אז מה באמת שוות המלצות טרכטנברג

תחשבו על זה כך: המלצות ועדת טרכטנברג, גם אם ייושמו במלואן, לא ימנעו את ההתדרדרות המהירה במצב החברה בישראל. זו המסקנה שלי, ואם יש לכם סבלנות ל-1000 מילים וסרטון יוטיוב קצר, נדמה לי שהטיעונים שלי ישכנעו אתכם.

דו"ח ועדת טרכטנברג הוא מסמך ארוך ומורכב, ואני עוד הופך והופך בו (עדכון 5/10: קראתי את כל הדו"ח פעמיים וחצי בערך). בסופו של דבר, אני הרי לא כלכלן – סתם אדם מהישוב, עם סטיקר "העם דורש צדק חברתי" על הדלת.

אבל אחרי שקראתי את ה"תמצית דבר" של הדו"ח, על-פי עצת הוועדה, ואחרי שקראתי את הפוסט הזה בבלוג הרשמי שלהם ואת תגובותיו של הפרופ' טרכטנברג כפי שפורסמו בכלי התקשורת, אני חושב שכבר הבנתי את הכיוון והמגמה.

אם אתם רוצים את השורה התחתונה, אז המסקנה שלי (כמי שאיננו כלכלן, להזכיר) היא שהמלצות טרכטנברג, גם אם ייושמו במלואן, לא יעצרו את ההתדרדרות במצב החברה בישראל.

אגב, לא צריך לקרוא את הדו"ח בשביל להגיע למסקנה הזו. אני נוטה להאמין שהפרופ' הנכבד הוא איש אמת שרוצה שינוי. אבל כפי שהודה בעצמו, הוא לא מאמין שוועדות יכולות לחולל שינוי. מעבר לזה, הפרופ' מנואל טרכטנברג הוא איש ימין-כלכלי שמאמין בצמצום מעורבותה של המדינה בשוק – ועל זה הוא לא ויתר. גם על חוק הוד"לים.

ההשקפה של טרכטנברג היא לגיטימית – היא פשוט לא מסוגלת להציע מענה לדרישה לצדק חברתי.

טיפול בכאב השיניים הלאומי

"שיננית במקום טיפול שורש" זה תיאור קל להבנה אבל אולי לא לגמרי מדויק של המלצות טרכטנברג. לדעתי מדויק יותר לומר, שהקצב שבו הפרופ' טרכטנברג מציע לסתום את ה"חורים", איטי יותר מהקצב שבו נוצרים חורים חדשים. לכן, למרות שהטיפול יעלה לנו הרבה, כאב השיניים הלאומי צפוי רק להחמיר. עד שגם השיניים הבריאות ייהרסו ולא יהיה חומר שן לעבוד איתו – אם להמשיך את המטאפורה סרת הטעם במקצת.

אם אתם לא מאמינים לי, האמינו לפרופ' מנואל טרכטנברג שבעצמו הודה שבהמלצות הוועדה אין פתרון לרוב הבעיות.

מכאן זה כבר עניין לוגי פשוט: אם חלק מהבעיות ייפתרו אבל רוב הבעיות ימשיכו להחמיר, אז המצב הכולל הולך כנראה להיות גרוע יותר. פשוט, לא?

והאמת המצערת היא שזה היה כמעט צפוי מראש – כי ההצמדות של טרכטנברג ל"חוק כלל ההוצאה" מבטיחה (להבנתי הלא-כלכלנית) שבכל מקרה שיעור ההוצאה הציבורית בישראל, שהוא נמוך ממילא בהשוואה למדינות OECD, רק ילך ויקטן (צפו בסרטון, זה יעשה לכם סדר).

מה לעשות – כשההשקעה באזרח צומחת לאט יותר מהתוצר הלאומי, זה בדרך-כלל אומר שני דברים: שנשלם יותר ושנקבל פחות. את זה טרכטנבג לא מציע לשנות – להפך, הוא עומד על כך שזו השיטה הנכונה.

לקצץ בביטחון או באגו של הכלכלנים?

אנקדוטה: בדו"ח הוועדה נטען במקום מסוים, ששיעור החוב/תוצר של ישראל הוא 76 אחוז. הנתון הנכון, כנראה, הוא 74 אחוז. הרי לכם (אולי?) עוד 17 מיליארד שקלים לשימוש הוועדה.

