האיום האיראני ואחרים

1
נתחיל בהמלצה שבעבורה נכתב הפוסט הזה: הימים הנוראים, סדרת פוסטים מונומנטלית של יונית. אם אתם לא מפחדים לקרוא כמה אלפי מילים – אין אחת מיותרת, אגב.

2
זה היה מתישהו בתחילת 2006, באולם קטן ועלוב בצפון הרחוק של תל-אביב. הנוכחים, אוסף די איכותי של אנשים שבאו מרחבי העיר והארץ (ובהם יוחאי החמוד). תוך חודשים יהפכו רבים מהם למתנגדים החריפים ביותר של מפלגת העבודה, אבל באותו ערב הם באו להקשיב.

3
על הבמה עלה אלוף (מיל.) עמי איילון. דיבר ודיבר ודיבר על ביטחון ובטחוניות ובטחוניזם. סליחה – אמר מישהו וכעס בקולו – מה קרה לעניין החברתי? בשביל זה אנחנו כאן, לא בשביל דיבורים על ביטחון.

איילון, בסיבוב של 180 מעלות, עבר לדבר על עניינים חברתיים. "תשכחו מכל מה שאמרתי" הוא אמר (ואני מצטט מהזיכרון): "לפני הכל ישנו הביטחון הכלכלי. פתרון המצוקות החברתיות הוא תנאי ראשון להכל. אומה לא יכולה להיות חזקה כשהחברה מתפוררת". מילים נפלאות, שנשכחו כמובן בדרך החוצה מהאולם.

4
איילון וחבריו היו להוטים במיוחד באותה מערכת בחירות, והסכימו לומר דברים שלא אמרו מעולם קודם. חלקם ללא ספק התכוונו למה שאמרו, לפחות בזמן שאמרו. והיו להם גם רגעי חסד של כנות מפליגה, כשפיותיהם הפיקו מרגליות ממש.

אחד הרגעים ההם הגיע באותו ערב בצפון תל-אביב, כשאיילון נשאל על האיום האיראני "שמע ידידי", הוא אמר לבחור ששאל את השאלה וארשת של בוז דק על שפתיו (ואני שוב מצטט מהזיכרון): "להפוך איום כזה או אחר לאיום קיומי, זה לא טריק חדש. לנפח כל מיני איומים כדי לקבל תקציבים – זו שיטה שתאמין לי שגם אני מכיר. אבל שום דבר לא מצדיק תקציב ביטחון גדול כל-כך ובינתיים נוצרים איומים קיומיים באמת – האיומים החברתיים".

חייבים לומר לזכותו של איילון – לדבר הוא יודע.

5
אז מה, האם אני מציע להתייחס באדישות לעניין? האם אני חושב שצריך לתת לאיראנים להחזיק בנשק גרעיני? ובכן: לא, לא. למעשה, הייתי מעדיף לתת לדובוני אכפת לי להחזיק בנשק גרעיני, אבל לא ממש שואלים אותי.

גם את מדינת ישראל לא שואלים, ועל-פי כל הסימנים אין ולא יכול להיות לה מענה לתוכנית הגרעין האיראנית. הדבר הטוב וה"אסטרטגי" ביותר לעשות מנקודת מבטנו, היה ונותר: לסתום את הפה. אבל כמו שאמר איילון – כנראה שאיומים קיומיים הם אצלנו בעיקר תירוץ להעביר כסף מכיס לכיס. ע"ע הקיצוץ הרוחבי החדש של ביבי, מפאת שפעת החזירים.

6
לחז"לינו היה הרבה מה לומר על איומים קיומיים. למשל, שבית ראשון חרב על שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות ואילו בית שני, חרב על עניינים שבין אדם לחברו, כפי שמלמד אותנו סיפור קמצא ובר קמצא (תלמוד בבלי, גיטין נ"ה ע"ב). על הלבנת פנים ושנאת חינם ועבירה על ז' איסורים ומצוות עשה של "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כ"ה).
חז"ל ידעו שאת הבית הראשון החריב סנחריב הבבלי ואת השני טיטוס הרומאי. הם ידעו שלחורבן, בשני המקרים, היה הסבר סיבתי – פוליטי, מדיני, צבאי וכלכלי. הם העדיפו להתמקד ברגע המוסרי של החורבן, בשני המקרים.

7
שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות – אלו עבירות שנאמר עליהן ייהרג ובל יעבור. כל מצוות התורה אינן עומדות בפני פיקוח נפש, אבל כאן הן נעצרות. גם ביהדות יש מושג של "חיים ראויים", וחיים שקיומם תלוי לשפוך דם של חפים מפשע אינם ראויים. על כל המשתמע מזה.

