מיליון מילים בינואר

עם חשיפת מסמכי המו"מ הישראלי-פלסטיני באל ג'זירה אתמול (ובהנחה שהם אותנטיים, כמובן), התחוור סופית למי שהטיל בכך ספק שה"מכשול לשלום" הוא ביבי נתניהו.

הכרחתי את עצמי להשתמש בביטוי  "מכשול לשלום" שמאד לא חביב עליי, כי זה ביטוי שנתניהו ודובריו משתמשים בו לעיתים קרובות. במיוחד כחלק מהצירוף "הפלסטינים הם מכשול לשלום", שאופיו המכליל מאד לא נעים לאוזן – אני, לפחות, נע באי נוחות כאשר אני שומע שעם שלם הוא "מכשול" או "בעיה" או שהתנגות מסויימת היא "פגם גנטי" שלו (אגב, רטוריקת ה"מכשול לשלום" חביבה גם על גורמים נוספים – באו"מ, בממשל האמריקני וכו' – אבל בדרך-כלל בקונטקסט קצת שונה).

ה"מכשול" במובנו הביביסטי, הוא המשך של ספין ה"אין פרטנר" של אהוד ברק, שגם בו עדיין משתמשים לעיתים מזומנות (לרוב במסגרת המשפט השחוק "אין לנו פרטנר בעת הזאת"). זהו הספין שעל גבו ירד ברק מהעץ של קמפ דיוויד בשנת 2000, באלגנטיות דומה לזו שבה ברח מלבנון או עזב את מפלגת העבודה עשור מאוחר יותר.

כדי לשכנע רציתי להפנות אתכם לסרט התיעודי "מיליון קליעים באוקטובר", שבו כמה מהאנשים שהיו הכי קרובים אז לברק מודים שאינתיפאדת אל-אקצא הייתה בעצם ספין שיצא משליטה. למרבה הצער, המקור היחיד ברשת שבו אפשר היה לראות את הסרט הזה לא עובד (זמנית? עד שאמצא מקור אחר אפשר לקרוא כאן תקציר).

השימוש בביטוי "מכשול לשלום" מצד ביבי ודומיו – וברק נראה דומה לו היום מתמיד – הוא צורה צבועה במיוחד של שקר, כי הוא מרמז כאילו הנ"ל רוצים להגיע להישגים במשא-ומתן וההנהגה הפלסטינית מערימה קשיים מיותרים. אבל אם מה שפורסם באל ג'זירה נכון, עולה תמונה שלפיה ביבי כבר יכול היה לסיים את המו"מ עם הפלסטינים בהישגים גדולים משמעותית מאלו שהשיגו קודמיו, ופשוט התחמק מכך בכל דרך.

חמור מזה: בחלוקת העבודה בין ביבי לברק, היה האחרון אחראי להונות את האמריקנים (והישראלים) לחשוב שביבי הוא מנהיג פרגמטי וכן בכוונתו להגיע לפתרון מוסכם. התבהרות העובדות שסביב המו"מ מעמיקה את הקרע בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני, ודוחפת אותנו עמוק יותר לבור שבו נמצאים יחסינו עם אירופה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורן   ביום 24 בינואר 2011 בשעה 19:04

    יש רק בעיה אחת- הישראלי המצוי מחזיק בנרטיב הפוך לגמרי:

    אחרי שהסתבר שהפלסטינים מגמישים עמדות, יאמר לעצמו הישראלי, מה שנותר הוא להמשיך וללחוץ, עד שנקבל את מה שאנחנו רוצים (יהיה אשר יהיה). עוד קצת, עוד שילוב של קשיחות וברוטליות, ונוכל לחתום איתם על הסכם שבו הם גם יוותרו על מדינה, גם יתפרקו לגמרי מנשקם, גם יהרגו את החמאס (בידיהם החשופות כמובן, כי נשק כבר אין להם), גם יקבלו את ההתנחלויות על כל מה שמשתמע מכך, וגם יסכימו לספח אליהם את "המשולש" המלא בערבים. רגע, בעצם, למה להעביר להם את השטח? שיקחו רק את הערבים. את השטח נשאיר אצלנו. ואז יהיה שלום.

    אין ספק, יאמר לעצמו הישראלי, צדקת דרכנו הוכחה, ובגדול. רק ביבי וליברמן יכולים.

    נשמע הזוי? הדמיון הישראלי, כבר למדתי, חזק יותר מכל מציאות.

  • שוקי גלילי   ביום 24 בינואר 2011 בשעה 19:42

    אורן – לא חושב שאתה צודק. גם משום שאין דבר כזה "הישראלי המצוי", וגם משום שרוב הישראלים תומכים בהקמת מדינה פלסטינית – בכל הסקרים. לדעתי ישנם מצביעי ליכוד שבאמת מאמינים שביבי הוא מדינאי זהיר שמנסה לאזן בין הצורך ב"שלום" לצורך ב"ביטחון". קשה להם להאמין – אולי עכשיו יהיה טיפ טיפה קל יותר – שהאיש הוא באמת מה שאומרים עליו. כלומר, אי אפשר להאמין לשום דבר שהוא אומר.

