10+1 על הקשר בין פשעי המין להתדרדרות השלטונית

1
איריס יער אדלבאום, בפוסט "קצת על משפט קצב" שפורסם אתמול, נוגעת מכמה נקודות חשובות בסיפור הרקע של המשפט, ובתרבות ההטרדות המיניות של המגזר הציבורי בישראל. קצרה היריעה (שלי) כדי להסביר וליצור את ההקשר, ולכן אם הנושא באמת מעניין אתכם תיאלצו להקליק ולקרוא – מייד אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הארוך הזה כמובן. מה לעשות, החיים הם לא פיקניק.

2
לא כולם אוהבים את הסגנון של איריס, ונדמה לי שהיא מצליחה להרגיז לא מעט אנשים. אבל בהיותי אדם די מעצבן כשלעצמי (יש לי יתרונות בתחומים אחרים של החיים), אני יודע להפריד היטב בין הרגשות שאני מעורר בזולתי לבין תפיסת המציאות שלי והכרעותיי המוסריות.

3
החובה האינטלקטואלית של כל אדם חושב, היא להיות מסוגל להתמודד עם איום על עולם מושגיו בחתירה להשגת האמת. סוקראטס הלך עם זה צעד נוסף קדימה: האיום היה על גופו, והוא הסתיים במוות. הוא לקח אחריות והוא חי עד הסוף את הדברים בהם האמין. מעל לכל, זוהי הנכונות להקריב שהכניסה אותו להיסטוריה. היא ואפלטון. 

4
זהו טבע האדם להתעלם או להכחיש תחזיות קודרות, בשורות איוב, או טענות שמאיימות על אמונותיו. טבע האדם הוא להימלט מקונפליקט, להתחמק מאמביוולנטיות, לשקר את דרכו החוצה ממצבי דיסוננס. לפעמים נוח לומר ש"המצב אינו נורא כל-כך" או לכנות תסריט זה או אחר "תיאוריית קונפירציה", כלומר לטעון שמדובר בתסריט הזוי שלא אפשרי במציאות. אבל המציאות הרי עולה לפעמים על כל דימיון, כידוע. כל דמיון, כולל זה שלכם ושלי ושל איריס.

5
אנקדוטה: אשת חיקי חריפת השכל, טענה שלא יימצא נשק להשמדה המונית בעיראק (כי אין), הרבה לפני שמישהו העיז לחשוב כך. היא הייתה הראשונה לטעון שברק חוסיין אובאמה עתיד להיות נשיא ארה"ב. אין ספק שהיא אדם מרגיז ממש כמוני (אך מצוייד ביותר קסם אישי ותעוזה). למרבה המזל, לעיתים לא נדירות מתגלה שהיא צודקת ואנשים סביבה מתגלים כנאיביים מדי או ציניים מדי.

6

אני לא אוהב חלק מהדברים שנאמרים בנושא ההטרדות המיניות על-ידי מי שהעיסוק בנושא הפך לדת עבורם (לדוגמא, הטענה שרק ב-2 אחוז מהמקרים מדובר בתלונות שווא היא מופרכת. הנתונים הרשמיים מדברים על כ-25%). בכל אופן, המציאות שאני מכיר היא שהיקף עבירות המין בכלל, ובמיוחד של גברים כנגד נשים במקום העבודה שלהם, הוא עצום.

לדודמא, ביחידה בה שירתתי בסדיר, חצי שרשרת פיקוד הלכה הביתה בגלל חקירות מצ"ח, שחלקן עסקו ביחסים בינם לבין פקודותיהם. היו שם רומנים, הטרדות מיניות, ניצול סמכות, והתנקלות לחיילות ולחיילים שלא הסכימו ליישר קו או לסתום את הפה. המקרים שנחקרו לא היו היחידים.

