מחאה, הפוגה, מאבק

מחאה זה דבר מעייף. החוכמה היא להפוך אותו מעייף יותר לצד השני, ובשביל זה חשוב מדי פעם גם לנוח.

למקרה שלא הבחנתם בזה – אני בעד המחאה. אני בעד לצאת לרחוב, למחות, להפגין, לקיים חרמות צרכנים, להציק למושחתים ולחזירים בלי סוף, לעודד "גרונות עמוקים" ולעזור להם להוציא החוצה את הרפש, להתפקד ולהעיף את הפרצופים הישנים, להקים מפלגות חדשות, להחליף את השלטון, להחליף את השיטה, לשפר את שיטת המשטר ("שיטת הממשל"), לכונן חוקה, ובעיקר: לעשות צדק. להיות למדינת מופת.

ובכל זאת, אני מברך על ההפוגה ושמח על ההזדמנות לנוח, לאגור כוחות, לפתח רעיונות ויוזמות, וגם להעניק עזרה ראשונה לתחומים שנוטים לקפח אותם בימים של מחאה – פרנסה, בריאות, פנאי, סדר וניקיון בבית, מילוי המקרר, זמן עם עצמנו.

רציתי לקרוא לפוסט הזה "ממחאה למאבק" (בעיקר כמחווה ל"מהגנה למאבק"), אבל באמת – המנוחה חשובה לא פחות מהמחאה ולא פחות מהמאבק.

כדי לקיים מאבק אזרחי מוצלח, יש לבחור בערוצים ובאמצעים שישחקו את היריב מהר יותר משהם שוחקים אותנו. חיים במאהל, הפגנות ענק כל שבוע ויציאה יומיומית לפעולות מחאה, יוצרים שגרה שוחקת מאד – רבים מאתנו עדיין מלאים רוח קרב אבל מותשים. ביומיים שאחרי צעדת המיליון, אמר לי מישהו, המון אנשים היו חולים.

מאבק אזרחי מוצלח חייב לדעת להשתנות כל הזמן – במיוחד כשהצד השני תמיד מתכונן למלחמה הקודמת, ובמיוחד במדינה שבה תוחלת החיים של סיפור תקשורתי היא בין דקות לשעות. ישנן הרבה צורות של מחאה אפקטיבית, חוקית, שאינה אלימה אבל כן כואבת לצד השני.

בראש ובראשונה חרמות צרכניים (הזדמנות טובה להמליץ שוב על המאמר החשוב של יונית, "כח לעם – חרם צרכנים ככלי דמוקרטי"). קל מאד לא לקנות אף מוצר של תנובה ושל החברות הבנות שלה (אדום אדום, מאמא עוף, מעדנות, אוליביה, הרדוף, טיב טירת צבי, סנפרוסט) זה משהו שכמעט כולנו יכולים לעשות, בלי מאמץ גדול. בכלל, הרבה צורות של מחאה ומאבק מבוססות על הימנעות מפעולה.

לא בטוח שתנובה גרועה בהרבה משטראוס או טרה, אבל א) צריך להתחיל איפשהו ו-ב) הצלחת החרם תהיה הפגנת כוח שתרתיע חברות אחרות בענף ובענפים נוספים. היא גם תעביר מסר נחרץ לפוליטיקאים שמשלים את עצמם שהמחאה היא תופעה חולפת. היא תוכיח שמי שמזלזל בציבור עתיד לשלם על כך ביוקר.

כדי שזה יקרה, החרם צריך להיות ממושך וגורף. לא עד החגים וגם לא עד אחרי החגים, אלא עד שתנובה (ושופרסל, ודלק, וחברות אחרות בענפים נוספים) יפסיקו לנסות להונות את הציבור או להשליך לו פירורים. הציבור הישראלי צריך ללמד את בעלי המניות בתאגידים, שיחס גורר יחס וחזירות איננה מודל עסקי.

חרמות צרכניים, כאמור, הם רק כלי אחד – גם אם כלי חשוב מאד. עד חג סוכות – שבו לפי הערכות שונות צפויה ההתלקחות הבאה של מחאת ההמונים ברחובות – חשוב לתמוך במאהלי הפריפרייה ולא לשכוח את מחוסרי הדיור ולא להפסיק לדבר ולשתף, להתחבר וליזום. אבל חשוב לא פחות גם מה לא תעשו, וחשוב לנוח מדי פעם, כי כשההפוגה תיגמר אתם תרצו להיות שם, שוב, עם אותן האנרגיות ואותו הלהט ואתה התחושה – שזו אש שאיש לא יוכל לכבות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יעל ר.   ביום 14 בספטמבר 2011 בשעה 18:02

    מסכימה לגבי המנוחה. כל הפעילות שלקראת צעדת המיליון והאירוע עצמו הותירו אותי גמורה ומותשת (והלא יש גם עבודה יומית להחזיק). הכרחתי את עצמי לנוח קצת, לחדש אנרגיות, לוותר על אירוע מעגלי השולחן במוצ"ש. פתאום שמתי לב כמה תמונות צילמתי לאורך המחאה, אבל מקוצר זמן אפילו לא יצא לי לשבת ולהתבונן בהם, כל שכן לעלות כמה מהן בפורמט כלשהו.
    מצד שני, הפחד שלי הוא שאולי אכן יהיו שינויים מפליגים במדינה בהמשך ספטמבר שיגרמו לפספוס המשך המחאה, שאולי הזמן שלנו לשנות קצר מדי. מקווה לטוב.

  • עמיר א.   ביום 18 בספטמבר 2011 בשעה 23:53

    צודק ביותר בעניין השחיקה והעייפות. מוצא עצמי מטפל עדיין בלוגיסטיקות כמו אספקת מים למאהל ראש פינה הצועד לבין עזרה למחוסרי דיור שנתגלו "פתאום" לאחר קיפול המאהל בעפולה והאמת?
    אין לי כח יותר.

טרקבאקים

השאר תגובה