הקיצבאות לאברכים, תוכנית ויסקונסין ושאר שקרים

בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים נוהגים אצלנו באנשים כבכלי משחק. יום אחד אלו האברכים וביום אחר משתתפי תוכנית ויסקונסין – העיקרון דומה, ומי שלא בקיא בפרטים עלול לא להבין שהכל אחיזת עיניים.

אחד הנושאים החמים של השבוע האחרון בעיתונות הישראלית, היה המשך העברת הקיצבאות לאברכים גם בשנים 2011 ו-2012. ראש-הממשלה נתניהו, שביער הספינים שלו קשה להבחין בדובי התקציב, מינה ביד אחת ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא וביד השנייה כבר העביר את החוק, עם הסעיף בתוכו.

אז כן, התנהלותו הנוכלית של ביבי מצליחה לעצבן כל פעם מחדש, אבל הנושא עצמו הרבה יותר מסובך ממה מהתמונה הרדודה, חסרת העומק, שציירה לו העיתונות. כל הדמגוגים הרגילים היו שם גם הפעם, תופסים טרמפ על גל השנאה, מיאיר לפיד ועד בן ציון ימיני, ורק סבר פלוצקר – מאד במפתיע – הציג ראייה מפוכחת ואנושית יותר.

הקיצבאות לאברכים: לא הבעיה

ראשית, שנבין במה מדובר: כעשרת-אלפים תלמידי ישיבות מקבלים סכום של 1000 ש"ח לחודש בקירוב. הם מקבלים את הכסף הזה כהבטחת הכנסה משום שאינם עובדים אך גם אינם מחפשים עבודה (וחלקם מעולם לא עבדו) ולכן לא זכאים לדמי אבטלה, למשל. הם במצב הזה בגלל החלטות שקיבלו אחרים – המחוקק, ממשלות ישראל, ואנשים כמו אלי ישי. החלטות שבדרך-כלל לא הונעו על-ידי מוטיבציות מהסוג של מה טוב למדינה או מה טוב למגזר החרדי.

הבעיה האמיתית היא לא הכסף שמועבר לאברכים, שהוא כחצי פרומיל מתקציב המדינה. הבעיה היא שמדינת ישראל מעולם לא עשתה מאמץ אמיתי לשלב את החרדים במשק, ולהפך – הקשתה עליהם בדרכים רבות. גם הדמגוגיה מבית אהוד ברק, שהבטיח לגייס את תלמידי הישיבות, לא נועדה להועיל ואכן מאד הזיקה. הפתרון ההוגן וההגיוני, שבמסגרתו יוכלו תלמידי הישיבות לרכוש הטבות מס כמו של חיילים משוחררים במסלולי שירות לאומי שונים, נראה רחוק מתמיד.

מה שחשוב להבין, וזה כבר לא עניין של עובודת אלא של שכל ישר, הוא שאף אחד לא באמת נהנה לקבץ נדבות. הנחת העבודה צריכה להיות שרבים במגזר החרדי היו שמחים לעבוד לו היו להם אפשרויות תעסוקה. אלו שמכנים אותם בשמות לא טורחים להדגיש את הנקודה הזו, או כי הם בורים ועמי ארצות או כי זה הורס להם את התיאוריה.

תוכנית ויסקונסין: כשרשעות ושחיתות נפגשות

אותם דברים אפשר לומר גם על הרוב המכריע של מקבלי קצבאות השלמת ההכנסה: הם היו שמחים להתפרנס ולחיות בכבוד, ואם אינם מצליחים בזה אז הכישלון הוא קודם כל של המדינה ועליה לקחת על זה אחריות.

הנחת העבודה של פקידות האוצר, כבר הרבה שנים, היא ש"מי שרוצה למצוא עבודה מוצא", אבל כל עובד סוציאלי יוכל לספר לכם שזו שטות מוחלטת. בשולי האוכלוסייה ישנם אנשים שאיש אינו רוצה להעסיק אותם, ואם המדינה לא תתמוך בהם הם יתדרדרו לפשע או יגיעו לרחוב. התמיכה בהם היא לא עסק זול – יותר מחצי אחוז מתקציב המדינה – אבל זה המחיר של להיות מדינה מתוקנת, אנושית, שיש בה ערבות הדדית בסיסית.

תוכנית ויסקונסין, שנדחפת כאן כבר שנים על-ידי אידיאולוגיה אכזרית ולוביזם מושחת, נועדה לכאורה "להכריח" את מקבלי הקיצבאות להיות יצרניים. היא יוחצנה כדרך יעילה להעניק להם סיכוי – הכשרה מקצועית , השמה מקצועית וכו'. בפועל, התוכנית נכשלה כישלון חרוץ: השמה עלתה למדינה בממוצע 34 אלף שקלים, שזה לפחות פי 16 ממה שעולה השמה על-ידי שירות התעסוקה.

איכות ה"הכשרה" שמעניקים קבלני ויסקונסין נחשפה בכתבת תחקיר של ערוץ 2 ששודרה בדצמבר האחרון. הם צילמו במצלמה נסתרת את מה שמתנהל בתוך ה"כיתות", וזה נראה רע, רע מאד. בשורה התחתונה, התברר שמדובר בתוכנית שנזקיה החברתיים גדולים, עלותה מופרכת והתועלת שנובעת ממנה בלתי קיימת. לכן היא בוטלה לפני פחות משנה.

אז למה ביבי מחזיר אותה? אולי כ"עז" תקציבית, אולי מתוך אידיאולוגיה טיפשית ומרושעת ואולי כי בעל אינטרס זה או אחר עשה איתו דיל כלשהו – לא נדע כנראה. מה שברור הוא שלא מדובר כאן על הפתרון – זה עדיין חלק מהבעיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רונה   ביום 26 באוקטובר 2010 בשעה 19:23

    מצויין

  • מיקי   ביום 26 באוקטובר 2010 בשעה 19:57

    תודה על המאמר

    תיקון קל – "ההגדרה אנשים בשוליים שאף אחד לא רוצה אותם"

    בבדיקה קל בסטטיסטקות המתפרסמות לבקרים על אזרחים שיש להם תוארים / מקצוע וכו' ובכל זאת מתקשים למצוא עבודה

    כלומר, לא רק אלא בשולי החברה – אלא חברים במרכז החברה, גם להם לא קל בזה

    ואין מה לעשות – חברה שרוצה להחזיק במשהו סט של ערכים חברתיים צריכה להחזיק את החלש ולא משנה מדוע הוא חלש

    אברך, חד הורית או סתם מובטל כי אף אחד לא רוצה להעסיק אותו

טרקבאקים

כתיבת תגובה