מכל מלמדי השכלתי

פוסט אורח של איתי אשר

בלוגרים בישראל מדברים לא מעט על הרצון להשפיע ולשנות את המציאות ואת השיח הציבורי. לכן זה די מפתיע שביום מוצלח שבו מישהו מצליח להשפיע, כמעט ולא רואים פרגון. המקרה של איתמר כהן כדוגמא.

איתמר (אופנן) כהן הוא פעיל סביבתי וחברתי מוכר ובלוגר וותיק ב"קפה דה מרקר", ממובילי המאבק הציבורי באחים עופר וזוכה פרס פראט לתקשורת עצמאית לשנת 2008. איתמר הוא גם פעיל מספר שנים באתר "עבודה שחורה", ובמשך תקופה ארוכה פרסם אצלנו טור מדי שבוע. איתמר הוא כמעט "ארגון חברתי של איש אחד". הבלוג בשבילו הוא כלי חשוב להשפעה, אבל רק אחד הכלים.

בימים האחרונים נחשפה בתקשורת העובדה שאיתמר הביא להתפטרותו של עו"ד רם כספי, שיש מי שרואים בו מהסמלים המובהקים של תופעת "קשרי הון-שלטון", מתפקידו כבורר בין עיריית ירושלים ובין חברת סיטי-פס. כלי התחקיר של איתמר לא היו מכשירי ציתות ו"גרונות עמוקים" אלא כאלה שכל אחד מאיתנו יודע להשתמש בהם: גוגל, דואר אלקטרוני, סבלנות וקצת חוצפה.

בהשוואה ל-99.99% מהחומר המתפרסם בבלוגוספירה הפוליטית, כלומר תגובות מלומדות יותר או פחות לאירועים אקטואליים, המלים שיצאו ממקלדתו של איתמר אשכרה שינו מציאות. אולי זו לא הגזמה לומר שהפעולה הזו הפכה אותנו למדינה קצת יותר טובה.

ההתפטרות של כספי הביאה את איתמר לחשיפה תקשורתית בכמה כלי תקשורת רבי תפוצה – בכתבת דה-מרקר, ברדיו (אצל קרן נויבך לדוגמה) ועוד. דבורית שרגל כינתה אותו "גיבור היום בבלוגוספירה", אבל בניגוד בולט לתואר המרשים, התגובות לידיעה בבלוגוספירה היו מעטות. כמה חברים מ"קפה דה מרקר" פירגנו, וגם מערכת "עבודה שחורה", וזהו פחות או יותר. כשהבחנתי בכך, נזכרתי בציטוט שנשאר לי בראש מפה: "לבלוגים הישראליים יש השפעה קטנה מאד על סדר היום, משום שהבלוגרים לא משתפים פעולה".

אני חושב שהסיבה היא סדרי העדיפויות של איתמר. את הזמן שבלוגרים רבים משקיעים בתקשורת וביצירת קשרים וקישורים בינם לבין עצמם, או בשדרוג ושפצור האתר האישי שלהם (לרוב בלוג עצמאי על מערכת וורדפרס) איתמר משקיע בדברים אחרים, כמו למשל להתכתב עם עיתונאים. לכן אין זה פלא שלמרות הפופולריות הרבה של הבלוג שלו (הזוכה לעתים קרובות לחשיפה בעמוד הבית של "הארץ"), הוא אינו חלק מ"אצולת הבלוגרים" של ארצנו. אם אתה לא שייך ל"נחשבים" ולא ל"מרושתים", קטן הסיכוי שיקשרו אליך, ולמרבה הצער גם קטן הסיכוי שיפרגנו לך.

הבעיה פה היא לא איזו פגיעה באגו של הבלוגר, שהרי ממילא במקרים מסוג זה חשיפה בתקשורת ההמונים שווה הרבה יותר (ומנפחת את האגו הרבה יותר) מחשיפה במאה בלוגים שלכל אחד קהל קוראים קטן. הבעיה היא שמעשים כמו אלה שעשה איתמר יכולים לשמש דוגמה נפלאה לרבים שכותבים כדי לשנות מציאות, ולרוב מתוסכלים מכך שהם כותבים וכותבים והשיירה עוברת.

הסיפור של איתמר חשוב בשביל בלוגרית שנאבקת על דיור בר השגה, בשביל בלוגר שנלחם על זכויות אדם, בשביל בלוגרית שכותבת על זוועות מערכת החינוך ואפילו בשביל בלוגר שרוצה להציל את חתולי הרחוב. לכל אלה שכותבים ברשת כדי לתקן קצת את העולם אני ממליץ ללמוד ולהפנים את המתכון של איתמר להצלחה.