7
לא תמיד החיילת (או העובדת) מוכנה להתלונן. למעשה, אני חושב שברוב המקרים הניסיון מוכיח שאכן קל יותר לא להתלונן, חברה טובה ששירתה איתי, דפקה פעם מכה רצינית באשכי המפקד שלה שניסה להטריד אותה. זה היה הרבה יותר אפקטיבי מכמה מקרים בהם הוגשו תלונות. למעשה, גם כשמקרים של עבירות מין תוך ניצול יחסי סמכות מגיעים לבית-המשפט, וכשיש הרשעה, לא תמיד ממצים את הדין כראוי עם העבריינים.

8
בזמנו כתבתי כאן דברים חריפים מאד סביב פרשת רמון, וגם היום אני חושב שהוא "יצא בזול" וראוי היה שבית-המשפט יחמיר איתו יותר. חיים רמון, שהורשע באכיפת עצמו על חיילת בהיותו חבר בממשלת ישראל, עשה זאת רגע לפני ישיבת ממשלה בה הוחלט על יציאה למלחמה. לזלזול ברצונות של החיילת קדם זלזול כללי, של מי שמעמיד את יצריו לפני חובתי האתית והמוסרית.

9
בואו נקרא לילד בשמו: ישנם יותר מדי אנשים בכל מיני תפקידי בכירים, במגזר הציבורי ופרטי כאחד, שחושבים שזיונים הם חלק מתנאי העבודה שלהם. זה לא (רק) בגלל היותם מייל-שוביניסטים שחיים בתרבות שוביניסטית בכל המובנים. זה גם בגלל שהם חושבים שמגיע להם וגם בגלל שהם מניחים שיוכלו להתחמק מאחריות.

10
זה לא שלא תיתכן אהבת אמת בין בוס לעובד, אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן. אנחנו מדברים על כך שתרבות ה"מגיע לי", מתורגמת לתוקפנות מינית שלפעמים גולשת למישור הפלילי ממש. ומצד שני, אנחנו גם מדברים על מצב שבו אין בושה – נבחר ציבור שהורשע בעבירת מין נשאר בפוליטיקה, וחבריו מגבים אותו. וכמובן, זה קיים במישורים פליליים נוספים, שלא קשורים למין.

+ 

1
היהודים של פעם, חשבו שעם המעמד באים החובה והאחריות – לא זכויות היתר. מעמדנו כעם סגולה המיט עלינו את הגדולות שבצרות, בדיוק כמו כתונת הפסים של יוסף. ומה קיבלנו בתמורה? מצוות, כלומר חובות. 

גם בישראל החילונית האחריות, החובה ואפילו ההקרבה, היו בבחינת מותר האדם מן הבהמה. באחד הראיונות עמו אמר יצחק בן-אהרון שללכת לפוליטיקה זו הקרבה גדולה – לא כבוד גדול. במקרה האישי שלו, המרחק הפיזי והרגשי מילדיו היה מחיר שהצטער עליו כל חייו, כך אמר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יעל   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 7:08

    התנכלות ולא התנקלות.

    כתבת:
    "
    אני לא אוהב חלק מהדברים שנאמרים בנושא ההטרדות המיניות על-ידי מי שהעיסוק בנושא הפך לדת עבורם (לדוגמא, הטענה שרק ב-2 אחוז מהמקרים מדובר בתלונות שווא היא מופרכת. הנתונים הרשמיים מדברים על כ-25%).
    "
    משפט דמגוגי משהו, לא?
    מדוע הוא נחוץ במסגרת הטיעונים שלך?
    מי הם אותם אלה שהעיסוק הפך לדת עבורם ומדוע ?.

    מדוע, לצורך דיון שלך על הפגיעות המיניות שהוא דיון חשוב
    אתה חש את הצורך הזה לסייג תכף ומיד ומן הסתם להדיר עצמך מאלה שבדרך כלל ועל פי רוב, נפגשות עם הפגיעה פנים אל פנים, למשל בקוי הסיוע או במרכזים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 8:15

    המשפט המוזכר מנוסח פשוט לא טוב…

    בקשר לסעיף 5.
    עלית כאן על אחת הנקודות החשובות של המלחמה.
    גם אני כמו רוב האירופאים היינו בטוחים שאין בעיראק "נשק להשמדה המונית". אני אבל הייתי בטוח, שלמרות שאין, הרי האמריקאים "ימצאו" כזה, כמובן כדי להגיד אמרנו לכם, ולהצדיק את המלחמה.