יש לי הרגשה שאם היינו מנערים את הדו"ח היטב, היו נושרים מבין דפי ה-PDF שלו עוד הרבה מיליארדים. אבל שם, בשורת החוב ובסעיף החזרת החובות, נמצאים הכי הרבה מיליארדים.

סעיף החזרת החובות, למי שלא מכיר, הוא הסעיף הגדול בתקציב המדינה. הוא גדול בשליש מתקציב הביטחון המנופח כשלעצמו. רק אשתקד גדל סעיף החזרת החובות ב-12 מיליארד והגיע ל-84 מיליארד שקלים, ועוד היד נטויה.

אם יש אומץ לדבר על תקציב הביטחון, אז בטח שכדאי לדבר גם על הסעיף הזה שמחושב באופן שרירותי ואנכרוניסטי (ע"ע אמנת מאסטריכט), כנראה במטרה לעשות את קברניטי הכלכלה בישראל לחביבי חברות דירוג האשראי. חלקם אולי יבנו מזה קריירה, אבל אצל חלקם הגדול זה נעשה, לדעתי הלא מבוססת, רק בשביל לקבל חיבוק.

החדשות הטובות: כתוצאה מניפוח מופרז ולא רציונלי של סעיף החזרת החובות, ישראל מחזיקה במקום הראשון במדד החזרת החובות מבין כל מדינות ה-OECD.

החדשות הרעות: המחיר הוא פיגור ניכר בכל שאר המדדים של ה-OECD. אלו שקשורים לבריאות, לחינוך, דיור, שוויון אזרחי, איכות סביבה, איכות חיים וכו'.

כאן נמצא לב ה"שיטה", ובזה ועדת טרכטנברג לא העיזה לגעת.

"חילוץ" לאוברדראפט החברתי

המלצות טרכטנברג נראות כמו "חבילת חילוץ" נאיבית, כשמסתכלים לתוך תהום ההזנחה, השחיתות, הפיגור ואי-השוויון הכלכלי, לתוכו יושלכו המיליארדים.

יש אנשים שמציעים לחשב את ה"אוברדראפט החברתי" החל מ-1985, השנה בה נזרעו ניצני המדיניות הקיימת עד היום. אבל הבה לא נהיה קטנוניים, אני אומר – בואו נדבר על מה שקרה מאז שנתניהו הציג לראשונה את "התוכנית להבראת כלכלת ישראל 2003". בואו ננסה להבין לאן הלך הכסף מאז.

מוקדם יותר השנה פרסם מינהל הכנסות המדינה שחלקו של המאיון העליון בהכנסה הלאומית בישראל עומד על 12.8 אחוז. כמה עיתונאים כלכליים (ולא השמאלנים שביניהם) העירו שהנתון הזה יציב בערך מאז שנת 2005, אחרי שזינק בכשני אחוזים, כתוצאה ישירה ממדיניות שנדחפה על-ידי משרד-האוצר ובנק ישראל, וקיבלה יחסי ציבור מנתניהו, אולמרט, שטייניץ ואחרים.

פרקטית: המדיניות הניאו-ליברלית של הנ"ל הסיטה שני אחוזים מהכנסתם של 99% מהישראלים כך שיגיעו לכיסיו של ה-1% העליון. משנת 2005 ועד היום זה "עלה" לנו כ-100 מיליארד שקלים. גם בתוך ה-99 אחוז חלוקת הכסף השתנתה, אבל בסה"כ – כולנו שילמנו, גם מי שלא הרגיש בזה.

אגב, בתוך שני האחוזים מסתתרות מן הסתם השפעות עקיפות של הקרטלים והריכוזיות, של הפרטות גרועות וקיצוצים ושיטות גבייה שמזכירות עולם תחתון – אבל הרבה יותר מזה ישנה השפעה ישירה של שחיקת השכר המכוונת, אי אכיפה של חוקי עבודה, ויותר מכל: רפורמת המס, גאוותו של נתניהו.

