שוב הנהלת האו"פ יורה לעצמה ברגל

1
מוקדם יותר היום התקיים אירוע הקראת השירה של צ'יקי וחברים, תחת איומים מעורכי דין ואזהרות ממשטרת ישראל. מצד אחד, זה קצת מצחיק. מצד שני, יש לזה גם צד מאד חמור. NRG הגדיר זאת כך: המשטרה מנסה למנוע הפגנה.

טכנית, דובר על אירוע מחאה מצומצם של כ-30 אנשים – אפילו לא משהו שצריך לבקש עליו אישור מיוחד מהמשטרה. קבוצת אנשים מימשה את חופש הדיבור שלה, בדרך תרבותית, שקטה ובוודאי לא אלימה. ניסיון למנוע אירוע כזה הוא משהו שהיית מצפה מאביגדור ליברמן, לא מהנהלת האוניברסיטה הפתוחה ושלוחיה. מפתיע? לא למי שעוקב אחרי התנהלות האו"פ לאורך המשבר.  

2
עו"ד יהונתן קלינגר, שהתנדב לספק ייעוץ וסיוע משפטי לקבוצת המשוררים האימתניים, מציג בבלוג שלו תיאור מרתק של הפרשה, כולל הסבר בהיר של הצד המשפטי. אתם מוזמנים לקרוא ולשפוט בעצמכם.

3
אירוע הקראת השירה התקיים כדי להביע תמיכה בעובדים השובתים של האוניברסיטה הפתוחה. המארגנים, בחרו לקיים אותו לא הרחק מביתה של פרופ' חגית מסר ירון, נשיאת האוניברסיטה הפתוחה. אתם יכולים לומר שזה "לא יפה", כי מה אשמה הפרופ' המסכנה שיש סכסוך עבודה, אבל על זה כבר נאמר: 

If you can't stand the heat… 

בהתחשב במסכת האיומים, ההפחדות והסנקציות של האוניברסיטה נגד עובדים שמנסים להתאגד כחוק, אני חושב שמסר-ירון מחזיקה במידה כלשהי של אחריות מיניסטריאלית, אם תרצו. וחוץ מזה, מה כבר רצו לעשות לה – לשלוח את צ'יקי האיום ומתי המפחיד להקריא לה שירים ליד הבית? ווא, איזה פחד!

3
העניין הוא שנראה כאילו האוניברסיטה הפתוחה הלכה הפעם צעד אחד רחוק מדי. סכסוך העבודה הזה גורם לה, כבר, נזק תדמיתי חמור. ממילא הנהלת האוניברסיטה כבר הולכת ומקבלת דימוי של "קפיטליסטים חזיריים" הציבור הולך ומזהה אותם עם שאר בני עדת האוינק-אוינק: משרד האוצר, דירקטוריון בנק הפועלים, וכל מיני "ברונים שודדים" אחרים, שחקני מפתח בפלוטוקרטיה הישראלית (אנשי עסקים שלא אזכיר כאן כדי שלא יתבעו אותי, אבל כל אזרח ישראלי כבר מכיר את שמותיהם).

ועכשיו מה? שיסוי משטרת ישראל במשוררים! מה השלב הבא – לשלוח אותם לגולאג? באמת, איזה ניהול משבר אומלל. שקוף שיפסידו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ש   ביום 12 במאי 2009 בשעה 20:38

    לפני חצי שנה הפגנה קטנה שהיתה אמורה להיערך מול ביתו של מג"ד אחד בזכרון יעקב, הסתיימה עוד לפני שהחלה בלילה בבית מעצר. אז רק שתדעו לכם, המדינה שלנו היא לא דמוקרטיה כמו שחשבתם.

  • סטודנטית   ביום 12 במאי 2009 בשעה 22:13

    אם היא וחבריה לא מסוגלים לפתור את הסכסוך בצורה הגונה ולא בצורה של איומים,
    אם היא וחבריה לא מוכנים לשבת בכלל לשולחן המשא ומתן,
    אם היא וחבריה משקרים לחברי כנסת,
    אם היא וחבריה מנסים לסבן את הסטודנטים ולקחת את כספם למרות שלא קיבלו עליו את התמורה –

    היא אשמה ואני מקווה שיהיו עוד הפגנות רבות מול ביתה עד שתסתיים השביתה הארורה הזאת.

  • אבנר   ביום 12 במאי 2009 בשעה 23:02

    משטרת ישראל נוהגת להפיץ את המידע המוטעה כאילו יש צורך לבקש רשיון להפגנה אם מספר המשתתפים עולה על 50. על פי החוק הפגנה בת יותר מ-50 משתתפים דורשת רשיון מהמשטרה רק אם מדובר באירוע בו יושמעו נאומים ב"נושא מדיני". לאירוע בו אין נאומים, או אם הנאומים אינם בנושא מדיני (אני לא יודע מה ההגדרה), אין צורך לבקש רשיון מהמשטרה ללא קשר למספר המשתתפים.

    מנסיוני בעבר, למארגני הפגנות כדאי להגיע עם עותק של החוק; השוטרים לא מכירים אותו וזה מוציא אותם משווי משקל.

  • מנחה ותיקה באו"פ   ביום 13 במאי 2009 בשעה 23:26

    שוקי היקר, אני מודה לך מכל לבי על הכתבה מאירת העיניים הזאת. כמו עמיתי באו"פ אני שובתת אך בניגוד לעמיתי אני מתגוררת מאוד רחוק ממרכז הארץ ודמי הנסיעות למרכז עולים כסף רב. בחרתי לא להגיע להפגנת השירה כדי לחסוך את הוצאות הנסיעה בימים קשים אלה בהם אין לי אפשרות להתפרנס. קריאת הכתבה שלך עזרה לי לחוות מרחוק את מה שארע ולהיות מעורבת ומיודעת באופן חי, ציורי ומלא הומור. ככל שהכאב שלי על המצב מעמיק ותודעת העיוותים והעוולות באו"פ מתחדדת, כך גדל בי הצורך לצחוק ולצחוק על העולם האבסורדי, המעוות, הציני והכוחני. אני מודה לך על הכתבה ומודה לנציגינו ולנציגותינו, לאירגון כוח לעובדים ולכל מי שמגיע להיזדהות: משוררות, משוררים, סטודנטים וסטודנטיות וכל אדם שנותן כתף ומגלה הבנה ואיכפתיות למצבנו. ברוכים תהיו.

  • גם מנחה ותיקה באו"פ   ביום 14 במאי 2009 בשעה 16:36

    כמנחה שפעילה באכיפת השביתה בכיתות, אני נתקלת כל הזמן בכוחניות, באטימות ובחוסר המודעות הסוציאלית .
    תודה רבה על תמיכתכם, מחמם את הלב לראות שיש עוד כמה אנשים שלא רק מחממים כיסאות
    אלא שותפים פעילים במאבקים חברתיים!
    גם אני קיבלתי מכתב מאותו עורך דין….לא ניתן להם להרפות את ידינו.

השאר תגובה