    זה שהם לא מצאו, וגם הכריזו על כך שלא מצאו, הוא צעד ענק לכיוון הניכור הגדול בין ההנהגה האמריקאית לבין שאר העולם. האמריקאים אמרו בעצם, לא מעניין אותנו, יש/אין, לא מעניין אותנו מה אמרתם ומה תגידו, אנחנו נחליט אם להלחם ונגד מי כך או כך. ואנחנו לא צריכים ולא חייבים למצוא סיבות.

  • מייקל   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 9:12

    אני מת על הסגנון של איריס. היא כותבת יפה, ציני, קליל, מושחז, קריא, לא חוסכת את שבטה מאף אחד, מכסחת את כולם. אני מת על אנשים כאלה, כיף לשבת איתם על כוס קפה ולדבר איתם. הבעיה שהתוכן של איריס הזוי לחלוטין ואני די משוכנע שהיא לא מאמינה באמת במה שהיא כותבת. זה רק סוג כזה של כתיבה, חביב למדי, אני חייב לחזור על עצמי.

    המצב עם חיים רמון לא כל כך ברור. הרי הקצינה ההיא עצמה רצתה קרבה איתו ואפילו לא רצתה להתלונן אחרי זה. המזכיר הצבאי של אולמרט שכנע אותה להתלונן. אני מאמץ את הקו של איריס ומעלה השערה שרמון היה קורבן של מזימה של כוחות לא-קשורים למאבק בהטרדות מיניות שרצו בהפלתו ולא אדם שנשפט ונענש בצדק.

  • תמר   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 10:46

    מה זה בעייתי, מה שכתבת בסעיף 3. אדם צריך למות על משהו שהוא מאמין בו כדי שנעריך אותו? אני מכירה כמה דוגמאות של אנשים שמתו על אמונתם אבל לפני כן גרמו לאסונות ולשחיטות בהיקפים עצומים.

    סוקרטס היה אידיוט. הוא יכול היה לנסות ולברוח בעזרת תלמידיו ולהוסיף לשכנע את האחרים בטענותיו ממקום גלותו. רבים וטובים עשו את זה לפניו ואחריו. מי שמגיש אתחייו על מגש של כסף ללא צורך חושף שמשהו מאוד פגום אצלו. ואין מה להעריך במעשה כזה.

  • מיכל   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 14:30

    נכון, יש נשים שמתלוננות במטרה לפגוע ולהתנקם, יש תלונות שווא ולא באמת יודעים מה האחוז הריאלי שלהם בסך התלונות הכולל. אבל כדאי לחשוב על זה, שרק אחוז מזערי מהנשים שנפגעות באמת, הולכות להתלונן במשטרה, האחוז המשוער בדרך כלל הוא 10! אז תעשו את החישוב, כמה מתוך אלה שנפגעו בפועל מתלוננות, וכמה מאלה שמתלוננות זה תלונות שווא ותראו כמה הדיון בתלונות שווא הוא קנטרני וקטנוני ומיותר. להתלונן על תקיפה או הטרדה מינית זהו תענוג מפוקפק ביותר ורובינו מוותרות עליו ומעדיפות לשכוח את מה שקרה, או לפחות לנסות ולשכוח, מה שכמעט בלתי אפשרי… תשאלו כל אישה שאתם/ן מכירים ותגלו שיש בעברה לפחות הטרדה מינית או תקיפה מינית אחת. לפחות. ותחשבו על זה. בבקשה.

  • אביעד   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 18:37

    מיכל, וכמה גברים מתלוננים על הטרדה מינית? אפס?

