מחאת הבלוגרים: התיקון לחוק לשון הרע

תקשורת ראויה לביקורת ויש הרבה פגמים גם במערכת המשפט, אבל נתניהו וחבריו לא רוצים לשפר אותן – הם רוצים להחליש אותן. התיקון לחוק לשון הרע לא יפגע בנוני, נוחי, מוזי וקוקי – הוא יפגע בעיקר בכם, אפילו אם אתם לא עיתונאים ולא שמאלנים אלא סתם אנשים שנוהגים להביע את דעתם.

התיקון לחוק איסור לשון הרע (ההפניה היא לפוסט חשוב של קלינגר), אותה יוזמה מטופשת של הח"כים יריב לוין (ליכוד), מאיר שטרית (קדימה) וזבולון אורלב (הבית היהודי), לא יגן על שמו הטוב של אף אדם הגון. למעשה, ספק גדול אם החוק בצורתו הקיימת, לפני התיקון, הועיל עד היום לאנשים כמוכם וכמוני (אפילו הם ימניים) יותר משהועיל לתאגידים, לטייקונים ולעורכי-הדין.

התיקון לחוק לא רק שיהפוך אותו דרקוני יותר, ולא רק שהוא מחבל בחופש הדיבור ובדמוקרטיה – זוהי חרב פיפיות שתפגע בכולנו, בלי קשר לדעותנו. לכן אפילו אמנון לורד, שקשה לחשוד בו בחיבה לשמאל או לתקשורת, מכנה את הגורמים להיווצרותו "מוות מוחי של הימין".

אל תטעו – לנוני, נוחי מוזי, ושאר הטייקונים בעלי השמות המוזרים, אין בעיה עם החוק הזה. אדרבא – נסו לתבוע אותם, על 50 אלף או על 300 אלף, וקרוב לוודאי תמצאו את עצמכם עם תביעה נגדית על סכום כפול ומכופל, ורק נסו להתמודד מולם בבית-המשפט. לעומת זאת, אתם ואני נצטרך לחשוב היטב על כל מילה שנאמר או נכתוב בנוכחות של שני אנשים או יותר. שלא יהיה ספק: צפויה כאן אינפלציה מבהילה של תביעות, מלחמת כל בכל – בכל זאת, יש כל-כך הרבה עורכי-דין מובטלים בישראל.

רעה, רעה, רעה התקשורת

גדלתי בבית של עיתונאי ועסקתי בעצמי בעיתונות לפרנסתי במשך כ-15 שנה. בדיוק בגלל זה, לא צריך לשכנע אותי כמה העיתונות של היום רדודה, ירודה, צהובה ומושחתת. הגורם העיקרי לכך הם לא העיתונאים כמובן, אלא המו"לים ועושי דברם (ולא שחסרים עיתונאים עצלנים, אופורטוניסטים או חסרי כישרון). הם לא ייפגעו.

מי שייפגע, בראש ובראשונה, הוא הסקטור הקטן של עיתונאים אידיאליסטיים שחושפים פוליטיקאים ובעלי הון בקלקלתם, לעיתים לא נדירות למגינת לבם של הבוסים שלהם. אני יכול להעיד מהניסיון האישי שלי – בשנים בהן עסקתי בתפקידי עריכה, ומאוחר יותר גם כבלוגר, איימו עליי לא פעם ולא פעמיים בתביעות. ברוב הפעמים התמודדתי באומץ (כלומר, שקשקתי באומץ). במקרה אחד, גנזתי ידיעה כשהבנתי שלא אקבל גיבוי או סיוע משפטי מהבוסים שלי, שלא היה להם עניין בסקופים או בעבודה עיתונאית אמיתית.

הידיעה עסקה בתקלה פעוטה יחסית בשירות המקוון של אחד מהבנקים הגדולים בישראל, ולמרות שלא הייתה בה סנסציה מיוחדת היא הרתיעה כמה בכירים בבנק. כשביקשתי את תגובתם בנימוס, נחת על שולחני מכתב איום בין שני עמודים – רוב העמוד הראשון הורכב משני טורים של שמות, של עורכי-דין מהמשרד העצום, הידוע והמכובד, שייצג את הבנק. כמובן, עורכי-הדין הבהירו לי שאני עצמי אהיה יעד לתביעה במקרה שאפרסם את הידיעה. סמנכ"ל הבנק, שיום קודם הודה בעובדות, הפך את עורו וטען שאני שקרן ומאופן דיבורו הבנתי שהוא גם מקליט אותי. דוברת הבנק אמרה לי בטלפון בלי בושה "אתה יודע, היו כבר עיתונים שנסגרו בגלל תביעות".