  • אורן   ביום 24 בינואר 2011 בשעה 20:32

    "הישראלי המצוי" הוא ביטוי "קצת" מתנשא, שביקש לכוון לקונצנזוס המרכז-ימין ששולט פה בתקופה הנוכחית.

    בהתאמה, התסריט היה מוקצן "קצת", אבל בבסיסו הוא נכון, ואני אנסה להסביר:

    1) רוב הישראלים אחוזי פחד מפני הפלסטינים, תוצאה של העשור הקודם, רווי האינתיפאדה, שבו הוכיחו הפלסטינים את יכולתם המרשימה להרוג הרבה ישראלים באמצעים פשוטים יחסית.

    2) הימין הישראלי הצליח להשריש פה את גישת ה"משחק סכום אפס" בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, דהיינו: כל הישג שלנו הוא הפסד שלהם, ולהיפך (וזאת בניגוד לגישת השמאל, שביקשה להנציח בלבבות גישה "אוטופית", שלפיה השלום שווה את מחירו, כי רווחת הפלסטינים קשורה ברווחת הישראלים. השמאל, כידוע לשנינו, ספג מהלומת מוות בסוף שנת 2000, תודות לאהוד ברק).

    מכל זה יוצא שהישראלי מוכן אמנם למדינה פלסטינית, אבל רוצה לראות "מקסימום הישגים" טריטוריאלים. העובדה שהפלסטינים מוכנים לקחת פחות ממה שהשמאל טוען שמגיע להם אומרת בעצם ש"ביבי צודק", לא בהכרח שהוא אדיוט שמחמיץ הזדמנות. הוא צודק, כי הקשיחות שלו תשתלם לנו בהסכם שיהיה. לכן ביבי לא יאבד תמיכה, משום שרוב הישראלים לא יעשו את הקשר "אין מו"מ=ביבי שקרן וגורם אסון", אלא יחשבו ש "אין מו"מ= טוב מאד, כי בסוף הפלסטינים יתקפלו עוד, כמו שהוכח מהמסמכים האלה, ואז יהיה מו"מ".

  • ארז מילנר   ביום 25 בינואר 2011 בשעה 16:19

    שוקי שלום,

    האם קראת את המסמכים, בטרם פירסמת את מאמרך המלומד ?

  • ארז מילנר   ביום 26 בינואר 2011 בשעה 12:39

    לנוכח השתיקה ושתיקה כידוע נחשבת כהודיה, אני מניח שלא ממש קראת את המסמכים.

    אפילו לא את התקציר.

    ועדיין, זה לא יפריע לך להמשיך ולטעון כי המסמכים מוכחים את מה שידעת וחשבת לפני שיכלת לקרוא את המסמכים אותם לא קראת.

    כנראה שמי שיודע כבר את כל התשובות מראש, לא צריך ממש לחקור ולקרוא.

    אני, כשלעצמי, מוותר על הפריבילגיה הזאת.

  • רונה   ביום 27 בינואר 2011 בשעה 14:37

    מיליון קליעים באוקטובר

  • שוקי גלילי   ביום 29 בינואר 2011 בשעה 12:41

    ארז – קראתי, כנראה, מה שאתה קראת. לא ראיתי בשום מקום את כל 1600 המסמכים וגם לו הייתי רואה ומנסה לקרוא אותם לא הייתי מסיים לעשות את זה עד כתיבת הפוסט. אתה נשמע כמו אדם אינטליגנטי ולכן הנחתי שאתה מבין את זה לבד ושהשאלה שלך היא רטורית, ומכיוון שהטון שלך לא נשמע כמו של מישהו שבאמת רוצה לדבר אז נתתי לך להגיב אבל לא טרחתי לענות. אתה מוזמן לנסות להציג את דעתך כחלק מדיון, אבל אם מה שאתה רוצה זה לריב איתי – לזה אין לי כוח. ואגב, "הודאה" ולא "הודיה".

  • ארז מילנר   ביום 29 בינואר 2011 בשעה 13:13

    לא באתי לריב, פשוט קצת התאכזבתי. אני מצפה ממך ליותר.

    אני דווקא קראתי את התרגום לאנגלית של המסמכים, והתמונה העולה מהם מורכבת בהרבה מכזו המוכיחה כי ביבי הוא. המכשול לשלום. נהפוך הוא. עולה ספק חריף לגבי בשלות שני העמים לוויתורים. זו תמונה פסימית ועצובה והיא מצריכה דיון אמיתי אצל אלו הרוצים בשלום והמוכנים לשאת בסיכונים ולשלם במטבעות קשים.

     מעבר לכך, שתיקה כהודיה

    תבדוק בוויקי ובתקנה 83 לתקנות סדר דין אזרחי….

    ארז

  • ארז מילנר   ביום 29 בינואר 2011 בשעה 13:23

    http://he.wikipedia.org/wiki/שתיקה_כהודיה

  • שוקי גלילי   ביום 29 בינואר 2011 בשעה 18:26

    " אי מהימנא לך דלא גזלנא הוא זיל אפקה ואע"ג דשתקה אלמא לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא… "
    תלמוד בבלי, כריתות י"א ע"ב.

השאר תגובה