זה לא גשם, באמת משתינים עלינו

הפארסה נמשכת: נציגי הבנקים קיבלו היום דחייה רביעית של הדיון בנושא תיאום העמלות בבית-הדין להגבלים עסקיים.

להזכיר, כבר באפריל 2009 קבעה הממונה על ההגבלים רונית קן כי הבנקים תיאמו עמלות בניגוד לחוק. את הסדר הפשרה שהוצע לבנקים, במסגרתו ייקנסו ב-290 מיליון ש"ח, הם דחו. לא בגלל שיקר להם כי באמת מדובר בכסף קטן מבחינתם (הכנסותיהם מעמלות ברבעון שעבר בלבד הגיעו ל-3.4 מיליארד ש"ח). הם פשוט נזהרים מתביעות ייצוגיות.

זה ברור שמנהלי הבנקים מאמינים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, והאמת היא שבינתיים עוד לא הוכח שהם לא צודקים. הם עושים (כמעט) ככל העולה על רוחם ב(כמעט)כל תחום, וכשמישהו מעיז לבקר אותם או לטעון שהפיקוח עליהם איננו הדוק מספיק, הם אומרים משפטים כמו "אסור להחליש את הבנקים הגדולים, המשק זקוק להם" (גליה מאור, כאן). שזה בערך כמו לצעוק "מי בעד חיסול הטרור".

הבנקים מזלזלים בנו, לא רק בגלל שרשויות הפיקוח והאכיפה חלשות והשופטים סלחנים, אלא גם בגלל שהישראלי – זה שלא מוכן לצאת פראייר בשום מחיר – הוא בעצם הכי פראייר שאפשר. או שהוא מדחיק ומעמיד פנים שהזרזיף החם שזורם עליו הוא גשם; או שהוא חושב שהוא חכם יותר מכולם ויצליח לדאוג לישבן הפרטי שלו ולקבל תנאים טובים יותר, ומה אכפת מכל האחרים.

אז נכון, שישנם דברים שעליהם המדינה צריכה לפקח (לדוגמא, המדינה צריכה למנוע קיום קרטלים, כי אחרת אין שוק חופשי – למנוע ולא לעשות נו-נו-נו). אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשבת בשקט ולחכות. במקביל להליכי חקיקה ורגולציה, מוצלחים ומוצדקים יותר או פחות, הגיע הזמן שהישראלי הפראייר יתחיל להזיז את התחת.

קריאה נוספת:
הכוח לעם – על חרם צרכנים ככלי דמוקרטי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד סרי לוי   ביום 12 בינואר 2010 בשעה 22:34

    אתה מבלבל בין נסיונות של אזרחים להשפיע על המערכת הפוליטית והחברתית, בין השאר באמצעות חרמות, לבין רדוקציה של האדם לצרכן.

    חרם צרכנים, או כל שיח צרכנים כלשהו אינו דמוקרטי, מאחר שהוא נותן כח גדול יותר לבעלי הממון. מי שאינו צרכן מודר מן השיח הזה בכלל, וזה הפך הדמוקרטיה

  • גלעד סרי לוי   ביום 13 בינואר 2010 בשעה 6:03

    דומני שהרעיון מחלחל לכל הכתבה, ומופיע בפירוט בפסקת הסיום.

    אני, כמו אנשים רבים שמזלם שפר עליהם ויש להם עבודה קבועה וגג מעל לראשם, ישלי כסף לקנות דברים שאני רוצה, או צריך.
    אבל, עובדה זו אינה הופכת אותי למי שפועל כ"צרכן" . זה לא מייצג את ההוויה או המהות שלי בעולם. כפי שאני לא רוצה לראות את עצמי מאופין על פי פעילות המעיים שלי, למרות שהיא אנושית ונפוצה מאד.
    רוזה פארקס לא היתה צרכנית. המחאה שלה לא נבעה מזכותה הקניינית לשבת במקום שהיא רוצה הנובעת מהסנט וחצי ששילמה לנהג. המחאה שלה היתה בשל זכותה האנושית לשוויון.

    וזה ההבדל.

    ולא, אני לא מכחיש את המצב, אני מנסה בדרכי הצנועה להאבק בו.

  • דניאל   ביום 13 בינואר 2010 בשעה 16:47

    איננו אפשרי,
    מאחר והודות לשיטת הרזרבה החלקית,
    מדינת ישראל מאפשרת לבנקים להבטיח לנו הרבה יותר כסף ממה שיש להם באמת.

    אם כ8% מלקוחות הבנקים ימשכו את כל חשבון העו"ש שלהם, ויעברו לפק"מ בלטה, הרי שנגלה את התרמית במלואה – מהלך זה ירוקן את הבנקים לחלוטין מהרזרבות שלהם, ולא יהיה להם עוד כסף כדי לתת ללקוחות נוספים שבאים למשוך את יתרת העו"ש שלהם.

    מה יקרה אז?
    מה שתמיד קורה. מדינת ישראל תחלץ לטובת בעלי ההון, ותדפיס את הכסף החסר.

    זה נקרא "Bank run"
    Google it up.

    (אני אגב תומך לחלוטין במהלך כזה. הגיע הזמן לחשוף את התרמית).

  • שוקי   ביום 13 בינואר 2010 בשעה 0:43

    קודם כל, אתה מנהל ויכוח עם הכותרת של הכתבה שאותה לא אני נתתי.

    שנית, אני לא מסכים עם התזה שלך. אם רוזה פרקס ומהטמה גאנדי היו צרכנים אז כולם צרכנים, בין אם נאהב את זה או לא. אדרבא – להכחיש את העובדה שאנחנו חיים בתרבות שעשתה לנו רדוקציה לאטומים צרכניים, רק משרת את השיטה.

  • שוקי   ביום 13 בינואר 2010 בשעה 11:00

    לא אמרתי שהמחאה של רוזה פרקס נבעה מהיותה צרכנית. אמרתי שגם כצרכנית של סנט וחצי היה בידיה כוח שיכלה לנצל כדי להילחם על זכויותיה כאדם.

    וזה בא ללמד שטענתך על "מי שאינו צרכן" ולכן מודר מהשיח, פשוט לא נכונה. אנחנו חיים בחברה שבה כמעט כולם צרכנים, אם הם רוצים בכך או לא. גם עובדים זרים, גם מקבלי קיצבאות, גם ערבים וגם חרדים.

    המאבק התודעתי על צלם האנוש לא מייתר את המאבק החומרי על הזכות להתקיים בכבוד. שניהם מזינים זה את זה.

השאר תגובה