האם וכיצד אפשר בכלל להשפיע

בפוסט האם יש טעם לחתום על עצומות אינטרנטיות אחי טל מעלה שאלה שכמותה שמעתי במהלך השנים האחרונות כבר מאות פעמים, באינספור ווריאציות. 
 
טל הוא לא הראשון שמטיל ספקות באקטיביזם האינטרנטי בכלל או בעצומות מקוונות בפרט. בכל אחד מהכלים שמשמשים להפצת רעיונות ברשת יש מי שמפקפק – גם אם מדובר בכלים שמוכיחים את עצמם מאד כשנעשה בהם שימוש נבון לקידום מטרות מסחריות.
 
ספציפית, בנושא של עצומות, ישנם גם אנשים הרבה יותר ציניים מטל, כמו חברי יובל דרור למשל, שכבר לפני שנים הסביר לי שאינו טורח לחתום על עצומות וממילא לא מפנה אליהן אנשים אחרים, כי הוא חושב שזה בזבוז זמן שלכל היותר עוזר לאנשים לנקות את מצפונם. במקום זה הוא עוסק בכתיבה מושחזת, שלדעתי היא חשובה כשלעצמה אבל רבים – כולל יובל כמדומני – נוהגים להטיל ספק גם ביכולתה להשפיע. 

הייאוש מהאפשרות להשפיע


לא מדובר על עצומות אינטרנטיות בלבד, או עצומות בכלל, או פעילות באינטרנט בכלל. אני שומע בכל יום אנשים שמביעים ספק או יאוש לגבי הנחיצות ו/או ההשפעה של מגוון פעילויות פוליטיות וצרכניות אחרות – הפגנות, מצעדים, התכתבות עם הרשויות, שביתות, וחרמות צרכנים (הקישור הוא לכתבה מצוינת של יונית, שמוכיחה שאפילו בעיתונות ניתן להשתמש כדי להועיל במשהו למישהו).

אפשר להבין את זה. מפח הנפש שמלווה כל מאבק שנכשל וכל התעוררות פוליטית שלא מצליחה להבקיע את חומות האדישות, הוא גדול מאד. ומכיוון שהצד הצודק הוא לעיתים קרובות הצד החלש, צריך הרבה תעצומות נפש כדי להמשיך ולרדוף אחרי מטרה, חשובה ככל שתהיה. הרבה יותר קל להתייאש.

הכי כיף למי שכתב בעד חולדאי, נגד רווחה, בעד המאגר הביומטרי, נגד ויסקונסין, בעד הפלרה. גם קל יותר לא לעמוד על שלך, לא לריב, לא לעסוק בשנוי במחלוקת. קל יותר לא להתאהב, לא לנסוע בדרך שאתה לא מכיר, לא לטעום מאכל חדש. והכי קל, לספר לעצמך שאין מה לעשות.

לא להאמין בשינוי


ישנו סוג של פסימיות, שמשותף ליובל ולרוב הישראלים. שימו לב שכמעט בכל סקר שבו שואלים אנשים בישראל "מה יהיה" התוצאות מתכנסות למסקנה שמה שהיה הוא שיהיה. רוב הישראלים בסופו של דבר לא מאמינים בשינוי.
 
רוב הישראלים לא מאמינים בשינוי – או לכל היותר מחזיקים באיזה סוג של אופטימיות כללית, ש"בשנה הבאה יהיה יותר טוב". כמובן שהם לא נוהגים לעשות שום דבר קונקרטי כדאי ששיפור כזה אכן יקרה, אלא אם הוא קשור באופן מובהק לישבן הפרטי שלהם. גם אז הם לא עושים את זה בהצלחה גדולה, כי הם עם של פראיירים שתמיד ידפקו אותו. כבר באירופה – כמו שאומרים.
 
וחשוב לא פחות: כשאנשים דואגים לישבן הפרטי שלהם, הם הרבה פחות חזקים מאשר כשהם פועלים כקבוצה לדאוג לכל הישבנים. פשוט, משום שכוחה של הקבוצה גדול מכוחו של היחיד.

צרכנות של קבצנים


כבר הסברתי כאן ובמקומות אחרים, מדוע לדעתי לישראלים אין תרבות של חרמות צרכניים, ומדוע התרבות הצרכנית הישראלית בכלל היא פרימיטיבית למדי. די בכך שנזכיר את האבסורד המוכר לכולנו: שהישראלי ה"ממוצע" מקפיד להשוות מחירים בדיעבד – כדי לדעת אם יצא פראייר או לא – אבל קשה לו מאד לבצע אותה בדיקה לפני הקנייה, כדי לא לצאת פראייר מלכתחילה.
 
