חכמי חרם: כיצד למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את החרם

בימים כתיקונם – כלומר, עד היום – לא הייתי חסיד גדול של חרמות שמאלניים למיניהם. אני מאמין, כמו שלימד אותי לפני שנים הוטרינר ד"ר בועז ארד, שתמיד כדאי "לנסות קודם בטוב". כשאתה מתמודד עם יצור מטומטם והיסטרי, שמצבו (הסובייקטיבי לפחות) רק הולך ומחמיר, נקיטת יד קשה היא לעיתים קרובות לא הטקטיקה הטובה ביותר.

אני בעד חרמות צרכניים, אבל בעיקר אלה שמכוונים לפגוע בכרישים ולא בדגי הרקק. לדוגמא, החרמה של קוטג' ותנובה בפרט או של יצרני חלב ומוצרי חלב בכלל, היא דבר מבורך בעיני. העובדה שענקי המזון, כמעט בלי יוצאים מן הכלל, גם מחזיקים מפעלים בשטחים כדי ליהנות מהטבות מס מפליגות, קשורה בעיני פחות לתמיכתן בכיבוש ויותר לנכונות הכללית של הנ"ל לנצל אותנו בכל דרך אפשרית.

הדברים כמובן כרוכים זה בזה – הניצול של הפלסטינים וניצול של עדר הכבשים המכונה "ישראלים" – אבל כלל לא בטוח מה כאן הסימפטום ומה הבעיה. גם לא בטוח כלל שאמנים שמבטלים הופעות בישראל משפיעים יותר מאמנים כמו ליאונרד כהן, שהגיע לכאן והופיע וניצל את ההזדמנות כדי להביע את משנתו השמאלנית על הבמה. איש לא אמר עליו אז שהוא מבצע דה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית, למרות שתרם את ההכנסות מההופעה לארגון של הורים שכולים יהודים ופלסטינים.

בימים כתיקונם – כלומר, עד הערב, כשעבר חום החרם המתועב – חשבתי גם שלקרוא למוסדות אקדמיה להחרים אוניברסיטאות ישראליות זה רעיון טיפשי. בדיוק מאותה סיבה שהשמאל, בארץ ובעולם, האמין שיש לחזק את הפתח על חשבון החמאס – עדיף היה לחזק את מוסדות האקדמיה בישראל, שהם מהיחידים שעוד מעודדים חשיבה ביקורתית או חשיבה בכלל.

אבל הימים-כתיקונם נגמרו, חברים. אם היו לי ספקות לגבי הכדאיות והאפקטיביות של חרמות כנ"ל, הרי שמעולם לא פיקפקתי בלגיטימיות שלהם. להוציא אותם מחוץ לחוק זה מעשה טיפשות ומעשה נבלה, פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית ופשע כנגד הצרכן הישראלי שיש לו את מלוא הזכות לנצל את כוחו הצרכני בהתאם לצו מצפונו, השקפותיו ומאוויו.

לכן, אם עד עכשיו נמנעתי, למשל, מקניית מוצרים של תנובה אז עכשיו ברור שלא אגע גם בשום מוצר של החברות הבנות שלה שפועלות בשטחים. גם בגלל שאני לא אוהב שאומרים לי מה לקנות ומה להחרים וגם בגלל שאני לא אוהב שימוש בפטריוטיזם מעושה כדי להגן (ישירות או בעקיפין) על תאגיד מנוול ומנוון, שהוכיח רק לאחרונה לכולנו שטובת אזרחי ישראל – מתנחלים או לא – נמצאת במקום האחרון בסדר העדיפויות שלו.

תנובה, הקוטג' שלה, ומגוון מוצריה המגיעים מהשטחים הם רק דוגמא כמובן. העניין הוא שעד עכשיו לא בדקתי מאיפה מגיעים המוצרים שאני קונה, ולא החרמתי באופן אקטיבי מוצרים שמגיעים מהתנחלויות, והערב – הודות לביבי וחבריו – זה השתנה.

וכדאי לקרוא גם את זה:
חרם להגנה על הדמוקרטיה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון חבר   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 6:34

    אחת התכונות הנבזיות של חרם, כל חרם, היא שפעמים רבות יש לחרם תכונה של בומרנג. כאשר אתה חושב על תנובה ברור שאינך חושב על החקלאים שבזיעת אפם חולבים כל טיפת חלב שלרבים מהם טיפת חלב שקולה כנגד פרור לחם. ברור גם שאינך חושב על האפשרות שחרם יביא לצמצום הספקת החלב וכיוצא מזה לצימצום יצור הגבינה, לא רק הקוטג' ובכך יפגעו הצרכנים ויותר מכך, בעיקר ילדיהם, שלא יהיה להם חלב ולא גבינה על כל המשתמע מכך.
    נכון שלאורך כל ההיסתוריה, עליה על בריקדות הביאה לריגוש ולזרימה מואצת של הדם בעורקים. אבל אם תבחן את ההיסתוריה לעומק, תראה שבמקרים רבים פגע החרם יותר במחרימים מאשר במוחרמים, אז כדאי לחשוב שבע פעמים לפני שעושים את החרם.

  • Gil   ביום 12 ביולי 2011 בשעה 9:12

    ומה בדיוק אשמתם שמישהו חוקק חוק כזה? הייתי מבין אם היית מחרים את הפוליטיקאים הטיפשים שהצביעו עבורו ואת מפלגותיהם וקורא לכולם להחרימם בבחירות הקרובות ומפגין מתחת לבתיהם עם מגפונים כל היום עד שהם יצעקו גוועלד, אבל להצטרף לחרם על מוצרים שמיוצרים בשטחים רק משום שמישהו חוקק חוק שאומר שהחברה (לא המדינה. זה חוק אזרחי לא פלילי) שקוראים להחרמת מוצריה יכולה לתבוע ללא הוכחת נזק? זה כבר ממש מטופש.

טרקבאקים

  • מאת חרם להגנה על הדמוקרטיה | יונית מוזס ביום 12 ביולי 2011 בשעה 1:29

    […] שוקי גלילי – חכמי חרם: כיצד למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את החרם […]

  • מאת Repentance « אמת מארץ ישראל ביום 12 ביולי 2011 בשעה 10:40

    […] זאת, הרשו לי במחילה רק להביע את דעתי הצנועה, ש"עדר הכבשים המכונה ישראלים" – "כלל לא בטוח מה כאן הסימפטום ומה הבעיה". […]

השאר תגובה