צדק חברתי בהגדה של פסח

פורסם במקור בנענע, ערב פסח תשנ"ה (2005) תחת הכותרת "חז"ל והתודעה המהפכנית".

בסוף השבוע הקרוב תמצאו את עצמכם, שוב, ליד שולחן הסדר. יכול להיות שאתם מחכים לזה בכיליון עיניים אבל קרוב לוודאי שלא.

בואו נודה בזה: ליל הסדר, אירוע שלעיתים קרובות כולל מפגש עם בני משפחה שהייתם מעדיפים להדחיק את קיומם, וכרוך כמעט תמיד בהרעבה ממושכת ואז באכילת יתר, נוטה לייצר יותר טראומות מזיכרונות נעימים.

כמה קל שלא לשים לב לכך שליד שולחן הסדר, ממש מתחת לאפכם, ממתינה חוויה רגשית ואינטלקטואלית רבת עוצמה. כן, ההגדה.

רשמית, חג הפסח קשור לאירועים שקרו לפני למעלה מ-3000 שנה. אבל עלינו להניח שתכני ההגדה נועדו להיות אקטואליים בכל זמן. תחשבו למשל על המשפט הזה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים".

כל דור נדרש ליציאת מצרים משלו, חומרית ותודעתית. כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.

***

אפשר לומר על חז"לינו כל מיני דברים. דבר אחד בטוח: הם היו אנשים נבונים מאד. גם אם מפריד בינם לבינינו פער גדול של שפה ועולם מושגים, זה לא אומר שהחכמה העתיקה שלהם לא רלוונטית עבורנו. זה רק מסביר מדוע עלינו להתאמץ כדי להבין.

ההבנה קשה לנו גם בגלל הנטייה לאנכרוניזם, לפירוש של רעיונות עתיקים לפי מושגים בני ימינו. כשאתם שומעים למשל על "יציאה מעבדות לחירות", על מה אתם חושבים? "עבדות", מזכיר אולי את אמריקה של המאות הקודמות. "חירות", מזכיר את המשפחה הלוחמת, את תנועת המרי, את הקמת המדינה. אבל זה רק מפני שאנחנו, בני המאה ה-21, שבויים בעולם המושגים של תקופתנו. חז"ל לא כיוונו לדברים האלה, כמו שלא כיוונו רק ליציאת מצרים – הם דיברו על רעיונות הרבה יותר מופשטים.

***

באמצע המאה ה-17, כשתומס הובס כתב את ספרו "לוויתן", עצם הרעיון שלאנשים בכלל ואזרחי מדינה בפרט יש זכויות, היה נתון לויכוח. גם לשיטת הובס, תפקידו של האזרח הוא לציית, ותמורת הציות הוא זכאי להגנה על חייו, שום דבר מעבר לזה. הובס אולי היה מבקר בחריפות את מצוותו של פרעה להשליך היאורה כל בן זכר, אבל קשה להניח שהיה לו משהו רע לומר על עבודת הפרך שהעבידו אותנו המצרים.

בימינו, "עבדות" נקשרת אסוציאטיבית לזכויות אדם ו"חירות" לזכויות אזרח ולהגדרה לאומית. אבל כל אלו הם מושגים חדשים יחסית. קשה להניח שכאשר חז"ל דיברו על יציאה מעבדות לחירות, הם חשבו על שחרור פוליטי ולאומי. לא מסוכן להניח שהם לא דיברו על חירות במובן החומרי, אלא על החירות הטמונה בעצם השחרור מעיסוק מתמיד בחיי חומר.

הרי עם ישראל שועבד ושוחרר עוד פעמים רבות מאז יציאת מצרים. מה שייחד את יציאת מצריים והפך אותה לאירוע מכונן, הוא שעם השחרור מהשעבוד הפיזי זכה עם ישראל גם בחירות של התודעה. היא זו שהכשירה אותו להפוך לעם הסגולה, הראשון שיחליף את הסגידה לטבע במונותיאיזם. את חוק הטבע האכזרי במוסר אנושי.

***

שימו לב לסמלים של שולחן הסדר: ההסבה לשמאל ואכילת הבשר והיין כמנהג מלכים ועשירים. ומצד שני – המצה, לחם העוני. ההצהרות ה"חברתיות" בסגנון "כל דצריך ייתי ויפסח".

1500 שנה לפני מרקס, הגיעו חז"ל למסקנה דומה לשלו: ההוויה קובעת את התודעה. אבל חז"ל הגדירו פתרון שונה לשעבוד החומרי – ראשית השחרור לא באמצעות שינוי המציאות, אלא שינוי של התפיסה הסובייקטיבית שלנו לגביה. "בית נאה ואשה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם". כדי לשנות את מצב התודעה אין צורך לשנות את מציאות החיים; אפשר לשחק ב"כאילו". בפורים אנחנו שותים עד כדי בלבול בין מושגי הטוב והרע. בפסח אנחנו ממחישים את הפריכות של מושגי העושר והעוני, שמתגלים כסובייקטיביים והפכפכים.