8
"שנה תנא לפני רב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". אז לא, הלבנת פנים לא שקולה לרצח במובן הצר, אבל יש מקרים בהם נוכל להסכים שהיא "גרועה ממוות". לדוגמא, נדמה לי שאפשר להסכים שעבור אנשים מסויימים, להיות ניצול שואה בישראל של 2009 זה גרוע ממוות.

ובסופו של דבר, "עניינים שבין אדם לחברו" – בין שמדובר בעושק יתום ואלמנה ובין שמדובר בהשפלה ורדיפה של גר – שקולים מבחינת הנזק המוסרי שלהם לשפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. עובדה: הם גרמו לחורבן בית המקדש. זה המסר שמבקשים חז"ל להעביר לנו.

9
ריבונות היא לא דבר בלתי-חשוב אבל הניסיון ההיסטורי שלנו מראה שהאיום הגדול על ריבונותנו טמון לא בהיחלשות כלכלית וצבאית אלא בהיחלשות מוסרית. חולשת הדעת ההיסטורית שלנו ניכרת ביחס שלנו לעצמנו, לאורחים שלנו, ובוודאי ביחסנו למי שאנחנו תופסים כאויבים שלנו. בעיני אלו לא תופעות שונות אלא חלק מאותה בעיה, אותו תהליך. זה האיום.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שאול   ביום 30 בספטמבר 2009 בשעה 3:26

    לא קטן בכלל. כנראה קהלני כשאמר שכדי להיות אמיץ מאוד אתה צריך להיות טיפש מאוד ידע על מה הוא מדבר. ואפרופו הנושא החברתי, מדינה שעליה מרחף איום קיומי היא לא מדינה ששווה להשקיע בה. אם יהיה נשק גרעיני באיראן תפחת הרווחה הכלכלית וגם העניין החברתי יפגע. קשות.

  • מייקל   ביום 30 בספטמבר 2009 בשעה 8:16

    רק מטומטם גמור או אדם עיוור ושטוף מוח לגמרי יכול לטעון שהאיומים הקיומיים הם פרי המצאה של בעלי עניין שרוצים להגדיל את תקציב משרד הביטחון. איילון אמר את השטות הזאת לאחר התייעצות מעמיקה עם יועצי תדמית ויחצ"נים שסיפרו לו איך להצטייר "חברתי". הוא עצמו לא מאמין בזה והוא גם לא עסק בסוגיות החברתיות בחיים. מצחיק שאתה חושב אלה היו רגעי החסד של האיש ושפיו הפיק מרגליות ממש.

  • ניצן   ביום 30 בספטמבר 2009 בשעה 8:56

    סעיפים 4-5: עבדתי כמה שנים במערכת הביטחון לפני שעברתי לשוק הפרטי ואני יודעת היטב עד כמה האיום האיראני הוא איום קיומי. איראן היא המדינה הראשונה מאז גרמניה של שנות השלושים והמדינות הערביות של שנות החמישים והששים שמכריזה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל. זו אינה כוונה נסתרת, אלא איום גלוי שמשמיע השכם והערב נשיא המדינה הזאת, שמקבל לכך גיבוי מהמנהיג הרוחני שלה. הואיל וגם אני שמעתי את איילון באותה מערכת בחירות, היה מאוד ברור לי שהוא מבקש לזכות באהדת הנוכחים באמצעות תעלול רטורי. באסיפה שבה היית זה כנראה לא היה שונה בהרבה, לפחות לפי מה שאתה מתאר. זה הכול. חבל שאתה לא מפריד בין רטוריקה שמיועדת לצרכי תקציב לבין שיקוף אמיתי של המציאות.

    סעיף 7: אני מצטערת אם לא תתחבר לזה, אבל הלבנת פנים ברבים אינה קשורה רק ליחס לניצולי שואה. לצורך העניין, זוהי מימרה שמכוונת גם להכפשות ולנאצות. אני מכירה כמה כאלה שהופיעו באתר שלך כלפי אחרים, חלקם פעילי רשת וחלקם אנשי ציבור. לו אני במקומך הייתי מסתכלת אחורה ובודקת איפה טעיתי. אני מניחה שיש כמה מקרים כאלה. יהיה חבל אם בדומה למוסר שלו הטיפה יונית בפוסטים שלה אתה תטען שאין לך מה לסלוח למי שלא מודיע לך על כך ששגית ומתעמת איתך ישירות. ביקורת עצמית היא דבר חשוב תמיד, כמו גם היכולת להודות בטעויות.