בסך-הכל אחרי 2000 שנות גלות וכך וכך שנים של סוציאליזם מפא"יניקי, זה לא פלא שהישראלי הפנים מהקפיטליזם את הצד שבו הוא משלם – אבל לא את זה בו הוא דורש לקבל תמורה. וזה נכון גם בשוק העבודה וגם כשמקבלים שירותים מהבנק, חברת התקשורת או חברת הביטוח. הישראלי רגיל שדופקים אותו, רגיל לצאת פראייר, ויודע עמוק בלב שגם כשהוא מצליח לעבוד על כולם סביר להניח שמישהו עדיין עובד עליו. הוא מדחיק.
 
ואם אנחנו צרכנים גרועים, לא פלא שגם התודעה שלנו כ"צרכנים פוליטיים" היא מאד לא מפותחת. להצביע בבחירות אנשים עוד מוכנים, אבל לעלות על בריקדות כי נבחריהם הונו אותם – זה לא. האמת? זה קשה. פעילות פוליטית היא דבר סוחט. אבל זה לא אומר שהיא מיותרת, ואי אפשר להתלונן שהיא לא משפיעה אם לא עושים אותה.

כיצד ניתן להשפיע

האם פעילות חוץ-פרלמנטרית באמת משפיעה? ראשית, אין ספק שהתשובה היא כן. השאלה היא לא האם אלא עד כמה משפיעות פעילויות שונות.
 
העלייה על הבסטיליה, למשל, אמנם הייתה צעד מאד קיצוני אבל היא בהחלט השפיעה על הפוליטיקה של צרפת ועל ההיסטוריה. לשים פתק בכותל ולבקש מאלוהים שלום – ובכן, אין ספק שגם זה סוג של פעילות חוץ-פרלמנטרית, אבל אולי קצת פחות אפקטיבי.
 
העניין הוא שיש עוד כמה אפשרויות באמצע. יש עוד כמה גוונים בין פעילות קיצונית ואלימה לבין אפס פעילות. בין לעבור על חוק המדינה וחוקי המוסר לבין להתעלם מכך שאחרים עוברים על החוקים האלה, כי "ממילא אי אפשר להשפיע". בין לדרוך על אחרים לבין לתת שידרכו עליך.
 
הטלת הספק ביכולת להשפיע היא מדרון חלקלק. תמיד יהיה התירוץ הזה, שממילא איש לא יקשיב לי אז בשביל מה שאומר את מה שאני חושב. זו גישה שמלבד לעודד עצלות ולהרוג מטרות חברתיות, גם מסכנת מאד את עתיד הדמוקרטיה שלנו. 

עתיד הדמוקרטיה


האמת הפשוטה היא שכוחו של הפרט בקלפי איננו גדול יותר מהכוח שיש לו ברחוב – בדרך-כלל הוא קטן יותר. ואם אין טעם להפגין, לחתום על עצומות או לכתוב מכתבים, או לפרסם פוסט בבלוג שלי, אז איזו סיבה יש לי ללכת לקלפי – לשם הרי הולך מספר גדול פי כמה של אנשים ולכן ההשפעה היחסית שלי קטנה משמעותית.
 
יש אנשים שהולכים עם זה צעד קדימה – עוסקים בפעילות חוץ פרלמנטרית אבל לא טורחים להצביע. יש אנשים שנגמלו גם מזה וגם מזה. ההמנעות מהצבעה כשלעצמה היא ממש מסוכנת, כפי שלמדה איטליה בשנות העשרים של המאה הקודמת.
 
בשורה התחתונה, רוב הישראלים נוהגים להצביע בבחירות ולא נוהגים לעסוק בפעילות פוליטית מעבר לכך, שעל זה כבר אמר ניל פוסטמן: "הסקר הוא מפלטו הלפני אחרון של האימפוטנט הפוליטי. המפלט האחרון היא, כמובן, ההצבעה בבחירות".
 
אני חושב שלאדם בעל תודעה פוליטית מפותחת, ההצבעה בבחירות צריכה להיות רק השלב הראשון. אני חושב שנקיטת עמדה, הבעת דעה ומחאה לסוגיה, צריכים להיתפס על-ידי כולנו כמעשים שאינם שונים מהצבעה בבחירות, למעט העובדה שלא צריך לחכות עוד ארבע שנים כדי לעשות אותם שוב. 

אז מה עושים?