    הנה משהו שקרה לי לפני כמה ערבים: יצאתי לעשות סיבוב באזור מגורי ואחרי כחצי קילומטר שמתי לב לשתי נערות יושבות על ספסל. התעלמתי מהן ולא הסתכלתי לכיוונן עד שאחת מהן אמרה לי "שלום". אמרתי שלום גם כן מבלי לעצור והמשכתי לדרכי, עד אשר אותה אחת קראה לי. עצרתי, הסתובבתי ושוחחתי איתן קלות. היא שאלה מה שמי ומה גילי (עניתי) ועד מהרה הבנתי שהן משחקות איתי איזה משחק. אמרתי יפה שלום והסתובבתי ללכת כאשר הן קוראות "לא, אל תלך!". חזרתי ואמרתי להן שבפעם הבאה שהן רואות אותי עובר אני לא רוצה לשמוע ציוץ (אני עובר ברחוב הזה לעתים קרובות מאוד). זה כנראה מאוד שעשע אותן כי הן החלו לעקוב אחרי כאשר אחת מהן הולכת ממש צמוד אלי ומנסה לשכנע אותי כמה היא חושקת בי. אני התעלמתי ממנה, אבל הבנתי שהן לא הולכות לעזוב אותי בקרוב וחששתי להוביל אותן לביתי (לא רציתי שהן תדענה היכן אני גר) אז עצרתי לשבת על ספסל, לא לפני שביקשתי מהן שימשיכו בדרכן. זה לא עבד. אחת מהן, נערה כבת 17, דקת גזרה, בעלת מראה ולבוש רגילים, ממוצא אשכנזי, התיישבה לידי ואילו חברתה, גם היא פחות או יותר באותו גיל, ממוצא מזרחי ומלאה (אם זה משנה למישהו) החלה להסריט אותנו בווידאו באמצעות טלפון סלולרי. חברתה (שרק את שמה קלטתי, נקרא לה ב') החלה לדבר על איך שהיא רוצה שאנשק אותה ואשכב איתה בעוד חברתה מצלמת אותנו בווידאו ואני מתעלם, ומפעם לפעם זורק להן שיניחו לי ויסתלקו. במקום עבר חבר שלי, שעצר לידינו ולאחר ששוחחתי איתו קלות על עניין אחר (אתה בא מחר? כן בטח. הן כמובן רצו לדעת מה יש מחר) הוא החל לדבר איתן ומהר מאוד שהבין שהן משחקות איזה משחק והסתלק משם. אני המתנתי עוד כמה דקות עד שנמאס לי וקמתי ללכת לדרכי, כאשר הן ממשיכות לעקוב אחרי. ב' תופסת את זרוע ידי ומספרת שהיא רוצה שאבוא אליה הביתה ושאשכב איתה עכשיו ואילו חברתה ממשיכה להסריט אותנו. אני המשכתי ללכת, כאשר אני מתעלם. לא פניתי בסיבוב שמוביל לביתי, אלא המשכתי ללכת ישר לכיוון רחוב שבו עוברת תנועה מהירה. שם חברתה של ב' שהייתה שקועה במצלמת הווידאו הצליחה כמעט להידרס. מרחוק ראיתי עוד חבר שצועד לכיוון השני ומכיוון שלא רציתי לפגוש אותו בנוכחותן המעיקה עצרתי כדי להרוויח זמן. בשלב הזה נמאס להן והן הסתובבו והלכו.

    נו, עכשיו בואו נסובב את זה ונדמיין שזה קורה לבחורה.

  • מיכל   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 19:02

    מה שקרה לך הוא הטרדה מינית, בהחלט, אבל אם באמת נסובב את זה ונדמיין שזה קורה לבחורה, יש סיכוי גדול שנוסף להטרדה יהיה כאן עוד משהו, שאתה כנראה לא חווית ואני אולי כן הייתי, וזה: פחד. משנה את כל התמונה, לא? בקיצור. אין סימטריה. אבל בהחלט יש מקום לדבר על גברים שמוטרדים מינית. זה באמת קורה הרבה על ידי חבורות של בנות שמרגישות סוג של שיכרון כוח. תתחילו להתלונן, מעניין איך זה יראה…

  • אביעד   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 21:42

    או-קיי, זה משנה את התמונה.

