המדיני או החברתי

ביום שבת הקרוב תתקיים בתל-אביב הפגנה לציון 42 שנים לכיבוש. אני הולך להשתתף בהפגנה הזו, למרות חוסר החיבה שלי למילה הזו, "כיבוש".

אתם יכולים לומר שזו התעסקות טפלה בסמנטיקה, אבל אני מאמין שמילים הן דבר חשוב. משפיע. למרות שאפילו אריק שרון השתמש במטבע הלשון "כיבוש", אני חושב שהמילה הזו מזיקה לעניין הפלסטיני. בסקרים שונים אומרים 60-70 אחוז מהישראלים שהם מאמינים שהקמת מדינה פלסטינית היא פתרון רצוי. אבל חלקם הגדול, אני חושב, לא יבואו להפגנה שהמילה "כיבוש" בכותרת שלה.

אתם יכולים לומר שחשוב לקרוא לילד בשמו, לשים דברים על השולחן. ואני אומר, אדרבא: אני לא חושב שהנושאים ה"מדיניים" הם העיקר.

ישנה תזה רווחת בשמאל הישראלי, לפיה כל הרעות החולות של החברה בישראל מקורן בכיבוש ואם רק תקום מדינה פלסטינית נהפוך לחברה מוסרית ומתוקנת. אני חושב שהכיוון הוא הפוך: כיוון שאנחנו חברה מקולקלת מוסרית שמתקיימת במדינה מקולקלת בירוקרטית, אנחנו מתעללים בכל מי שחלש מאיתנו – והחלשים ביותר הם הפלסטינים.

בראייה הזו, הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בעצם מקרה פרטי – אם כי, כמובן, מקרה קיצוני יותר – בתוך מערכת שכולה מלאה מעשי עוול: כלפי נכים, מובטלים, קשישים, ניצולי שואה, עובדים זרים. וכמובן, זו גם חברה שבה קיפוח של נשים, פשיעת מין ופשיעה בכלל, הם דרך חיים. מדינה שבה כולם, כולל המדינה, מחפשים איך "לתקוע" אותך. סדום ועמורה.

ואם בני אדם לא רואים כאן ממטר, אז מה פתאום שיהיה אכפת מבעלי-חיים – פני הדור כפני הכלב, זוכרים? ואם בעלי חיים לא חשובים, אז מה פתאום שיהיה אכפת מהעצים והאבנים – לכן לא פלא שישראל משחיתה את הסביבה שלה. אם לא אכפת מלוחמי צה"ל שקיבלו סרטן, אז מה פתאום שיהיה אכפת מהפשע האקולוגי שגרם לסרטן?

ברוב מערכות הבחירות, מפלגות השמאל בישראל אמנם הציגו לבוחר מצעים מפורטים שהתייחסו גם לנושאים "חברתיים" או לפחות "אזרחיים" (כלומר, כאלה שקשורים לזכויות אזרחיות וזכויות אדם, אבל לאו דווקא לזכות לחיות בכבוד) ולאחרונה גם לנושאים "סביבתיים". מצד שני – את רוב זמנם, מילותיהם והמשאבים שעמדו לרשותם, הקדישו הפוליטיקאים של השמאל לאורך השנים לדיבורים על הכיבוש.

ואף על-פי כן, להפגנה ביום שבת צריך להגיע. זוהי הפגנה שבה יעמדו זה לצד זה – שומו שמיים – אנשים מחד"ש ומרצ, וכנראה גם התנועה הירוקה ומימ"ד.

אני חושב שהשמאל בישראל צריך לשנות את הרטוריקה שלו ואת המיקוד שלו, אם הוא מבקש להגיע אל ההמונים. אבל בשלב ראשון, הדבר הכי חשוב הוא לפעול יחד – וזה בדיוק מה שיקרה בשבת.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עוז   ביום 3 ביוני 2009 בשעה 9:38

    אני ממש לא אופטימי כמוך, ואפילו תקח את כל השמאלנים בארץ להפגנה עדיין אין בארץ מנגנון שיכול לשליטה של האוצר הצבא והמתנחלים במדינה.
    לא משנה את מי תזרוק מהכס קודם עדיין יש עוד שני גורמים לנטרל בפצצה המתקתקת של המדינה.
    ממילא עוד 20 שנה ישראל תהיה מדינה חרדית מטומטמת וענייה.

  • רועי   ביום 3 ביוני 2009 בשעה 11:55

    זו במידה רבה שאלה של ביצה ותרנגולת, ואני לא חושב שיש תשובה אחת נכונה לעניין.
    אני לא בטוח שאנחנו דופקים את הפלסטינים מכיוון שזה מקרה פרטי וקיצוני במיוחד של "לדפוק את החלש". אני גם לא חושב שמקור כל הרעות החולות הוא בכיבוש, ואני בוודאי שלא מאמין שביום בו תקום מדינה פלסטינית אנחנו נהפוך להיות מדינה מוסרית, מתוקנת וצודקת. אני חושב שבמידה רבה, ההרגל שלנו לדפוק את הפלסטינים, חלחל בכזו עוצמה ולכזה עומק בחברה הישראלית, עד שהתרגלנו לדפוק את כל מי שחלש מאיתנו. חוסר הרגישות לחלשים מאיתנו, היכולת שלנו להפוך אותם ל"שקופים" בעינינו, הפך לעניין כל כך מובנה בחברה הישראלית, עד שנראה לי ברור שאין בסיום הכיבוש כדי להביא לפתרון.
    אני חושב שקשה מאוד היום לדעת האם הכיבוש יצר את ההרגל הזה, או האם באמת מדובר בפתולוגיה של החברה הישראלית שהכיבוש אפשר לה לשגשג ולהפוך מפתולוגיה לנורמה. העניין הוא שאני כבר לא בטוח שזה בכלל משנה.
    ועכשיו, לסיבה שבגללה בכלל התחלתי לכתוב את התגובה הזו – איפה ההפגנה ומתי?