באותן שנים, הצטמצם גם חלקה של ההוצאה הציבורית בתוצר, והוא היום נמוך בעשרות אחוזים בהשוואה למדינות OECD אחרות. אפשר להתווכח על אופן החישוב של השחיקה בהוצאה, אבל בכל חישוב מגיעים לעשרות מיליארדים לפחות – הוצאה שהמדיניות של נתניהו גורסת שצריכה ליפול על כתפנו במקום שהמדינה תשלם.

חובות צריך להחזיר – אז תחזירו

וועדת טרכטנברג החזיקה במהלך פעילותה מערך SMM ("צוות מנואל") שהזמין את הציבור לשאול שאלות. אני שאלתי כמה וכמה. חלק מהתשובות היו יותר לטעמי וחלק פחות.

למשל, בתשובה לשאלה ששאלתי על יחס החוב/תוצר ועל תקציב החזרת החובות המנופח, השיבו לי ש"חשוב להחזיר חובות". אז אמרתי יאללה, בוא נזרום עם כיוון המחשבה הזה.

כשר אוצר, בנימין נתניהו חזר והבטיח פעמים רבות שאחרי ש"יציל את כלכלת ישראל", אפשר יהיה לתת חזרה ולהשקיע יותר בתושבי המדינה, ובמיוחד במי שאין לו. זו הייתה ההתחייבות.

אבל נתניהו, לא רק שאינו חושב להחזיר את ה"חוב", אלא שהוא משתדל להגדיל אותו. בחשבון גס אפשר להעריך שהמדיניות הכלכלית הקיצונית שלו "עולה" לנו, 99% מתושבי ישראל, לפחות 20 מיליארד שקלים כל שנה – כולל חלקנו המוקטן בהכנסה הלאומית ובהוצאה הממשלתית, ולפני שהתייחסנו בכלל ליוקר המחייה, שלפי הערכות שונות עולה לאזרח הישראלי עוד 10 מיליארד שקלים בשנה לפחות.

המלצות טרכטנברג, אם ייושמו במלואן, אמורות "להציל" עבורנו כ-12 מיליארד שקלים לשנה. אבל קל לראות ש"החוב החברתי" של המדינה לתושביה ימשיך לגדול במספרים גדולים בהרבה. לכן קצב ההחמרה במצב החברה בישראלי יהיה אולי איטי יותר – אבל אל תצפו לשיפור.

מה זה "שינוי שיטה"

כמו שאפשר להבין, הבעיה היא לא מאיפה להביא את הכסף. ישנה בעיה עמוקה יותר, אידיאולוגית, באשר לאופן חלוקת הכסף.

גם בגישת טרכטנברג, שצריך להודות שהיא הרבה פחות קיצונית מגישתו של נתניהו, המס על שכירים ועצמאים יישאר גבוה ממס החברות, למשל. גם בגישה של טרכטנברג, ישראל תוסיף להידרדר ברוב מדדי ה-OECD, כמעט בכל תסריט, כי אין פה שינוי בשיטה הבסיסית שבה ההשקעה באזרח הולכת ונשחקת.

בשיטה של טרכטנברג ונתניהו, הצמיחה תמיד תשאיר מאחור את ההשקעה של המדינה באזרחים. לכן "שינוי השיטה", צריך לכלול לכל הפחות הצמדה של ההוצאה הציבורית לגידול בתקציב, ומתווה לחזרה מלאה למיסוי ישיר פרוגרסיבי – מתוך ראייה שהעובד חשוב לא פחות מהמעביד.

שינוי שיטה זה גם לאכוף ביד ברזל את חוקי העבודה. זה גם להכריז, מייד, על החזרת הפיקוח על מחירים של מוצרי יסוד למשך תקופה מוגבלת לפחות, כעזרה ראשונה למצב החירום החברתי. וגם להגדיל את הארנונה על דירות ריקות בהרבה יותר מפי שניים. ויש עוד מיליון דוגמאות.

אז יש מה לעשות ויש מאיפה להביא כסף. השאלה היא רק שאלה של רצון – ומהבחינה הזו לחברי וועדת טרכטנברג לא היה מספיק ולבנימין נתניהו כנראה אין בכלל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • nachum   ביום 30 בספטמבר 2011 בשעה 9:59

    the youtube can be shortend.
    and the big problem is the idf and more then this the sum of the pension that each of the soldiers get every year. there is no chance that the state of israel will find way to pay this money.

טרקבאקים

השאר תגובה