גם בלוגרים, לא רק בלוגרים

את הפוסט הזה אני כותב בעידודן של הבנות מסלונה, שיוזמות מחאת בלוגרים נגד החוק. בין השאר, הן הציעו להתייחס לשאלות כיצד החוק ישפיע עליי באופן אישי, כיצד ישפיע על כתיבתי והאם לדעתי יפגע בבלוגספירה הישראלית.

ובכן, הניסיון העיתונאי לימד אותי לכתוב בצורה שחושפת אותי פחות לתביעות, ואני גם די חסר כל כך שאין כל-כך מה לתבוע ממני. מצד שני, אני מתאר לעצמי שאת קמפיין הבלוגרים הבא יהיה קשה יותר לארגן, ומכיוון שח"כ מאיר שטרית היה אחת המטרות המרכזיות של קמפיין קודם (נגד המאגר הביומטרי) שמתחיל בימים אלה להתעורר מחדש, אני שואל את עצמי אם זו לא בדיוק הכוונה. שטרית כבר הוכיח בעבר שהוא גיבור גדול לא רק על הפרטיות שלנו ועל השכבות החלשות (בהיותו שר במשרד האוצר בתחילת שנות ה-2000, תחת נתניהו), אלא גם על בלוגרים.

אני מנחש שהתיקון לחוק ירחיק אותו מהכוונה המקורית (אולי) של הח"כ וימקד אותו בעיתונים ועיתונאים. נתניהו בוודאי ייקח על זה קרדיט ("מדובר בסופר טאנקר של חופש דיבור לצד הגנה על האזרח הקטן"), ואני בכלל חושב שכל גל ההתקפות הנוכחי על שלטון החוק, זכויות האזרח וחופש הדיבור הוא ספין אחד גדול. איזו דרך נפלאה להפריד בין תנועת הצדק החברתי לבין ארגוני השמאל, במיוחד עכשיו אחרי שהתקשורת (כלומר, המו"לים ועוזריהם, לא הסטודנטים שהם מעסיקים) הפנתה גב למחאה. לא באמת צריך חוקים דרקוניים כדי להפחיד, במיוחד כשגם במצב הקיים האזרח הקטן, גם אם הוא עיתונאי או בלוגר, הוא כמעט חסר אונים כשהוא מתייצב בבית המשפט מול ארגון, בית עסק, בעל הון או תאגיד.

בשורה התחתונה, התקשורת ראויה לביקורת ויש הרבה פגמים גם במערכת המשפט, אבל נתניהו וחבריו לא רוצים לשפר אותן – הם רוצים להחליש אותן. יש הרבה פגמים גם במדינת ישראל, ויש הרבה דרכים לשפר אותה, אבל יוזמת החקיקה הזו ודומותיה לא משפרות את ישראל אלא מחלישות אותה ומבזות אותה בפני העולם. העיתונאי תיאודור הרצל בוודאי מתהפך בקברו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן   ביום 28 בנובמבר 2011 בשעה 12:51

    תודה רבה, כבר קוראת בעיון

  • ד"ר אוֹרי אמיתי   ביום 28 בנובמבר 2011 בשעה 15:14

    שוקי תודה –
    הסבר יפה ומנומק. אפיץ הלאה בספרצוף.

  • גיגי   ביום 28 בנובמבר 2011 בשעה 22:10

    יפה מאד.
    רק הערה אחת, ברשותך.
    טענת הספין קצת מוזרה, שהרי גל החקיקה העכור הזה התחיל עוד
    במושב הכנסת הקודם.

  • שוקי גלילי   ביום 29 בנובמבר 2011 בשעה 2:22

    גיגי – כמעט אף פעם לא ממציאים משהו חדש בשביל ספין. מייצרי הספינים לרוב מתבססים על משהו קיים ומנפחים אותו.

  • מיכאל לינדנבאום   ביום 29 בנובמבר 2011 בשעה 22:05

    שוקי צודק אלף פעמים ,אבל גם בלי חוק לשון הרע ה"ישן" ובודאי לא ה"משופץ",קיימת למעשה(לפחות 20 שנה) צנזורה כבדה של העיתונות עצמה על כל הידיעות והניתוחים המעמיקים בנושא ההפרטות הפראיות של עסקים ממשלתיים-ציבוריים ריווחיים ביותר ,לשמחתם הרבה של כל כרישי ההפרטה-הטייקונים שנולדו מהפרטות אלה.
    לפני 30 שנה לא היו בארץ טייקונים!!!!!

השאר תגובה