    סעיף 9: ריבונות היא מושג משפטי. חולשה מוסרית היא בעייה חברתית. האיום החברתי אינו על הריבונות שלנו אלא על החברה שלנו. ריבונות נפגעת בגלל דברים אחרים. לא צריך לערבב בין השניים.

  • אדם   ביום 30 בספטמבר 2009 בשעה 9:10

    המפוקסים והטובים שלך. אין מילה אחת מיותרת.

    ומהפסקה הראשונה אצל יונית נראה לי שגם אתה צדקת כשאמרת את זה:)

  • שוקי   ביום 30 בספטמבר 2009 בשעה 13:34

    א. איראן קראה להשמדת ישראל? תביאי דוגמאות בבקשה.

    ב. אני הכפשתי וניאצתי פעילי רשת? תביאי דוגמאות בבקשה.

    ג. בענייני ריבונות ומוסר – הויכוח שלך הוא לא איתי אלא עם חז"ל.

  • יונית   ביום 30 בספטמבר 2009 בשעה 21:45

    אבל בהחלט גם עניין פילוסופי מעשי, דהיינו – מוסרי, וכך היתה עוד לפני שכונתה בשם "ריבונות". מוסר, מנגד, או לצד, או עם, גם הוא עניין פילוסופי מעשי, בהגדרה. וגם "חברה" – הגדרתה, התארגנותה, מה בתוכה ומה מחוצה לה, וכו' וכו' וכו'. כל הדברים האלו קשורים זה בזה ומעורבים זה בזה עד כדי כך שצריך להתאמץ מאוד כדי לעשות את החלוקה הזאת שאצלך מופיעה כמשהו מובן מאליו. ולמעשה, אין טעם במאמץ הזה, מכיוון שאין לו בסיס במציאות ולכן אינו רלוונטי לארגונה.

    לגבי ההתייחסות שלך לאיומים קיומיים, הרשי לי לגחך. אנחנו רואים במקצוע שלנו את הניפוח וההגזמות והסופרלטיבים והמנוברות האינסופיות שעושים גורמים במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית (גם בין שני הדברים האלו אין יותר מדי הפרדה) כדי להשיג עוד קצת כסף או עוד קצת דברים אחרים. בנוסף, לצערי, גם אני עברתי במערכת הביטחון, במקום חשוף מאוד לכל הבולשיט הזה, ואי לכך תתקשי מאוד לשכנע אותי באמיתות דבריך.

    לגבי התייחסותך לסעיף 8, אני תוהה אם יש לך מושג מה זה "דוגמא".

  • איריס   ביום 30 בספטמבר 2009 בשעה 23:25

    ממש.

    נהניתי לקרוא וקשה לי קצת ליישב את הדברים האלה עם היחס שהפגנת, שוקי, וגם זוגתך, למקרה רפונזל ו"הפסיכולוג" שהתנהלותו הובילה אותה להתאבד בסופו של דבר, בהצטבר עם מטח התקפות שהיא ספגה מהרשת.

    כתבת יפה לא מזמן, גם על אנשים "מעצבנים" שזה לא אומר שאין טעם בדבריהם. הפרשה הזו הותירה אצלי לפחות סימני שאלה, שאינם מתיישבים עם הקו שאתה מוביל פה בבלוג ושאני תומכת בו מאד, ששינאת חינם תוביל לחורבן טוטאלי. שלא לדבר על המשפח שאנחנו מקבלים פה במקום צדק ומשפט שהם לב ליבה של היהדות ולא חשוב מאיזה זרם מסתכלים עליה.

  • שוקי   ביום 1 באוקטובר 2009 בשעה 4:15

    "רפונזל" האשימה הרבה מאד אנשים בכל מיני האשמות. הטענות שלה צריכות היו להיחקר על-ידי המשטרה – לא כי היו נכונות או לא נכונות אלא כי זו הדרך לטפל בטענות של אדם על כך שעברו כנגדו עבירה פלילית. הן לא היו צריכות להיות נושא לדיון ציבורי.

    אני חושב שבשאלת האשמה או החפות של אדם לא ראוי לעסוק בפומבי אלא לאחר שהורשע במשהו, מה שלא קרה כאן. יש הבדל בין להגיד זה לזה שאנחנו מאמינים או לא מאמינים שפלוני אשם לבין לכתוב את זה באינטרנט.

    בדיעבד, אם את שואלת לדעתי, אז אני חושב שמה שקרה שם היה גירסה אינטרנטית של הטבח בתיכון קולומביין. היא ירתה לכל הכיוונים בלי אבחנה, ולא בטוח שנוכל להבין את הסיבות (ע"ע "לא אוהבת ימי שני").

