבודה, דחיפה לשינויים בקורס ועוד – דברים שלא היו קורים אם כל אחד היה בא לשני סימסטרים והולך. האוניברסיטה אחזה בשני הקצוות כל עוד מצד אחד נהנתה מההשקעה והקידום המקצועי ומצד שני המשיכה להעסיק אותנו כאילו אנו רק צריכים עבודה צדדית כדי לסיים תואר.

    הסכם קיבוצי אכן הוא אמצעי ולא מטרה. אבל המצב הנ"ל המתמשך וגישת ההנהלה כלפי המאבק כיום לא מאפשרים את האמון הנדרש. החשש שכל מה שיושג ירד לטמיון עוד סימסטרים ספורים כי נפוטר ויוכנסו מנחים חדשים בתנאים נחותים הוא חשש הגיוני ביותר במצב הנוכחי.

    התגמול על העבודה אינו די גבוה כדי שניתן יהיה לומר שגם בלי עיגון תנאים סוציאליים בהסכם הוא עדיין משתלם וראוי. זה אמנם שונה בין קורסים ותחומים. בתחום שלי בדיקת עבודות ומבחנים אורכת זמן רב מאד. בממוצע זה יוצא לי זה לא גורם לי או לעמיתי לחפף. סטודנטים מקבלים הערות מפורטות וענייניות. גם הכנת המפגשים (שאכן מתחדשת! איננו משתמשים באותם מערכי שיעור ותרגילים לאורך שנים) גם כן גוזלת זמן. הסה"כ לא מזהיר בכלל. ומובן, שאם ההעסקה היא על בסיס פעילות (הנחיה, בדיקה וכו') כל מועסק היה מצפה למשהו שהוא יותר גבוה מהשכר לשעה של שכיר בהיקף משרה מלא.

    ובאשר לשאלת ההשוואה למקבילות באוניברסיטאות האחרות – השאלה אם זו השוואת תפוחים לתפוחים. לדעתי לא. אין אנלוגיה מספיק טובה במוסדות הוראה אחרים. האו"פ שונה מהרבה בחינות וגם בהיבט הזה. כל הסכם יצטרך לקחת זאת בחשבון. איננו דוקטורים חוקרים שגם מלמדים ויש להם עוזרי הוראה. מאידך, איננו עוזרי הוראה.

    ואחרון חביב, שכבה משמעותית של מנחים הרואים בעבודתם זו חלק חשוב, אם לא אף העיקרי, בחיי העבודה שלהם, היא עובדה. התפתח לאורך הרבה שנים משהו שאולי האוניברסיטה לא תכננה, אולי לא רצתה בו, אולי אפילו מישהו יכול להצדיק את זה שזה לא רצוי. אבל, נוצר מצב שיש בו הרבה יתרונות. הדגש של האו"פ על הקניית מיומנויות למידה, לווי צמוד של סטודנטים, פיתוחים טכנולוגים ואחרים המסייעים ללמידה עצמית – כל אלו נשענים במידה רבה על המנחה ועל נכונותו לתרום בנושאים אלו. מצב זה הוא עובדה ואין טעם בניסיון להחזיר אחורה את הגלגל או להתעלם מיתרונותיו. נקווה שההנהלה תבין זאת בקרוב.

  • מ.   ביום 10 במאי 2009 בשעה 12:20

    שלום שוקי, יש לי חדשות לא משמחות בשביל כול הקרואים.
    גם באריאל מפטרים בכל סמסטר מחדש את המרצים של המכינה האקדמאית ללא כל הענקת זכויות נוספות, בסיסיות.
    נדפקים עד העצם ולהנהלה לא אכפת. העיקר הם נהנים ממזכורת שמנה וטלפון נייד חינם על חשבון העבודה.

  • סטודנטית   ביום 12 במאי 2009 בשעה 13:36

    אין לי שום דבר להוסיף על הדיון המלומד והמרתק שמתנהל כאן, פרט לתודה ענקית בשם אנשים פשוטים כמוני, לשוקי, שטורח ומשקיע זמן בהתנדבות מוחלטת, להסביר ולענות לכל אחד, על מנת להעמיק את הדיון ולהעלות את הנושא על סדר היום

  • י.   ביום 17 במאי 2009 בשעה 19:00

    שלום רב,

    רציתי להודיע לכם שלמקבלי הבטחת הכנסה / דמי-אבטלה מותר לקחת עד 4 קורסים בשנה באו"פ (לא בסמסטר, אלא בשנה).
    כאמור, לקיחת 5 קורסים, או יותר, בשנה באו"פ תגרור העברת שם (דיווח) מן האוניברסיטה הפתוחה למוסד לביטוח לאומי, ובעקבות זאת להצלבה ולשליחת הודעה על חוב !
    …וההוכחה :

    http://www.openu.ac.il/dean/051107.html

  • מיכאל   ביום 21 באפריל 2009 בשעה 23:28

    בבצלאל זה ככה כבר כמעט עשור וככה גם בבר אילן למי שאין קביעות

  • שחר   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 0:00

    (שהולכת להפסיד מפגשי הנחיה בקורס לא פשוט) אני משגרת איחולי הצלחה לסגל במאבקו, ומקווה שזה ייגמר בקרוב.