***
עד כאן איתי, מכאן כמה הערות שלי.

ראשית, זו הזדמנות טובה להצטרף לשבחים של איתי לאיתמר כהן. אין ספק שהנחישות שלו מעורר השראה, שאני מקווה שתמשוך רבים לסוג הפעילות שהוא עושה.

אישית, למדתי על סיפור ההצלחה הנוכחי של הנ"ל, מכתבה שראיתי בחטף אתמול בבית הקפה השכונתי שלי בעיתון כלכלי. ייתכן שהייתי מתוודע לסיפור עוד קודם, אבל אני לא מרבה לקרוא עיתונים כלכליים או עיתונים בכלל – בניגוד לדבורית שרגל, שזו בדיוק הסיבה שהיא קראה, כתבה וקישרה.

אני לא רואה את עצמי כאיזה מייצג של תופעה או טרנד בקבוצה כזו או אחרת, אבל אני בהחלט חושב שמה שאיתי מזהה כחוסר פרגון או סדר עדיפויות לקוי, הוא פשוט הרגלי קריאה ותחומי עניין שונים.

לדעתי אופנן איננו "נחשב" או "מרושת" בבלוגספירה, ואינו זוכה לתשומת לב גדולה מה"מרושתים והנחשבים", בגלל נושאי העניין ואופי הכתיבה שלו, ובגלל האופן שבו הוא מתקשר עם אנשים ברשת. אני מכיר כמה אנשים שקוראים את איתמר כהן, ורובם רוכבים אופניים ו/או בעלי מודעות סביבתית גדולה, כלומר – אנשים שדומים לכהן. חלק מאותם אנשים, מכירים פחות דווקא את המרושתים והנחשבים, שכנראה פונים לקהלים אחרים.

"אצולת הבלוגרים" עליה איתי מדבר, מורכבת בעיקר מ-Early Adopters, בלוגרים וותיקים שפעילים ברשת הרבה שנים. זו קבוצה שבה שיעור העיתונאים (חלקם לשעבר), אנשי הוורדפרס ובעלי המקצועות הטכניים, הוא מאד גבוה. חלקם אנשים שיש להם מומחיות מיוחדת, שהיא נושא הבלוג שלהם.

יש ביניהם מעטים שאפשר להגדיר אותם כבלוגרים פוליטיים – רובם כמעט לא כותבים על פוליטיקה, וממילא לא עוסקים בשאלת היכולת להשפיע. רבים מהם הסכימו להיות פוליטיים, לרגע, במערכות בחירות או סביב נושאים שהיו בנפשם, אך ככלל הכתיבה הפוליטית היא מרכיב קטן יחסית בכתיבה שלהם – כמו בסך התוכן בבלוגספירה בכלל.

חשבתי ואני עדיין חושב, כמו שציטט איתי, שהכוח לשנות טמון בפעילות משותפת. ונכון – אם אופנן אחד יכול להזיז דברים אז אופננים רבים שיפעלו ביחד יכולים להפוך עולמות. זו מטרה ראויה. אבל זה לא אומר שכולם צריכים להיות אופננים, שישנה דרך פעולה טובה אחת, או שישנו סדר עדיפויות אחד שנכון לכולם.

לתפיסתי, כדי שהבלוגספירה תוכל להשפיע יותר, על הבלוגרים ללמוד להמשיך לעשות את מה שהם עושים ולהשמיע את הקולות העצמאיים שלהם וגם לפעול מדי פעם במשותף, למען מטרה בעלת חשיבות עליונה או למען מאבק שבו חשוב וניתן לנצח. הבלוגספירה מורכבת מאנשים שונים, בעלי יכולות ויתרונות שונים שמגיעים לשיאם כשהם פועלים יחד – כשלם הטרוגני שגדול מסכום חלקיו, לא כמונוליט.

איתי כתב: "את הזמן שבלוגרים רבים משקיעים בתקשורת וביצירת קשרים וקישורים בינם לבין עצמם, או בשדרוג ושפצור האתר האישי שלהם (לרוב בלוג עצמאי על מערכת וורדפרס) איתמר משקיע בדברים אחרים".