    בזמן-אמת לא האמנתי לה, בין היתר, משום שהכרתי אישית לפחות חמישה או שישה אנשים שבשמותיהם נקבה. ברוב המקרים היה מדובר באנשים שמיטב שיפוטי אמר לי שתפקיד הקורבן תפור עליהם יותר מתפקיד התוקפן – ותסלחי לי אם אני לא יכול להסביר ולהדגים.

    באופן כללי יותר, איריס – אני אדם שמשתדל לפעול תמיד על-פי צו מצפונו. לפעמים אני טועה, לפעמים אני משנה את דעתי ולפעמים אני אמביוולנטי. אני לא יכול לומר שאף פעם לא השתפנתי, אבל נדמה לי שמעולם לא התקרנפתי, וגם זה משהו.

    ויש דברים שקל יותר להסביר ולהבין בשיחת טלפון מאשר בטוקבק.

  • איריס   ביום 1 באוקטובר 2009 בשעה 14:57

    אנחנו רואים את האירוע אחרת לחלוטין. אני מודה שלא הכרתי אף אחת מן הנפשות הפועלות בניגוד אליך שלטענתך הכרת די הרבה מהם. לא הכרתי גם אותה. אולי זה דוקא מעניק אובייקטיביות, או שלא.

    בכל מקרה, לגופו של עקרון אני חולקת עליך. לדעתי ודאי שמותר, אף רצוי לדידי, להתבטא בחופשיות באינטרנט לגבי אירועים שהכותב עצמו שותף להם (בניגוד לרכילות על צד שלישי). אני עושה את זה הרבה מאד, וכמעט אף אחד מאלה שכתבתי עליהם דברים שעולים כדי ייחוס עבירות חמורות, איננו מורשע כדין. וחלקם לא להפתעתי הורשעו בדברים אחרים, עשרים שנה אחרי כן.

    הקהילה היא המקום הראשון שבו צריכים להתברר דברים כאלה, בפרט "בינו לבינה". המשטרה היא עניין אחר, ממסדי יותר. ובישראל היא גם גוף לא יעיל ולא ממש צפוי. בלשון המעטה.

    בעיני היה במקרה שלה כשלון של הקהילה (גם ברשת בעיני יש קהילה) למנוע טרגדיה שהיתה "על הקיר". אני חולקת מאד על ההשוואה ליריות, כי המסקנה שלך היא אלימה, ניטרול מראש או משהו כזה, מאד פיזי וסופני. מדובר במילים, אחרי הכל, בודאי כאשר האשה מתלוננת על עבירות מין, היא מדברת, בעוד החשודים ביצעו ונגעו (או שלא, הכוונה כמסגרת). מילים זה מילים, ואפשר להתמודד איתן.

    בעיני יחסי הכוחות היו ברורים מספיק כדי להבין שאם יש יריות ויהיו מתים זה יהיה הפוך. כלומר, היורים הם בעלי הכוח, והיא אולי מצווחת ככרוכיה, אבל נמצאת בחולשה אובייקטיבית. גם משום מחלת נפש שהיא הודתה בה, כלומר "מוגבלות", וגם משום המגדר, ולבסוף, הברור מכל, ברשת ובחיים, בעלי העוצמה הממשית היו בצד השני. והם היו קבוצה, כפי שאתה מתאר.

    האדם ההגון, עומד לתמיד לימין החלש, זה המבחן של הקהילה (בניגוד לשופט שלא מהדר חלש על חזק וההיפך).
    אני הצטערתי מאד בדיעבד שלא התערבתי בשלב כלשהו בצורה עורכדינית, כי היא פנתה אלי באימייל כמה ימים לפני ששמה קץ לחייה. ויכולתי להגיד לה שאני מבחינה בכוונות מאד אלימות כלפיה, שעליה לצאת מייד מהרשת לטובתה ולנתק את הכבלים של האינטרנט לחודשיים שלושה.

    לצערי, הייתי עסוקה במשהו אחר, אינני זוכרת מה. אבל אני זוכרת שאחד מהאנשים שניסה להרתיע אותי מלהתערב לטובתה היה גם אתה, וזה מאד מצער לדעתי. אפשר להלחם במישהו, אבל לא לבודד אותו עד שיקוץ בחייו, וביחד עם מחלת נפש, סביר שיגיע למקום הזה.