מרקס דיבר על התרוששות הפרולטריון, ותלמידיו הניחו שצריך להיות רע מאד כדי שיוכל להיות טוב מאד. אבל אצלנו היהודים, שההיסטוריה שלנו רצופה בתקופות מחורבנות, אי אפשר להשלים עם כך שהוויית חיינו תכתיב את התודעה שלנו. יציאת מצרים, האירוע המכונן ששלף אותנו משאול תחתיות, ממ"ט שערי הטומאה ישירות למעמד הר סיני, היא סמל לשחרור מהעבדות התודעתית להוויית החיים.

***

ובימינו, האם אנחנו עבדים או בני חורין? במחשבה ראשונה, אולי תתפתו לומר שאנחנו בני חורין. בעידן של דמוקרטיה, ליברליזם, חופש ביטוי וזכויות האזרח, נראה כאילו השאיפה ההיסטורית של האדם לחופש התגשמה.

האמנם? כל מי שעוסק בתקשורת המונים יודע את האמת: מי ישלוט בנו, מה נחשוב, ואיזו תרבות נצרוך קובעים מעצבי דעת קהל – פרסומאים, דוברים ויחצ"נים. הם משרתים את תרבות הרייטינג הרדודה. את הפוליטיקה המושחתת שנשלטת על-ידי הון ואינטרסים.

אנחנו חיים בתרבות חומרית שבה "הכסף מסובב את העולם", וכמו שאומר טיילר דרדן בסרט "מועדון קרב": "רק כשאיבדת הכל, אתה חופשי לעשות הכל".

האדם בן ימינו נדון לעבודה קשה כל חייו, חסר ישע מול מנגנוני הבירוקרטיה, רק כדי למצוא את עצמו יום אחד מובטל, נכה או קשיש, שנזרק לכלבים. מאיפה זה בא בעצם? לא מהיהדות – זה בטוח. זו, כפי שקבע מקס וובר, השיטה הפרוטסטנטית קאלוויניסטית. תפיסת עולם שמקדשת את העבודה ורואה באהבה עצמית חטא נורא. אצל היהודים, "ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה כולה על רגל אחת. עדיף להיות יהודים.

***

גם הפתרון של טיילר דרדן, להשמיד את מאגרי חברות האשראי לצלילי שיר של הפיקסיז, אינו חדש. הרעיון להחזיר הכל לנקודת ההתחלה, בה אין הון צבור, לא עושר ולא עוני, נקרא ביהדות "שמיטת חובות". אחת לשבע שנים כל החובות שלא שולמו היו נמחקים. אנשים לא היו נזרקים לרחוב כי לא שילמו את תשלומי המשכנתא. בנקאות עושקת מהסוג שקיים בימינו הייתה חסרת תכלית.

במשך אלפי שנים של התפתחות, הציוויליזציה המערבית נותרה תרבות מלאה בעוול שבה החזק שולט בחלש. לא רק על-ידי שליטה באמצעי הייצור כפי שטען מרקס, אלא בעיקר באמצעות שליטה במידע ובתודעה.

ידע הוא כוח, ולכן בעלי הכוח שומרים לעצמם את הידע. הם שולטים ברוב אמצעי התקשורת וחברות המדיה, עושים שימוש ציני בצנזורה, בחוקי לשון הרע וזכויות יוצרים. עד הופעת האינטרנט, הצליחה המערכת הזו לשמר את המצב שבו מי שיש לו פחות, גם יודע פחות.

בעידן המידע, שבו כוחו של הידע גדל והפצתו הופכת קלה יותר, נראות כבר מגמות שיכולות לשכנע שהמודלים הישנים חיים על זמן שאול. ההפצה הפיראטית של מוזיקה וסרטים ברשת מדגימה את זה היטב: החוקים שמקנים לאנשים מסויימים מונופול על אינפורמציה, נעשים קשים יותר ויותר לאכיפה. גם הצנזורה והבורות יכולות לשלוט בפחות אנשים. זו הסיבה שזה כל-כך חשוב שהאינטרנט יגיע לכולם – בעיקר לשכבות החלשות.

***

לפני חמש מאות שנה, היו בעולם פחות אנשים יודעי קרוא וכתוב ממספר האנשים שיקראו את הטקסט שאני כותב עכשיו. לא היה דפוס, ובוודאי שלא הייתה אפשרות לשלוח לינק בדואר אלקטרוני לחברים ולהמליץ להם לקרוא. היום, תהליך היציאה מעבדות לחירות הוא משהו שכולם יכולים לקחת בו חלק.

אבל גם במקרה של בני ישראל במצריים, זו לא הייתה שאלה של יכולת כמו עניין של אמונה. בני ישראל היו רבים יותר וחזקים יותר מהמצרים, אבל היה עליהם להתלכד, לפעול, לוותר על "הבצלים והשומים". כדי לצאת מעבדות לחירות היה עליהם לבצע שינוי תודעתי, להפסיק לחשוב במושגים של עבדים ולפעול כדי לשנות את גורלם ולעצב את המשך הציוויליזציה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שושי   ביום 8 ביולי 2006 בשעה 16:47

    עכשיו שמיטת החובות מזכירה לי את מסך הבערות של רולס.
    בישראל יש אנשים שנראה לי שהיו רוצים לשרוף את ספריו.

השאר תגובה