  • ועוד אחד   ביום 10 בספטמבר 2009 בשעה 0:06

    אביעד, אתה יכול לקרוא לזה הטרדה מינית, אבל זה לא דומה בהרבה למקרים של הטרדה מינית במקום עבודה או בצבא.

    הבחורות הציקו לך, אבל לא איימו עליך בכוח פיזי, הפרנסה שלך לא תלויה בהן, העתיד שלך לא קשור אליהן, אין להן יכולת למרר את חייך ולדאוג שתצא הביתה במינימום המטכ"לי.

    הן צעירות ממך וחלשות ממך וחוץ מכוח הדיבור אין להן שום יתרון עליך, ועדיין זה היה לך קשה.

    עכשיו תחשוב…

  • עמרם נאווי   ביום 10 בספטמבר 2009 בשעה 7:56

    על האחוזים: הנתון שלך, והמשפט שנלווה אליו על ה"דת", היו אומללים ומיותרים, והזיקו לדיון חשוב. למעשה, כפי שאתה עצמך אומר, הטרדה מינית (ללא תלונה) מתרחשת באופן שיטתי והמוני במקומות העבודה, במוסדות הלימוד, במרכזי בילוי וצריכה. למעשה, הדיפתה של הטרדה כזו (בדרגות שונות של חומרה ותוקפנות) והתמודדות איתה הן ברירת המחדל של היום יום הנשי (ואלי לא רק) בחברה מעורבת…

    על התנכלות: מדוע נטפלת התגובה הגברית הרווחת לחשד בהתנכלות וטפילת אשם? מעבר לדרך הייסורים שמתלונן/ת עובר/ת, שהתוודעות אליה הייתה מרחיקה אדם הגון ממחשבה כזו, ומעבר לעובדה/תחושה ששיעור האשמות השווא הוא בערך מיליונית משיעור ההטרדות בפועל שלא הפכו לתלונה, נדה לי גם חשוב להזכיר: שלמעשה, שורה ארוכה של עבירות ודיונים משפטיים מתבססים על עדויות בלבד, ותובעות מהמערכת המשפטית לשקול את אמינותן. למשל, אני יכול להעליל על כל פקיד בעירייה, וכל משרת ציבור בשירות הציבורי או הפרטי שהייתי זקוק לשירותיו, שהוא או היא הציעו לי לתת להם שוחד תמורת שירות יעיל. מעולם לא שמעתי תגובה עממית רחבה על החשש מהפללות שקר ב"פרשות שוחד".

    בעיני, זו הוכחה לכך ששאלות של פשיעה מינית קשורה בתודעה הגברית לדמוניזציה של נשים (ושל אינטימיות) ולפחדים קמאיים מהן. הדמוניזציה הזו מובילה הרבה דיונים בהטרדה (ובתקיפה) מינית לסוג של לוגיקה ודרכי טיעון שהיו נלעגים לגמרי בהקשר אחר. ניישם, למשל, לשם המחשה, כמה מהטיעונים העממיים הרווחים בעבירות מין לעבירות רכוש (אינני משווה, חלילה, בין נשים לרכוש. אני רוצה להראות כיצד גברים כמו רמון מאבדים את הראש לא רק בעת העבירות הללו, אלא
    גם בדיון עליהן):

    כל הערב היא הפגינה נדיבות ושילמה עלי. אז גנבתי לה את הכרטיס אשראי. מה כבר קרה?

    עלינו אליה הביתה. היא השאירה את הארנק פתוח. ברור שזו הייתה הזמנה לגנוב קצת כסף. מה אני, ילד?