    הגרסא שלי לגביה היתה קונספירטיבית בכלל, היתה לי תחושה שהיא נפלה קורבן, לא לאחרונה, למעשים לא תקינים בתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה. וזה משום כמה שמות ואירועים שהיא הזכירה, ללא קשר לענייני המין הסוערים שלא נכנסתי אליהם, כי אני ממש לא מכירה אף אחד מהשמות של החברים הנכבדים שלך, מהרשת, למעט ידיעה כללית מאד שהם בעלי אתרים או עורכים או משהו כזה. או אולי חלקם.
    במידת מה יתכן שגם הם היו קורבן לפתיינות שלה, אבל היא היתה הקורבן הראשי שהובל לפתיינות ההרסנות הזו, ועל כך אני משוכנעת. לגבי החבר שלך, הפסיכולוג, מקריאת החומרים שהוא העלה, קיבלתי רושם לא משובח, בלשון המעטה, על המקצועיות שלו, וזה רק בעין של מי שעסקה שנים ארוכות בפסיכולוגיה פורנזית של נפגעות טראומה ועבירות מין. לא התרשמתי שהוא האדם המתאים, בלשון המעטה, להתקרב בכלל לנפגעת כמותה, והיו לזה כמה סיבות טובות. האתר כבר מחוק, אבל אם הוא היה, אפשר היה להתייחס ספציפית למה שהוא העלה שם.

    מכל מקום, אין צורך לדסקס, ואינני יודעת מדוע נזכרתי בזה עכשיו.

  • שוקי   ביום 1 באוקטובר 2009 בשעה 15:43

    חשוב מאד לעמוד לצד החלש אבל חשוב יותר לעמוד לצד האמת. אני באמת ובתמים חושב שרפונזל הייתה זקוקה לעזרה פסיכיאטרית, לא משפטית.

  • איריס   ביום 1 באוקטובר 2009 בשעה 22:20

    שהיא סבלה מעודף טיפול פסיכיאטרי.

    אני לא חושבת שאתה או אני מוסמכים לקבוע מצבים קליניים. מה שבטוח, שאליבא דדעתך, מדובר אם כן באדם עם מגובלות חריפה, כלומר אינוולידית או נכה בעברית.
    אני בכלל תוהה, לרגל המוגבלות שהיא ענדה עליה ביושר (לא שיחקה אותה כאילו אינה סובלת ממוגבלות) איך הגיעו כל אותם סלבס למצב שיהיו לה טענות נגדם במישור המיני. אינני אומרת שכל מפגש איתה הוא אונס מחמת היעדר יכולת הסכמה (כלומר מגע מיני עם חסר ישע) אבל בכל זאת מדובר בחברים מתוחכמים לכאורה. לי זה נשמע כמו השתעשעות די נצלנית עם אדם מוגבל במוצהר, בהנחה שזה בטוח מספיק, כי היא "פסיכית".

    זה לא פשע פלילי חמור אמנם, אבל לא מצדיק התנפלות צדקנית עליה לאחר מעשה, כאשר התברר שהיא התחברה לרצונות שלה באיחור מה או שאולי משהו רגשי אחר צץ. אני חוזרת רק על התחושה הרעה שנותרה מזה. מעבר לזה, נידמה לי שהעניין די סגור, לא ? יש פה כשל קהילתי לעמוד לצידה ברגעים האלה, ולא במישור הפלילי דוקא אלא במישור האישי המרגיע, שמוודא שכבוד כולם נשמר ואם צריך אז מישהו היה מתנצל או משהו כזה. ובזה נגמר. דוקא האלימות הרצחנית שהופנתה נגדה עשתה רושם של ראש בוער וכולי.

  • איריס   ביום 1 באוקטובר 2009 בשעה 23:12

    אתה מוזמן למחוק את כל התגובות שלי בנושא זה. הוא לא שייך. זה היה משהו שבעצם הייתי צריכה לאמר לך, בעיקר בקשר למה שאני תפסתי כהתערבות שלך בתגובות שלי לאותו מקרה. מעבר לכך, נעזוב.

    שנה טובה

  • שוקי   ביום 2 באוקטובר 2009 בשעה 0:09

    ישנן כאן שאלות עקרוניות חשובות אבל בכל מה שנוגע לפרשה המדוברת, השורה התחתונה היא שספק אם נוכל לרדת לעומק האמת.

    באופן כללי יותר, אני חושב שכדאי גם לקבל את זה שלא לכולם אפשר לעזור. זו מצוות עשה לנסות להציל אדם טובע, לא לטבוע יחד איתו אם יש לו משאלת מוות.

  • שוקי   ביום 2 באוקטובר 2009 בשעה 2:28

    שנה טובה.

השאר תגובה