ובכן, אותם קשרים וקישורים הם חלק מהתשתית הנחוצה לפעולה משותפת. העיסוק של חלק מאתנו בטכנולוגיה, היא מה שמאפשר לאחרים להתרכז בתוכן. כישרון הכתיבה של אחדים, יכול להניע אחרים לפעולה. לפעול ביחד זה קודם כל להבין את ההבדלים, לזהות את היתרונות היחסיים, ולעודד כל אחד לתת ביטוי ליכולותיו בצורה שתשרת הכי טוב את המטרה המשותפת.

שוקי

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דבורית   ביום 7 במאי 2010 בשעה 7:15

    אני רוצה רק להדגיש דבר מה שכתבתי בפוסט, ושוקי התייחס אליו מעט פה:
    היה כאן מקרה מוזר.
    ק ו ד ם נכתב על האירוע במארקר. למעשה, איתמר לא כתב כלל פוסט על כך. לדבריו, לא היה לו זמן.
    אחרי שהתפרסמה הידיעה במארקר הוא התראיין לכלי התקשורת, ובבלוג שלו הביא את חומרי הראיונות.
    אני חושבת שזו טעות של איתמר: חשוב מאוד לכתוב על כך בבלוג, הרי זה כל הרעיון, לא? כלומר, אם איתמר הוא פעיל חברתי ומצליח אכן לשנות מציאות, מעולה, אבל אם הוא רוצה לחבר את הדבריו לבלוגוספירה, אפילו לא לבלוגוספירה, אלא רק לבלוג שלו, כדאי לכתוב על כך שם.
    כך שעם כל הכבוד, היה קשה לבלוגוספירה להתעדכן (אם היא לא קוראת עיתון) אם הדברים לא נכתבו בבלוג (במסגרת הקישורי בלוגרים וקריאה ברשת, אני מתכוונת.

  • בים   ביום 7 במאי 2010 בשעה 8:45

    דבורית,
    הדרך בה פעל איתמר כאן דווקא מדגישה את היותו של איתמר ראשית פעיל חברתי בנשמתו ואחר כך בלוגר ומראה שהבלוג עבור איתמר הוא כלי המשרת מטרות בדיוק כמו שפרסום במארקר יכול לשרת מטרה
    הבלוג אינו העיקר אלא האג'נדה שעומדת מאחוריו

  • איתמר כהן   ביום 7 במאי 2010 בשעה 15:34

    תודה לכולם על הפרגון.

    דבורית – לא פרסמתי את הסיפור בבלוגי מכיוון שלא הספקתי לקבל תגובות מכל הצדדים הנוגעים בדבר, ולא רציתי לפרסם את הכתבה ללא כל התגובות. הקוראים שלי יודעים, שכשאני מביא מידע חדשותי (להבדיל מטור דיעה), אני מקפיד על דיווח הוגן, כולל קישור למקורות ראשוניים, ופרסום תגובות. לטווח הארוך האמינות שלי חשובה לי הרבה יותר מעוד סקופ כזה או אחר, חשוב ככל שיהיה.

    פרגון – שוקי צודק. מטבע הדברים הבלוגרים שאיתם אני בקשר הם כאלה שמתמקדים יותר בחברה ובסביבה. אני לא כותב בבלוג בכלל על נושאים מדיניים, וגם לא על נושאים טכנולוגיים, וכתוצאה מכך גם ממעט לקרוא, קל וחומר להגיב או להיות בקשר, עם בלוגרים אחרים, שמתמקדים בנושאים אלה.

    מה שהכי חשוב – המטרה שלי היא בכלל לא כספי. את זה יואב יצחק וגידי וייץ הרי עושים הרבה יותר טוב ממני. הסיפורים החדשותיים הם רק אמצעי כדי לקדם את הדברים החשובים באמת, כמו התכנית הסודית למלחמה בשחיתות.

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=157908

  • שולמית   ביום 7 במאי 2010 בשעה 23:51

    זה פוסט חשוב שמעורר אותי לחשיבה אחרת.

  • דבורית   ביום 8 במאי 2010 בשעה 0:03

    איתמר – הבעיה, במרכאות, היא שהסיפור פורסם בעיתון מודפס, ולא בבלוג שלך, משמע, כבר היו מספיק תגובות וכו'.

  • איתי   ביום 8 במאי 2010 בשעה 16:48

    1. תודה לשוקי על ההערות המאירות, אני מסכים איתן בגדול. יש מי שמתאים לו פעולה מתואמת של עשרות (ע"ע מרפאת הפליטים) ומי שהוא זאב בודד – אלה ואלה ראויים לכל פרגון. מה שחסר לי הוא רישות בלוגרים פוליטיים (ואיתמר הוא בפירוש כזה). אילו היה דבר כזה, לא היית נתקל בסיפור במקרה בעיתון מודפס שלרוב אינך רואה אלא בפוסטים שהיו עושים עליו 10 בלוגרים שאתה קורא יום יום.

