האוהל שבלב: המחאה לשלב חדש

הימים הם ימים של נפילת מתח. הרבה אנשים עייפים מפעילות וצרודים מצעקות, ומרשים לעצמם לנוח קצת, ואני דווקא בעדם. הציניקנים ורואי-השחורות כבר עסוקים בהספדים. האופטימיים, אומרים שאנשים אוספים כוחות לקראת הסיבוב הבא. אני רוצה לנסות להציג כיוון שונה של הסתכלות על הכל.

זה היה לפני שבועיים בלבד, למרות שזה נראה עכשיו כאילו חלף נצח. באמצעי התקשורת כינו את היום ההוא "היום הקשה ביותר של המחאה עד כה". עבור רבים מאתנו, זה היה אכן יום לא קל מבחינה מוראלית, אבל למחרת זרחה השמש וארבעה ימים מאוחר יותר יצאו למעלה מ-300 אלף אנשים להפגין.

כמובן, זה לא שינה את העובדה שעכשיו אוגוסט ובאוהלים חם, ועם כל הכבוד לאווירה הנהדרת זוהי צורת מחאה מאד תובענית. שזו רק אחת הסיבות לכך שתנועת המחאה צריכה להשלים עם תוחלת החיים המוגבלת שלה ולאמץ צורות מחאה נוספות.

מחאה לא חייבת להיות קשה לביצוע כדי להיות אפקטיבית ולא חייבת להיות אלימה כדי להכאיב – במיוחד כשאתה נהנה מיתרון הגודל, מה שקוראים: "העם איתנו".

מחאה על אש קטנה

ב-2300 ומשהו האוהלים המפוזרים ברחבי ישראל, וסביבם, יש בכל נקודת זמן אלפים רבים של אנשים אנשים חדשים ממשיכים להגיע לראשונה למאהלים, ומדי פעם מתלקחים במקומות שונים בארץ קיני מחאה חדשים. כן, גובה הלהבות נראה מעט נמוך ממה שהיה כאן לפני שבוע או שבועיים, אבל אולי חלק מזה קשור לפער בין היכולת של התקשורת לסקר את המתרחש בערי המרכז מול הפריפריה. מסיבה דומה אין לנו באמת מושג מה קורה בציבור הדתי, במגזר הרוסי, במגזר הערבי וכו'.

אובייקטיבית, מוצ"ש האחרון, למרות המספרים הקטנים אבסולוטית, היה ציון דרך היסטורי לפריפריה שכבר שכחה מהי הפגנה. גם הירידה בת 6.5 האחוזים במחירי הדירות, בתום חודש אחד של מחאה בלבד, היא אירוע היסטורי בעל השלכה תודעתית גדולה. ואם נתניהו ישחרר סופסוף את גלעד שליט, כפי שהיה צריך לעשות מזמן, יהיו אנשים שיתאהבו בו מחדש – אבל על כל אחד מהם יהיו עשרה שיבינו שיזקפו את ההישג לזכות המחאה.

למי ששואל מה יקרה אם אם המחאה "תתמוסס", אני אומר שלדעתי זה בלתי אפשרי. יהיו אוהלים או לא יהיו, את הנעשה אין להשיב – מדינת ישראל עברה את נקודת האל-חזור בתהליך היסטורי של שינוי, שעיקרו תודעתי. המאהלים מציגים מניפסטציה ספציפית של השינוי, המשמשת גם כקטליזטורית שלו, אבל הדלק שמזין את המחאה לא ייתנדף אם המאהלים יתפרקו. היא לא תיעלם, רק תשנה מצב צבירה.

הטעויות של נתניהו

בסביבתו של ביבי יש מי שמשכנע את עצמו שהמשחק עוד פתוח, ומספיק אירוע לאומי-מדיני-בטחוני כזה או אחר כדי שהכל יתהפך ויחזור לקדמותו. אני חושב שהם לא מעריכים נכון את עוצמת המיאוס שהציבור חש. זו הסיבה שהתמיכה בנתניהו ממשיכה לרדת בכל סקר חדש – חרף כל הספינים, ההכפשות, ההסתה והחנפנות, שנועדו לטמטם את הציבור. סקר ערוץ 10 מסוף השבוע העניק לו 29 אחוזי תמיכה בלבד. קרוב לחצי בהשוואה לשיא, כשחזר מביקורו בקונגרס האמריקני.

מסתבר שכל מאמציו של נתניהו מראשית המחאה ועד עכשיו, לא רק שלא פגעו בתמיכת הציבור במחאה אלא הגדילו אותה. אדרבא – חלק גדול מהציבור זועם עכשיו לא רק על המצב החברתי, אלא גם על הניסיונות הנבזיים להחריש את המחאה.

אגב, חלק מהסקרים שפורסמו חושפים שלא רק ביבי והליכוד מאבדים גובה, אלא גם קדימה מתרסקת – מה שמוכיח שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שחושבים בשתי המפלגות הללו. הוא מאזין לציפי לבני משמיצה את נתניהו ומקבל בחילה משניהם. הוא רואה את ביבי זורק לכלבים את בן-בריתו שטייניץ, ויומיים אחר-כך רואה את שני אלה מסתחבקים במליאה, וחש סלידה. הוא רואה ביבי מנהל ספינים נגד אלי ישי, וחש בוז כלפי כל הצדדים.

אלי ישי: יפרק את הקואליציה?

לא סתם אמר אלי ישי שהוא "בשל למשבר קואליציוני". יש לו עכשיו סיפור אישי עם נתניהו, שמאז אסון הכרמל חוגג לו על התחת. לא מספיק שהצליח לגלגל אליו את רוב האשמה, אלא גם שלח לו השבוע את אשתו, להטיף לו מוסר ולגזול תמונה עם חסרת ישע בת 4. זו, למקרה שהחמצתם, הייתה פתיחת מסע הבחירות "ביבי 2012". כמו שאפשר להבין, במרכז הקמפיין תעמוד האשה שכולנו אוהבים ומעריכים.