    היא כל כך נהנתה מהמנה הראשונה, שכשהיא אמרה שכבר לא בא לה מנה עיקרית דחפתי לה אותה בכוח לפה. עלי לא עובדים

  • עמרם נאווי   ביום 10 בספטמבר 2009 בשעה 7:57

    על האחוזים: הנתון שלך, והמשפט שנלווה אליו על ה"דת", היו אומללים ומיותרים, והזיקו לדיון חשוב. למעשה, כפי שאתה עצמך אומר, הטרדה מינית (ללא תלונה) מתרחשת באופן שיטתי והמוני במקומות העבודה, במוסדות הלימוד, במרכזי בילוי וצריכה. למעשה, הדיפתה של הטרדה כזו (בדרגות שונות של חומרה ותוקפנות) והתמודדות איתה הן ברירת המחדל של היום יום הנשי (ואלי לא רק) בחברה מעורבת…

    על התנכלות: מדוע נטפלת התגובה הגברית הרווחת לחשד בהתנכלות וטפילת אשם? מעבר לדרך הייסורים שמתלונן/ת עובר/ת, שהתוודעות אליה הייתה מרחיקה אדם הגון ממחשבה כזו, ומעבר לעובדה/תחושה ששיעור האשמות השווא הוא בערך מיליונית משיעור ההטרדות בפועל שלא הפכו לתלונה, נדה לי גם חשוב להזכיר: שלמעשה, שורה ארוכה של עבירות ודיונים משפטיים מתבססים על עדויות בלבד, ותובעות מהמערכת המשפטית לשקול את אמינותן. למשל, אני יכול להעליל על כל פקיד בעירייה, וכל משרת ציבור בשירות הציבורי או הפרטי שהייתי זקוק לשירותיו, שהוא או היא הציעו לי לתת להם שוחד תמורת שירות יעיל. מעולם לא שמעתי תגובה עממית רחבה על החשש מהפללות שקר ב"פרשות שוחד".

    בעיני, זו הוכחה לכך ששאלות של פשיעה מינית קשורה בתודעה הגברית לדמוניזציה של נשים (ושל אינטימיות) ולפחדים קמאיים מהן. הדמוניזציה הזו מובילה הרבה דיונים בהטרדה (ובתקיפה) מינית לסוג של לוגיקה ודרכי טיעון שהיו נלעגים לגמרי בהקשר אחר. ניישם, למשל, לשם המחשה, כמה מהטיעונים העממיים הרווחים בעבירות מין לעבירות רכוש (אינני משווה, חלילה, בין נשים לרכוש. אני רוצה להראות כיצד גברים כמו רמון מאבדים את הראש לא רק בעת העבירות הללו, אלא
    גם בדיון עליהן):

    כל הערב היא הפגינה נדיבות ושילמה עלי. אז גנבתי לה את הכרטיס אשראי. מה כבר קרה?

    עלינו אליה הביתה. היא השאירה את הארנק פתוח. ברור שזו הייתה הזמנה לגנוב קצת כסף. מה אני, ילד?

    היא כל כך נהנתה מהמנה הראשונה, שכשהיא אמרה שכבר לא בא לה מנה עיקרית דחפתי לה אותה בכוח לפה. עלי לא עובדים

  • שוקי   ביום 10 בספטמבר 2009 בשעה 10:54

    במקום המניפסט הזה יכולת לשאול. אתה מוזמן לקרוא מה שכתבה החברה שלי כאן
    http://www.yonitmozes.com/?p=8
    אני חותם על כל מילה.

    הנתון המומצא של ה-2 אחוז ואלו שהגו אותו, גורמים הרבה נזק כי הם מקעקעים את האמינות של מי שמדבר על הנושא. אני קורא לזה "דת" כי כשאנשים אינם נותנים לעובדות להפריע לאמונות שלהם זה בוודאי לא מדע.

    הכרתי מקרוב מקרה אחד של תלונת שווא. מה שעובר על אדם שעושים לו את זה דומה מאד למה שעובר על נאנסת. בעיני זהו פשע מין לכל דבר.

  • יעל   ביום 11 בספטמבר 2009 בשעה 12:25

    האם האפשרויות הן דת או מדע?
    אתה מבטל (דמגוגיה כבר אמרתי למעלה) את מה שהוא – לפחות בתפיסת עולמי – עיקר החיים
    (ונמצא בטווח בין הדת למדע)

    לפי דבריך, "הדתיים לעניין" טוענים ל-2% תלונות שווא, אתה אומר 'העובדות מראות' ולא מראה עובדה אחת.