  • שי כהן   ביום 22 באפריל 2009 בשעה 8:21

    רוב מוחלט (קרוב לשבע מאות) של אנשי סגל ההוראה מאוגדים בארגון כוח לעובדים- ארגון עובדים דמוקרטילא שליש וכדומה כפי שהוזכר פה בטעות

    קבלת ההחלטות על פי חוקת כוח לעובדים היא דמוקרטית לעילא, כך התקבלה גם ההחלטה על השביתה- ברוב של 90% באסיפה של כלל החברים שהשתתפו בה כ200 אישה ואיש

  • אסי סיקורל   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 0:20

    מה הם רוצים?
    העסקה 12 חודשים בשנה, בטחון תעסוקתי שלא קשור בגחמות של מזכירה זו או אחרת בכל סימסטר, ויכולת לתכנן מראש נניח, חודשיים מראש כמה הם יכולים להוציא.
    יכולת לבחור עבודה על פי בסיס קיים – ולא להיות חייבים להסכים לכל שבב עבודה.
    מעבר לכל מה שאתה אומר, יש אנשים רבים שמועסקים בצורה זו שנים ארוכות – ואינני חושב שאף אדם שעובד באופן קבוע במקום מסויים שנים ארוכות צריך להיות משולם 8 חודשים בשנה גם אם המשכורת גבוהה.
    מעבר לכל יש כאן עניינים חמורים כגון – הגעה למבחנים בזמן שאינך מועסק על ידי המוסד – כך שאם חס ושלום תהיה מעורב בתאונת עבודה בעבודה – אין שום כיסוי של ביטוח לאומי לנושא זה. אתה לא מגיע לעבודה, כי אתה לא מועסק.
    בנוסף, הנזק המשמעותי ביותר מתופעה זו הוא בריחת מוחות – שמתרחשת יום יום למקומות בהם משלמים בצורה הוגנת.
    מה הוגן בעיני? שכר קבוע, ידוע מראש, עם תנאי העסקה שכוללים חיסכון לפנסיה, קופת גמל, קרן השתלמות, ופיצויים.
    לאחרונה קיבלתי מכתב מחבר – אקדמאי צעיר שעזב לאוסטרליה – בתחילה לשנה.
    עכשיו הוא כותב שהסיכוי שיחזור קרובים לאפס.
    הסיבה המרכזית היא ששם יכולים לספק לו ביטחון תעסוקתי.
    כאן הוא לא יודע איך יפרנס את משפחתו בעוד שלושה חודשים. שנים ארוכות.
    בהצלחה לשובתים.

  • איתי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 12:57

    http://www.blacklabor.org/?p=8141

  • איתי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 16:09

    אין דבר כזה "דף תנאים נאותים *זהים* לכל עובד במשק", אלא אם כן אתה מאמין בשוויון רדיקלי, לפיו מנכל בנק הפועלים ועובד הנקיון בבנק צריכים לקבל אותם תנאים. אני גם לא חושב שכל מועסק במשרה למשך זמן X צריך לקבל אוטומטית קביעות לכל החיים.

    כאשר מדברים על תנאים נאותים צריך להסתכל על רפרנס דומה מבחינת סוג העבודה. הרפרנס של פרילאנס בבדיקת תוכנה אינו רלוונטי.

    אינני יודע מה מצבך המשפחתי, אבל לרוב בעלי המשפחה (+משכנתא אם אתה בר מזל) עבודה בפרילאנס אינה מתאימה. אנשים מחפשים ביטחון ויציבות גם במחיר של שכר לשעה נמוך יותר. גם מבחינת האוניברסיטה ולקוחותיה הסטודנטים יש השלכות חמורות לעבודה עם פרילאנסרים שבאים והולכים כמו מלצרים. לטובת איכות ההוראה צריך מרצים שיישארו במערכת הרבה שנים.

    לכן אני חושב שרפרנס הגיוני הוא הוראה בתיכון מצד אחד ותקן אקדמי מצד שני. מורים באו"פ ובמכללות אמורים להימצא איפשהו בין שני הקצוות האלה, אבל בפועל מצבם גרוע מהרבה בחינות ממצבם של מורים בתיכון.

    הנה למשל על הוראה במכללה
    http://www.notes.co.il/shalev/37601.asp

    ג"נ – אני לא עובד כמנחה באוניב' הפתוחה, אני עמית הוראה בבר-אילן (ממ"ה לשעבר – עד שהממ"ה התאגדו ועמדו על זכויותיהם). אפילו יולי תמיר שאינה סוציאליסטית כלל נרתמה אז לטובתם של הממ"ה ותיווכה בשיפור מעמדם, וזה אולי הדבר החשוב ביותר שעשתה בכהונתה (אני לא אובייקטיבי) http://portal.knesset.gov.il/Com8chinuch/he-IL/Messages/04022008.htm

  • איתי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 18:20

    אתה טוען שהאו"פ ייחודית בכך שיש שונות גדולה במס' התלמידים בכל קורס משנה לשנה, לכן מוצדקת שם העסקה זמנית?

    במה זה שונה מהמתרחש במכללות ובאוניברסיטאות אחרות?

  • טלי   ביום 23 באפריל 2009 בשעה 20:22

    http://www.notes.co.il/tali/55492.asp

השאר תגובה