מאז אסון הכרמל ביבי הפך את ישי לשעירו לעזאזל הראשי לצד יובל שטייניץ. השבוע, בזמן שאשתו של נתניהו יצאה לשליחות ההומניטרית – כלומר הוציאה הודעה לתקשורת – הקפידו "המקורבים" לבדוק שכולם יודעים שישי נושא באחריות עיקרית לאסון הכרמל, כמובן לצד שטייניץ וברק. גם שני האחרונים הספיקו מאז להסתכסך בינם לבין עצמם, סביב הצעת שטייניץ לקיצוץ בתקציב הביטחון. פרשייה מוזרה שהניבה את הציטוט המדהים הזה – ממש ימות המשיח:

לשכת ברק בתגובה להצעת הקיצוץ של שטייניץ

לשכת ברק בתגובה להצעת הקיצוץ של שטייניץ.

קצת קודם, הקפיד נתניהו להסתכסך עם המשטרה וראשי-הערים הגדולות, כשקרא להם באמצעות התקשורת לחדול מפינוי מאהלים – משימה שהוא עצמו שלח אותם אליה יומיים קודם, באמצעות ישי ואהרונוביץ'.

וזה לפני שהזכרנו את נערי נתניהו, הסמרטוטים שנשלחים לתקשורת עם מסרים סותרים מדי כמה ימים – פעם הם מכנים את המוחים "אנרכיסטים" ופעם הם מתחנפים אליהם, ובדרך הולך לעזאזל לא רק העתיד הפוליטי של נתניהו אלא גם זה שלהם.

כמה מהם יישכבו בשבילו על הגדר עד הסוף, אבל בקבוצת האופורטוניסטים הזו נמצאים גם האנשים שיבגדו בו ראשונים.

בכל אופן, על הציר הזה – אלי ישי-ביבי נתניהו – תחוג הממשלה עד שתיפול. לישי, כמו לדרעי, יש כמובן את הלו"ז של עובדיה על הראש. אבל יש לו גם שותפות גורל נדירה עם הרבה אנשים שמבינים שעם ביבי זה לא ילך.

דווקא במשמרת שלו

ממשלת נתניהו צריכה ליפול, כמובן באופן חוקי ולא אלים אלא באמצעות פעילות פוליטית חוץ-פרלמנטרית שהיא נשמת אפה של כל דמוקרטיה.

ביבי צריך ללכת לא כי האלטרנטיבות טובות במיוחד או כי קודמיו היו צדיקים גדולים. ביבי צריך ללכת כי מדיניותו כשלה והאידיאולוגיה הקיצונית שהוא מייצג מרסקת היום בזו אחר זו כלכלות משגשגות ברחבי העולם.

ספרד ואירלנד, שתי מדינות שהציג לנו ב-2003 כמופת למדיניות כלכלית נכונה, שרויות במשברים קשים. ארגנטינה, שלמשך כמה שנים אומללות עברה "ביביזם" מואץ והתרסקה, חזרה לאחרונה לצמיחה ושגשוג הודות למדיניות רווחה מתוקנת – בדיוק מהסוג שביבי פשוט לא יאפשר שתהיה כאן.

אבל ביבי צריך ללכת גם בגלל שלא יוכל לשקם את אמון הציבור בו ובממשלתו. אש המחאה יכולה לעלות או לרדת, וזה לא ישפיע כהוא זה – כי רוב מכריע של הישראלים הבינו שיש "שיטה" ושביבי הוא המייצג הראשי שלה כרגע. בשבועות האחרונים הציבור גם ראה מי הם האנשים שנחלצים לעזרת נתניהו, וכיצד האיש עושה הכל כדי לבלבל, למוסס, ולהסית – כמו תמיד, רק שהפעם זה גם נגדם.

המחאה לשלב הבא

אוהלים, צעדות והפגנות המוניות – כל אלו הן צורות מחאה נהדרות אבל ישנן מגוון דרכים אחרות. האתגר, אם לפשט הוא ש"לצד השני יכאב יותר". וכמובן – בגבולות החוק.

איך מוחים בצורה שהיא גם חוקית, גם לא אלימה וגם מסוגלת "לעצור את המדינה"? אני שומע כל הזמן רעיונות יצירתיים, שיופיים הוא בפשטותם ושלחלקם בוודאי תתוודעו בקרוב.

אבל יותר מזה ריגש אותי לגלות ש"העם" לא מחכה לרעיונות אלא מוחה ביומיום, בכל מקום שבו הוא נמצא. האם יצא לכם לבקר לאחרונה בסניף בנק, למשל? או במשרד הפנים, או בביטוח הלאומי? אני שומע סיפורים, ויצא לי גם לראות מקרה אחד ששכנע אותי: אנשים התחילו לפתוח את הפה ולהגיד את מה שהם חושבים. גם אלו שלא באים להפגנות.

אז כן, חשוב להמשיך למחות גם ברחוב, אבל העיקר הוא לא האוהל הוא מה שהוא מסמל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שאול א.   ביום 19 באוגוסט 2011 בשעה 9:25

    גישת הממשלה שלנו לנושא היא שגויה מלכתחילה.
    קיצוצים הם לא הפתרון.
    קיצוצים רק ישימו פלסטר קטן על שבר גדול ומדמם.

    המחאה דורשת סדר לאומי וחברתי חדש!
    המבנה התקציבי הנוכחי צריך להתפרק ולהיבנות מחדש בהתאם למציאות הנוכחית.
    אסור למחאה להסתפק בפלסטר!

    שאול

כתיבת תגובה