כמובן, הבעת דעה היא לא תחליף לעשייה אחרת. ואכן, באפריל אשתקד, כש-101 בלוגרים תמכו בארגון רופאים לזכויות אדם, זה לא היה החליף את הפעילות שנעשתה בנושא בכנסת, מול העיתונות, ובשטח. ובמקביל, רצו באינטרנט פוסטים זועמים ומכתבים שפורסמו ב"עבודה שחורה", שכיכבו בתוצאות גוגל ועוררו תשומת לב של העיתונות.
 
גם כשהמרפאה נסגרה, המשיכו רופאים מתנדבים להעניק טיפול לפליטים, מחוסרי בית, נרקומנים, זונות, פלסטינים, וכל מי שלא התמזל מזלו להיות ראוי למימוש שבועת הרופא. וכן, זה סוג של עשייה שבהשוואה אליו חתימה על עצומה אינטרנטית או כתיבת פוסט מחווירה. מצד שני, כל אחד ומה שהוא יכול לעשות. יש מי שמסוגל להקדיש למה שהוא מאמין בו כמה שעות ביום ויש מי שמסוגל לכמה דקות.
 
לא כל אחד יכול לעשות הכל, אבל כל אחד יכול לעשות משהו, וסך המעשים הוא מה שיעשה בסופו של דבר את השינוי.
 
הבעת דעה ונקיטת עמדה, הם מעשים שמשפיעים. אפשר לעשות אותם במגוון ערוצים, ברשת או בחיים האמיתיים, בסלון הבית או עם יוני דואר. זה לא משנה את המהות. יש מי שגם מסוגל לשכנע ולהניע; יש מי שמסוגל לרגש במחווה חד-פעמית; יש מי שמסוגל לסחוף אחריו ומי שמוכן להתיר לעצמו להיסחף. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן.
 
והזמן הנכון להתחיל לעשות, כמו תמיד – הוא עכשיו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.   ביום 21 בדצמבר 2009 בשעה 7:04

    .

  • ריאליסט   ביום 21 בדצמבר 2009 בשעה 9:22

    אני מוכרח להעיר שלא ברור על איזה סוג של שינוי שוקי וקוראיו מדברים. הצבעה נגד חולדאי, חוק ביומטרי, טיפול רפואי בפליטים, ויסקונסין והפלרה – כל אלה נושאים שלא מעניינים את הרוב הגדול של הציבור. אני לא יודע אם זה טוב או לא טוב, אבל זה המצב. עכשיו, זה מאוד נכון מה ששוקי כותב שרוב הישראלים לא מאמינים בשינוי ולא מזיזים אצבע למענו. אבל האמת היא שהישראלים לא חושבים על שינוי כי ברובם המוחלט הם אנשים שלמרות הקיטורים, פחות או יותר מרוצים מחייהם ושמה שבאמת מעניין אותם זה ביטחון, צבא ועתיד המדינה ולא עצומות איזוטריות למען זכויות האדם או הפגנות של האגודה ההומו-לסבית. אני לא טוען שמצוקת נפגעי ויסקונסין או פליטי דרפור לא ראויה לחמלה והזדהות. אבל שהיא תקים מהכיסא קבוצות גדולות של אנשים? מוזר לצפות לזה. אף פעם לא נתקלתי באנשים שדיברו בשיחות היום-יום שלהם בנושאים האלה.

  • יובל   ביום 21 בדצמבר 2009 בשעה 10:15

    הציטוט המדוייק הוא "עוד באירופה"…

  • ריאליסט   ביום 21 בדצמבר 2009 בשעה 14:20

    ייתכן שאתה צודק. אני דווקא לא מרגיש איזו סולידריות של מעמד הביניים עם נפגעי ויסקונסין או חלשים אחרים ולא מאמין בהתהוותה בעתיד הנראה לעין. עוד דבר שחשוב להדגיש אותו בהקשר של פגיעה בעובדים כתוצאה מההפרטה הוא דרך ההפרטה. במקומות רבים שעוברים את תהליך ההפרטה מוצעות לעובדים מניות ואופציות ופיתויים אחרים ולכן תחושת הפגיעה בעצם נחלשת. אני חושב שרוב העובדים בכל מפעל ציבורי או ממשלתי אם יוצעו להם אופציות יחטפו אותן במקום. זה בעצם סוג של הפרד ומשול מצד המפריטים.

  • שוקי   ביום 21 בדצמבר 2009 בשעה 17:59

    אני מסכים עם חלק מהדברים שאתה אומר, ואין ספק שרוב האנשים בישראל אדישים ועסוקים בעצמם. זה לא אומר שאין אנשים שכן אכפת להם או שתרומתתם לא חשובה.

    לדוגמא, במערכת הבחירות המוניציפלית התנדבו כ-1200 איש עבור עיר לכולנו, רובם כאלה שבבחירות הקודמות אפילו לא טרחו להצביע. ו-1200 מתנדבים זה מספר גדול אפילו בהשוואה למפלגות גדולות ולבחירות ארציות.

