האם אפשר בכלל לשנות?

קודם כל… ההפגנה בתל-אביב: הערב, החל מ-20:00 ברוטשילד או 21:00 בכיכר רבין.
לפרטי הפגנות ה-29.10 בשאר הארץ.

1
מתישהו בתחילת שנת 2003 פנה אליי אורי ברוכין והציע לי להיות אחד הבלוגרים הראשונים של פרויקט רשימות. הייתי אז עורך של מגזין טכנולוגיה וכתבתי פה ושם לערוץ המחשבים של ynet (גל מור היה אז הבחור השקט שיושב בפינה ועובד כמו חמור…). אני מניח שברוכין חשב ש"באתר האישי" שלי (הם לא קראו לזה "בלוג" אז) אעסוק בטכנולוגיה. אבל כמו שקורה באינטרנט ובמלחמות – אתה יודע איך זה מתחיל ואף פעם לא יודע איך זה ייגמר. מהר מאד זה נעשה בלוג פוליטי.

2

הזמנה להפגנה 29.10

29.10 זה הערב.

במשך שנים הייתי אחד מהמוזרים האלה, שכתבו באינטרנט דברים כועסים על מה שקרה וקורה כאן. הרבה פעמים לקחתי על עצמי את תפקיד האידיאליסט הפנטזיונר, שהוא נקלה בעיני הרשעים ומעורר אי נוחות בקרב הספקנים. לדבר על שינוי גם לא היה אז באופנה.

מישהו פגש בי פעם ואמר לי "כל הכבוד שאתה לא מתייאש וממשיך לומר שאפשר לשנות". אה, עניתי לו, אני דווקא די מיואש. פשוט, אני לא חושב שמותר לא-לדרוש שינוי. המאבק בשביל מה שאנחנו מאמינים בו חשוב ועומד בפני עצמו – לחשב סיכויים זו פריבילגיה שאין לנו.

3
הדגמה יפה של הלכי הרוח בתקופה מסוימת תוכלו למצוא בפוסט שפרסמתי כאן בדצמבר 2009: "האם וכיצד ניתן בכלל להשפיע?". זה פוסט שנכתב בתגובה לספקנות של אנשים סביבי – בני משפחה, חברים, בלוגרים אחרים.

קצת יותר משנה וחצי אחרי שהפוסט הזה נכתב, הספקנים יצאו לרחובות עם המונים שמעולם לא האמינו שיזכו לראות כאן שוב. כושי הפך עורו ונמר חברבורתיו. אדישים נעשו איכפתיים ומיואשים הציתו תקווה.

4
המציאות היא עסק גדול שזז לאט. שנים מהיום, בטח ניזכר במבוכה בכל מיני דברים שאמרנו היום. מצד שני, אנחנו כבר יודעים שיהיו לנו כמה דברים להתגאות בהם. כמה אנשים יכולים לומר את זה על עצמם ועל מעשיהם – הייתי שם כשההיסטוריה קרתה, ואולי אפילו עזרתי לזה לקרות.

אבל אני מאמין שזה עד כדי כך פשוט: כל אחד מאתנו כותב את ההיסטוריה, ולפעמים התסריט שלך זוכה. אז עזבו את הליהוק והתעלמו מהמבקרים – התסריט שלנו הכי טוב.

5
"שקר הזמן ההוליוודי" אחראי לדעתי לקוצר הרוח וחולשת הדעת שנופלת לעיתים על אנשים. הם יצאו מהבית להפגנה, אולי אפילו כמה הפגנות, ובעל הבית שלהם עדיין רוצה להעלות את דמי השכירות. א-כ-ז-ב-ה! ההון-שלטון ראה 460 ברחובות ולא התפרק מנשקו? מממ… הפגנות לא עוזרות. המחאה החזירה את גלעד שליט וביבי עולה בסקרים? הכל אבוד.

6
מה לעשות – שינויים מפליגים במציאות מתרחשים מהר רק על מסך הקולנוע. מי ש"חי בסרט" לא צריך לדחות סיפוקים, להאמין ולחכות, לא צריך לכתוב שלטים ולשלוח סמסים. מי שרוצה לשנות המציאות צריך גם לעבוד על זה קשה וגם להיות סבלן.

חבריי בפייסבוק לקראת ההפגנה 29.10

חברי הפייסבוק שלי, לקראת ההפגנה הערב. מה קורה אצלכם?

כדאי גם להפנות את האנרגיות למקומות הנכונים, לפעול בשכל, להיעזר באנשים שיש להם ניסיון וכו' – אבל בתור התחלה צריך להפסיק להיות לוזרים, להפסיק לילל, לקום מהספה ולעשות. השלב השני הוא, כמובן, לעודד אנשים אחרים לעשות אותו הדבר. הדרך הכי טובה היא דוגמא אישית.

7
המחאה "תמות" מחר, כפי שהיא נוהגת לעשות אחרי כל אירוע גדול. אגב – זה לא יוצא דופן שנקלעים ל"דאון" אחרי התפרקות אורגזמטית של מתח, בטח כשכל מה שמסביב לא הולך בדיוק כפי שרציתם.

אז כן, אופיה של המחאה יכול להפוך פחות דומה לסטוץ ודומה יותר אולי לסיפור אהבה, אבל בעיקר חשוב לא להתרגש מהביקורת שלפעמים היא מרושעת ולפעמים בכלל "מטעם". לא חשוב מה התקשורת תגיד ביום המחרת. חשוב מה אתם תאמרו זה לזה, עכשיו שאתם מבינים שיש לכם את האמצעים לעשות את זה.

8
לא רק ש"המחאה לא תיפול על חודה של הפגנה זו או אחרת" כמו שאומר אשר שכטר (בלינק האחרון), אלא שהפגנות בכלל הן אחד הכלים המשניים והפחות אפקטיביים של מחאה מוצלחת.

להפגנות יש אפקט תקשורתי והשפעה תודעתית וכשהן מצליחות הן גם מהוות מפגן כוח, אבל הן תובעניות מאד במשאבים ויש לאנשים נטייה להתמכר לאדרנלין שלהן ולשכוח את ההתרסקות שבאה לפעמים אחרי.

בקיצור: גם עם הפגנות לא כדאי להגזים. בכל אופן, כשכבר יוצאים לרחוב צריך לעשות את זה הכי גדול שאפשר ולהוציא את כולם מהבית. כי להפגנות ענק יש יתרון מובהק אחד שאי אפשר לוותר עליו: הן מוכיחות שאנחנו עדיין שם. אפילו ביבי יודע את האמת: שמאחורי כל אדם שיוצא לרחוב יש 10 אנשים שתומכים מהבית, וגם זה בסדר – פשוט פחות מועיל

9
אז כן, לא רק שאין לכם ברירה אלא לבוא היום להפגנה/ות אלא שיש לכם גם הזדמנות פז לוותר על הציניות ולהזיז את התחת – לספר לכולם שאתם הולכים להפגין, להזמין את כל מי שאתם מכירים בכל האמצעים, ולעשות את זה מתוך אותה אמונה לא-רציונלית שבה אנשים הולכים לקלפי להצביע.

כי לאף אחד מאתנו אין את היכולת לקבוע מה יהיה, אבל לכולנו ביחד יש. מי שמנצח, הוא מי שמצליח לוותר על הציניות ולהאמין בחבריו לדרך, שינהגו כמותו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

השאר תגובה