    2. דבורית – שימי לב שכבר יש פה שני הסברים שונים למה הפרסום בעיתון הקדים את הבלוג – מחסור בזמן והשלמת התגובות.
    אני רוצה להציע הסבר שלישי, שנובע מפרשנות שלי למדריך לפעיל של איתמר.

    אם איתמר (או כל בלוגר) רוצה להעלות את הסיכוי לכתבה כמו זו בדה-מרקר, ובעיקר להשפעה אמיתית על המציאות, ייתכן מאוד שעדיף לתת לעיתונאי חומר מבושל שלא פרסמת בבלוג שלך מאשר לנסות לעניין עיתונאי שיעשה כתבה מפוסט מעולה שכתבת. נראה לי שיש פה פתרון מעשי לענייני האגו של עיתונאים לעומת בלוגרים.

    יכול להיות שבלוגר ש"רץ לספר לחבר'ה" לא עושה את הדבר הכי טוב אם המטרה היא קודם כל שינוי מציאות.

    3. ד"א איתמר דיווח בבלוג די מזמן על סירחון אפשרי ברכבת הקלה אך בלי כספי – מפה זה התחיל:
    http://ofanan.cafe.themarker.com/view.php?t=1547380

  • דבורית   ביום 9 במאי 2010 בשעה 7:06

    איתי, אין לי בעיה כלל עם התנהלותו של איתמר. זכותו לעשות בחומרים שלו מה שהוא רוצה ולהעבירם למי שהוא רוצה, ומתי.

    אתה מתעלם מדבר אחד: סיפור המעשה כלל לא פורסם בבלוג. זה לא שהוא הקדים אותו. ובמילים אחרות: איתמר העדיף שהסיפור יתפרסם במארקר מאשר בבלוג שלו. הרי אם הכבר עביר את כל החומרים והתגובות למארקר, והתראיין בנושא, יכול היה באותה נשימה להעלות אותם אצלו.

    אני, בתחושתי ובהתנהלותי, רוצה לכתוב את הדברים אצלי, ואז, כל מי שרוצה יכול לקחת אותם, ולהמשיך מכאן הלאה – זו הכוונה שלי (תוך אזכור המקור).

    כלומר, מבחינתי אין מצב שאני פונה לעיתונאי ואז מדווחת אצלי.
    בהחלא ייתכנו מצבים (והיו), שאני מסיבות כאלו ואחרות לא יכולה לכתוב על נושא מסוים, או שאין לי משאבי תחקיר, ואז אני מציעה משהו למישהו, בלי לכתוב כלל, ומנתקת קשר ממנו.
    שוב, זו העדפתי.

  • איתי   ביום 9 במאי 2010 בשעה 8:17

    דבורית בוקר טוב,

    הסיפור המפורט (לא הקלטות של ראיונות) פורסם בבלוג של איתמר, שעה ורבע אחרי דה מרקר ובסופו קישור לכתבת דה-מרקר. שימי לב לשעות הפרסום.

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1573706

    מן הסתם היה פה טקסט מוכן שחיכה למשהו – או לתגובות של אנשים שאיתמר כתב להם, או לכך שכתב דה מרקר יפרסם.

    האסטרטגיה שלך – אני מפרסמת ומי שרוצה שייקח – היא מה שעושים כל הבלוגרים (גם אני הייתי נוהג כך, זה אנושי). טענתי היא שיכול להיות שאם המטרה היא שינוי מציאות ייתכן שהאיפוק הלא אינטואיטיבי ומתן הבכורה לעיתונאי היא הדבר האפקטיבי ביותר.

  • דבורית   ביום 9 במאי 2010 בשעה 8:33

    אכן, לא ראיתי את הפרסום הזה, שבחלט היה אחרי הפרסום במארקר, ועם איתמר הסליחה.
    בכל מקרה, אם הייתי רוצה להיות עיתונאית, הייתי עיתונאית.
    אני לא רוצה להיות, אני לא רוצה לתת בכורה לעיתונאי ו/או להציע את מרכולתי למישהו ו/או לתאם את הפרסום שלי עם כלי תקשורת זה או אחר.