    תלונות שווא מביאות גיהנום על אלה שטופלים בהם את האשמה ומזיקות בלי שום ספק למתלוננים על מעשים שקרו באמת

    נניח, רק נניח לצורך העניין – שיש יותר מ-2 אחוזים, או שהנתון הזה מקורו בארה"ב, או שהנתון הזה קשור למספר תלונות השווא בקווי החירום ולא במשטרה, ולא משנה מה עוד,
    האם זה הופך את סך המעשים, הפעילות, לדתית?

    איזו אמינות, בדיוק, מקועקעת?
    "האמינות של האנשים שעוסקים בנושא" –

    האמינות של היציאה הפומבית והמפורשת, המנדנדת והבלתי מתפשרת, המעלה לסדר היום את המודעות להיקף הפגיעה המינית בתוך החברה המודרנית שלנו?

    האמינות של קווי החירום הנותנים מענה 24 שעות ביממה
    האמינות של שירותי הליווי האזרחיים, פליליים, רגשיים – הניתנים לנפגעות —
    שאם יש משהו שאני יכולה לאמר עליהם זה שאין דוגמה, אין דרך אחת, שאין מקרה אחד דומה לשני, שהרי אין מקרה אחד דומה לשני
    שכל מקרה לגופו

    יש נזק עצום חוזר ומתיר בהטיית השיחה אל תלונות השווא

  • שוקי   ביום 12 בספטמבר 2009 בשעה 0:30

    אפשר להעלות למודעות את נושא ההטרדות המיניות ולפעול להגנה על אנשים ונשים מהטרדה מינית, בלי להזדקק לנתונים מומצאים.

    לא אמרתי שום דבר נגד אף אחד מכל הגורמים שהזכרת. ומי שמטה את השיחה לתלונות השווא הוא מי שמתעקש להגיב על משפט אחד מתוך הפוסט ומתעלם מכל השאר.

  • תמי   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 7:53

    מאיפה "הנתונים הרשמיים?"
    ככל הידוע לי, כמי שהתעסקה בנושא לא מעט, בדיוק על אותם קוי סיוע שהזכירה יעל, גם במשטרה מדברים על נתונים מאד נמוכים של תלונות שווא.

  • dugmanegdit   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 10:50

    אני לא יודע בעניין החברה שלך, אבל הנה מאמר שמראה מדוע הבעיה מעט יותר מורכב, וגם – מדוע סדאם היה אדיוט:
    http://yairtauman.googlepages.com/Intelligence.pdf

    זה לא המאמר המבריק ביותר של יאיר טאומן, ויש שם די הרבה הנחות מקדימות, אבל הוא מדגים היטב מדוע לשני הצדדים בהקשר העיראקי היה צריך להיות אינטרס שהמידע שבידי האמריקאים יהיה כמה שיותר מהימן….

    בעניין הבעיטה באשכים – כן ירבו! אלא שהבעיה היא שהדוגמא הזו היא בעייתית. במקרה של חיילת הסנקציה על "בעיטה בביצים" מצדה יכולה לכל היותר להיות העברה לתפקיד אחר (וגם אז היא תמיד יכולה לצאת מהצבא). במקומות עבודה "רציניים" כבר מדובר על קריירה ארוכת טווח והשיקולים מתחילים להיות מעט יותר מורכבים (בכל המובנים), ונדמה לי שבדיוק על כך סומכים המנהלים.

  • dugmanegdit   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 14:38

    מאיפה הגעת למספר המשוער הזה? כלומר – בוודאי יש דרך לשער שזה שיעור המתלוננות מקרב נפגעות תקיפה מינית?

  • איריס   ביום 9 בספטמבר 2009 בשעה 16:55

    על האיזכור החיובי.
    נושא חשוב ומוזנח.

  • איתן לרנר   ביום 10 בספטמבר 2009 בשעה 22:58

    שוקי

    שגית בסעיף 6 :צ"ל התנכלות ולא התנקלות
    איתן

השאר תגובה