דורש, לא רוצה

זה קורה לכולם.

בטעות הזו נתקלתי לא פעם ולא פעמיים, ובחלק מהפעמים הייתי אני, למבוכתי, זה שעשה את הטעות: "העם רוצה צדק חברתי", במקום "העם דורש".

נכון, דרישה נשמעת פחות נעימה מרצון אבל הרצון כבר נמצא בחצי הדרך לתקווה שהיא שלב אחד לפני הייאוש – המקום שממנו רבים מאתנו הצליחו לחמוק בדקה התשעים, בזכות המחאה. לכן זה כל כך ברור שהעם לא "רוצה", הוא "דורש!", עם סימן קריאה. לא, עם שלושה סימני קריאה. העם דורש באותיות גדולות בצבע אדום. הרצון, שנעדר את התקיפות של הדרישה, לא מתאים למחאה.

נדמה לי שלמרות הכל, רוב האנשים שצועקים עכשיו הם פשוט אנשים שלא צעקו קודם, כלומר – חלק מהם ממש לא רגילים לצעוק.

הבלבול, בין רצון פסיבי לדרישה אקטיבית, מלמד לדעתי שכולנו עוד נאבקים בשרידים של תפיסת מציאות ישנה, שהגיעה לקצה ב-14 ליולי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

כתיבת תגובה