  • תהליך אוסלו   ביום 3 ביוני 2009 בשעה 16:27

    וכמובן שאי אפשר לשכוח את הוגה הדעות הדגול גלילי
    ממחישים מדוע הימין זכה בבחירות האחרונות
    תמשיכו חברים לקשקש
    תתאספו כולכם בתא טלפון
    תקטרו על מצב השמאל ועל הכיבוש
    ותישארו לנצח אידיוטים שלא מבינים שהבעיה היא הערבים ורק אחר כך הכיבוש

  • אזרח.   ביום 3 ביוני 2009 בשעה 17:44

    לטפל ב"בעיה" הערבית והמוסלמית שסביבו .

  • רועי   ביום 3 ביוני 2009 בשעה 19:04

    אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי "תא טלפון". בטח שלא בתל-אביב. ואז עוד מאשימים אותי שאני "הזוי"? נו, באמת.

  • שוקי   ביום 4 ביוני 2009 בשעה 11:12

    אני באופן כללי חושב שכאשר מישהו נכנס וכותב תגובה תוקפנית ללא שמו זה מעיד על בעיות בתפקוד המיני. כך ש"הבעיה" היא לא הערבים כפי שהחבר "תהליך אוסלו" טוען. תחשבו על זה.

  • עידן   ביום 3 ביוני 2009 בשעה 15:30

    קודם, כדאי להפריד בין שאלה עקרונית לשאלה טקטית. השאלה העקרונית היא האם הכיבוש הוא סיבת העומק לרעות החולות של החברה הישראלית או רק ביטוי נוסף שלהן; השאלה הטקטית היא האם כדאי לשמאל להציג את הכיבוש כדגל העיקרי שלו (גם אם הוא אכן סיבת העומק), בהתחשב בכך שזה עלול להבריח תומכים.

    אני מקווה שברור לך שהתשובה על השאלה הטקטית אינה יכולה להכריע בשאלה העקרונית. וגם אם כל מיני גופים של "שמאל-לייט" מנסים להתנער מדגל המאבק בכיבוש כדי למשוך המונים – זה לא אומר שהכיבוש הוא לא שורש הרע.

    האם הוא אכן שורש הרע? לכך נחוץ ניתוח הסטורי מדוקדק. לא בטוח שזה ממש חשוב. ההתרשמות שלי היא שישראל של לפני 1967 היתה הרבה יותר סולידרית כלפי החלשים בתוכה; ודאי שהיו הרבה יותר רשתות בטחון חברתיות. מצד שני, היו גם תהליכים גלובליים של הפרטה וכו'. כיבוש וקפיטליזם חזירי כרוכים זה בזה לבלי הפרד.

    ובכל זאת, נדמה לי שחשוב לדעת היכן נמצא כל עוול על סולם העוולות. מה שאנחנו מעוללים לפלסטינים גרוע בהרבה ממה שאנחנו מעוללים לחד-הוריות או לעובדי הקבלן. אובייקטיבית, מוסרית, אמפירית – הרבה יותר גרוע. קודם כל שנכיר בזה. מי שמתכחש לעובדה הבסיסית הזאת איננו ממש שמאל.

    מכך לא נובע כמובן שכל אחד בשמאל חייב להירתם רק למאבק בכיבוש. חלילה. טוב שיש גם תאעיוש וגם "כוח לעובדים". אין סתירה בכלל. מה שלא נעים לי לשמוע זה – שוב ושוב, משני הכיוונים – אלה האשמות בנוסח "אתם לא שמאל אמיתי" או "אתם נלחמים על דברים פחות חשובים", או "אתם מבריחים קהל", או "אתם לא דואגים לעניי עירכם קודם" וכן הלאה וכן הלאה. מבלי לנפנף בעצמי יותר מדי, העדפותי שלי ידועות לכולם. ובכל זאת מעולם לא תתפוס אותי כותב בגנות אדם או גוף בשמאל שבחרו בנתיב החברתי (ואכן רשמו בו הצלחות) ולא במדיני.

    שמאל אמיתי קושר את הכל בכל. אבל אף אחד לא יכול להילחם את כל המלחמות כל הזמן. אז אני מציע לכל אחד לעשות את הבחירות שלו, להיאבק עליהן כמיטב יכולתו, ולחדול מלשים גלגלים לאנשים שניצבים איתו באותה חזית אבל במקרה בחרו להתמקד במאבקים אחרים.

כתיבת תגובה