    זו רק דוגמא. בסך-הכל אני חושב שיש היום בישראל הרבה יותר פעילות חברתית על בסיס התנדבותי מאשר לפני עשור או שניים – גם כי הפערים גדלים אבל גם כי יותר אנשים מתעוררים.

    התופעה של אזרחים בעלי תודעה פוליטית מפותחת שמוכנים להשקיע מזמנם, היא תמיד משהו שמתקיים בשוליים – אבל נדרש מספר הרבה יותר קטן של אנשים ממה שנדמה כדי לחולל שינוי.

  • איתי   ביום 21 בדצמבר 2009 בשעה 2:28

    אני רוצה להוסיף עוד כמה אופציות השפעה לתפריט, וכל אחד יבחר כרצונו. לפני שמתחילים בזה – אולי יועיל לנו לחשוב על אלה שכן משפיעים – על מאיר שטרית, על האחים עופר, על נחום ברנע מה אנחנו יכולים ללמוד מהם?

    1. משטרית – לרוץ ולהיבחר למשהו. לכנסת קשה, אפשר גם לוועד הורים או וועד עובדים או למינהל קהילתי או לאגודת סטודנטים. אם אנחנו מפקירים את הזירות האלה למושחתים או סתם אפסים – אין את מי להאשים במצבנו אלא את עצמנו. כמובן שלדעת להיבחר זו אמנות (ע"ע הרצוג בפריימריס) שהרבה אקטיביסטים הזניחו בבוז מתנשא וחבל. בתפקידים כאלו אנו משפיעים הרבה יותר מאשר עם שלט בהפגנה.

    2. מבעלי ההון – להתפקד למפלגות, לתרום לפוליטיקאים (כמיטב יכולתנו) כדי להחזיק אותם בביצים, לפזר השקעה על כמה "מניות". ביום פקודה, טלפון עצבני למתן וילנאי נגד הפרטת המכינות שווה פי כמה אם אתה חבר מפ' העבודה שיכול להכריע את גורלו בפריימריס (ומצדי בבחירות לכנסת תצביע חד"ש).

    3. ממובילי הדעה בתקשורת – אנחנו צריכים רייטינג.

    בלוג אישי לשלולית קוראינו זה נחמד, ואפשר לעשות קמפיין ויראלי ולנצח בגוגל – זה עדיין לא מעצב דעת קהל (ע"ע הצלחותינו בגוגל עם ציפי לבני ושאול מופז). הפתרון לדעתי הוא התאגדות ליצירת אתרים קבוצתיים עם קהל קוראים גדול

  • איתי   ביום 21 בדצמבר 2009 בשעה 11:55

    אני לא חושב שלישראלים אכפת כל כך מצבא שלום וביטחון. ראה ירידת הרייטינג של שלום עכשיו וגוש אמונים. האם אנשים יוצאים בהמוניהם להפגין בעד הפצצה באיראן או נגד עופרת יצוקה?

    הדבר שהכי מעניין את מר ישראלי של שנות האלפיים (בניגוד לשנות ה-70-80) זה מה שקורה בסביבתו הקרובה ביותר – המשפחה, חשבון הבנק, הבטחון התעסוקתי, הבריאות, החינוך. מי שמתחיל לדבר בשיחת סלון על אבו מאזן או על דרכים להתמודד עם שלטון החמאס בעזה כמעט ונסקל.

    דווקא הבולטות של השיח הציבורי בנושאים מדיניים-בטחוניים, שבהם אין לאזרח כמעט השפעה
    (גם אם מיליון יפגינו ברחובות למען הפצצת איראן – זה לא מה שיכריע אלא האישור מארה"ב) ניוונה אצלנו את התפיסה שלאזרח יש יכולת לשנות, ושיש בכלל קשר בין מה שהוא עושה ובין ההתנהלות בכנסת ובממשלה, ובין התנהלות זו ובין מצבו ומצב משפחתו.

    דבר נוסף שעוד לא חילחל לצערי הוא העובדה שהמעמד הבינוני לא צריך לחשוב במונחי חמלה על החלש (פליט מדרפור, זונה ממולדביה, וגם אווז שמפטמים אותו) אלא במונחי סולידריות, מתוך הבנה שהיום הוא חלש וצריך אותי ומחר אני אצטרך אותו. אחרי 3 שנים וחצי של אקטיביזם ברשת מפריטים גם את הניהול של מקום העבודה שלי – ועכשיו אני צריך את נפגעי ויסקונסין שיהיו איתי.

השאר תגובה