  • איתי   ביום 9 במאי 2010 בשעה 17:17

    אני לא מנסה לשכנע אותך לנהוג אחרת (כאמור – רוב הסיכויים שלו הייתי במצב דומה הייתי נוהג כמוך).

    הטענה שלי היא שבמבט רחב, מאז שהתחלתי לקרוא בלוגים אני חש שיש משהו בכלי הזה שנקרא "בלוג" שמקדש את האינדיבידואליזם ואת האגו, כפי שהיטבת לבטא בתגובה האחרונה. את לא רוצה לתת את הבכורה – ובצדק – שהרי את עשית את העבודה וההישג הוא שלך.

    ייתכן גם שלא הכלי הוא הגורם, אלא שבקרב הבלוגרים ישנו ייצוג לא פרופורציוני של אנשים שהם מראש אינדיבידואליסטים ו/או נון-קונפורמיסטים, שלא משתלבים ב"צינורות המקובלים" (עיתונאים שלא רוצים לעבוד כשכירים במערכת עיתון, דוקטורים בלי קביעות באקדמיה וכו').

    מה שאני מרגיש הוא שהאינדיבידואליזם הזה של הבלוגרים מקשה על צבירת כוח פוליטי. ברור שאי אפשר לייצר מודל של בלוגוספירה שפועלת כמכונה משומנת של אקטיביזם בלחיצת כפתור (כמו הפגנות של העדה החרדית), אבל כרגע אנחנו מתחת למינימום של שיתוף פעולה.

  • דבורית   ביום 9 במאי 2010 בשעה 19:40

    זאת ועוד: אם אתה חושב שעיתון/עיתונאים מונעים משיקולים השונים משיקולי אגו, אתה טועה.
    כולנו פועלים מאותם שיקולים, כן, כולנו רוצים לשנות את המציאות, גם מי שעובדים במערכת ממוסדת וגם מי שלא.
    האגו ככוח מניע – משותף לרבים העוסקים במקצועות הסובבים.

  • איתי   ביום 11 במאי 2010 בשעה 2:06

    בזה אני מסכים באלף אחוזים.

    הבעיה היא שגם שיקולי האגו (של עיתונאים ובלוגרים גם יחד) וגם הביזור של הבלוגוספירה (בהשוואה למערכת היררכית של אתר חדשות) מהווים לעתים קרובות מכשול לשינוי מציאות. אם כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן" נדרשת מידה מסוימת של סנכרון כדי שנהיה "אור איתן".

    הרבה בלוגרים שקראתי רואים שינוי מציאות בעצם העובדה שבלוגים, טוויטר, פייסבוק וכו' סודקים את קרטל המידע/דעות של כלי התקשורת הגדולים, בכך שהממשלה לא יכולה להחביא דברים וכו'. בשביל זה לא נדרש בכלל תיאום ושיתוף פעולה.

    הבעיה היא שההישג הליברלי הזה משתלב יפה גם עם מטרות של ימין חברתי מובהק ("אין דבר כזה חברה, יש רק יחידים" – מרגרט תאצ'ר). כשאנחנו מפוררים ומפוררים, הבניינים שנותרים על תילם הם החזקים ביותר (כלכלית ופוליטית), לא בהכרח הטובים ביותר.

    אם אנחנו רוצים לבנות ולא רק לפורר – להגדיל את מס' הבלוגים ביקום לא עוזר, חייבים מבנה. משהו בכיוון הזה:
    http://www.shooky101.com/?p=55413 או "שקוף" או משהו.

    המינימום שבמינימום זה לפרגן.

  • שוקי   ביום 11 במאי 2010 בשעה 2:15

    חוץ מעניין ההתאמה למטרות הימין המובהק וכו', אני בסך-הכל מסכים איתך. המפתח להישגים הוא שיתוף פעולה, וכידוע לך גם יזמתי מספר שיתופי פעולה כאלה. אני אשמח לדבר איתך על הנושא ולחשוב עליו ביחד, אבל זה לא יכול להיעשות בכתב.

  • איתי   ביום 12 במאי 2010 בשעה 2:13

    ניפגש בהאגס 1 לחומוס אורגני?

  • שוקי גלילי   ביום 12 במאי 2010 בשעה 3:06

    מה יש לך מחומוס אורגני? משהו בעיר העתיקה נראה לי הרבה יותר מתאים.

  • איתי   ביום 14 במאי 2010 בשעה 2:45

    מעולה, תרים טלפון כשאתה עולה לבירתנו הנצחית.

השאר תגובה