תבוסתנות כמו שרק שמאלנים יודעים

במקום להתחרות על האלקטורט העצום (25-35 מנדטים) של ישראלים כועסים ומבולבלים, מפלגות השמאל ומצביעי השמאל עסוקים במריבות מטופשות. ולמרות זאת, אפשר להראות באריתמטיקה פשוטה שתוצאות הבחירות טרם הוכרעו.

מקום טוב להתחיל בו את הפוסט הזה היא התגובה של יובל דרור לטור "למדתי להעריך את נתניהו" של דרור פויר.

הטור של פויר, למקרה שלא קראתם (לא מאוחר מדי), מציג את נתניהו באור כמעט חיובי. פויר מעיד על עצמו שלא הפסיק להיות שמאלן ולייחל למנהיג אמיתי שיצא מהשמאל, אבל טוען שלעת עתה אין כזה באופק ולכן צריך להתרגל לביבי, ולעובדה שיש יותר גרוע אפילו ממנו.

יובל, כמו הרבה אנשים שאני מכיר, התאכזב מאד מהטור הזה ומהדעות שפויר מציג בו ותוקף אותו בחריפות – שיכולה, אמנם, להיחשב לעדינות במושגים של יובל, ועדיין. בתגובות לפוסט שלו, כבר מופרחות תיאוריות קונספירציה על פויר שכביכול מכר את נשמתו לשטן – דבר שמהיכרות איתו נשמע לי, אישית, די מגוחך.

השלולית שבתוך הבועה

אם התכוון או לא, פויר הוכיח משהו בטור שלו, והוא את הקלות שבה אפשר להסיח את תשומת הלב השמאלנית.דיון במועמדים הוא דבר חשוב, אבל הדיון הרעיוני-אידיאולוגי חשוב עוד יותר. במיוחד כשברור לנו שאף אחד מהמועמדים לראשות הממשלה הוא לא מציאה גדולה, וניצחון של המרכז/שמאל על הימין בבחירות הללו חשוב לא בגלל התקווה שאולי טמונה בו, אלא בעיקר בגלל העתיד שצפוי לנו עם המשך השלטון הנוכחי.
הדחת נתניהו לטובת ציפי לבני או שלי יחימוביץ', תהיה כמו גירוש השלטון העותמני לטובת האימפריה הבריטית. כלומר, סביר שגם אותן נצטרך להעיף בהמשך, אבל זה לא אומר שעדיף להישאר עם הקיים. את נתניהו צריך לשלוח הביתה בדיוק כשם שצריך היה להעיף את אולמרט. בפרפרזה על האמירה הידועה של גולדה, אפשר להוסיף שאולי נצליח לסלוח לביבי על מה שעשה לנו, אבל לא על זה שגרם לנו להתגעגע לאולמרט.

בכל אופן, עיסוק בנתניהו, דעתנו על אופיו, איכויותיו כמנהיג, או השאיפה להדיחו, אינם חלק מאידיאולוגיה או דיון רעיוני. גם לא התחרות מי הכי שמאלני או למי יש את הסיכוי הכי קטן לשבת בקואליציה עם נתניהו (ע"ע הקמפיין של מרצ). חשוב לדבר על הפגמים בשלטון הקיים ועל החומר האנושי הירוד ממנו הוא מורכב, אבל כשאנשים שרב השווה ביניהם על השונה עוסקים ערב הבחירות במריבות והאשמות, זה לא רק בלתי קונסטרוקטיבי בעליל – זה מעיד על סוג של ניתוק.

אני, בשונה מהדעה שהציג פויר, חושב שנתניהו הוא אדם לא ראוי. אבל הבעיה היא לא עם נתניהו אלא עם המדיניות והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית והמיליטריסטית שהוא מייצג. ואם כבר לתקוף אותו, אז  עדיף לא לעסוק באופיו המחורבן אלא בכשלונותיו בכל תחום ובמיוחד בנושא הביטחון שהוא הקלף העיקרי שלו.

תבוסתנות של שמאלנים עייפים

אז כן, פויר הרגיז אותי בטור שלו (שלדעתי נועד להתל בקוראים וללמד אותם לקח כלשהו. נותן לפויר ליהנות מהספק וממתין לטור הבא שלו…). אבל מרגיזה אותי לא פחות הקיצוניות השנייה – הניתוק והתבוסתנות שמאפיינים כל מיני חברים אחרים שלי, שהם באמת אנשים פי אלף יותר טובים מאחרים, אבל בימים האלה מתגלים כלוזרים.חודש לפני הבחירות, כשאף מפלגה לא מתקרבת למפלגת השלטון, הכי קל להיות ציני ולנסות לקטוע הפסדים – להשלים עם ההפסד, לדבר על הגירה, או לשכנע את עצמנו שהשד אינו נורא.
זה פתרון תבוסתני שמעיד על עייפות חומר אבל יותר מזה על חולשת דעת. להכריז על הפסד ולהרים ידיים לפני שתם הקרב? במושגים הצבאיים זהו מעשה בגידה. במושגים אזרחיים זהו מעשה טיפשות.המעשה הנכון, המכובד וגם הרציונלי, הוא להיאבק עד הרגע האחרון – גם כי יש תקדימים (שאזכיר בהמשך) לדרמות אלקטורליות גדולות יותר מזו שדרושה למהפך, וגם כי כל מנדט שהולך לשמאל או למרכז במקום לימין הוא חשוב ומשפיע.

ברור – הפוליטיקה הישראלית מקולקלת. התרבות הפוליטית חולה. כל המפלגות הקיימות (ואולי גם כל החדשות) גרועות, או לפחות רחוקות משלמות.

אבל יחימוביץ', לבני ואפילו לפיד, אינם האויב. ישיבה של הנ"ל בקואליציה עם ביבי, ליברמן, פייגלין ומירי רגב, היא אמנם דבר מתועב בעיני רבים מאתנו, אבל בניתוח רציונלי היא עשויה להיות עדיפה מאשר קואליציית ימין קיצונית. לא יודע מה אתכם – אני מעדיף ציפי לבני ואפילו את יאיר לפיד על פייגלין או דנון בתפקיד שר.

האלקטורט שמתחת לפנס

לכל אחד מאתנו יש רק פתק אחד "נכון", ולרבים מאתנו אין אפילו את זה. בכל אופן, חייבים לקבל שלא מדובר בשחור ולבן. יש מדרג: פתק לבן בוודאי עדיף על פתק לברוך מרזל; פתק ללפיד או לבני עדיף על פתק לליכוד-ביתנו; פתק למפלגה קיקיונית עדיף על המנעות מהצבעה (וכאשר מפלגה חדשה עוברת את אחוז החסימה היא הכי מחלישה את המפלגה הכי גדולה).

במשחק האלקטורלי יש הרבה גורמים ואפשרויות. לדוגמא: סביר להניח שישנם יותר אנשים שעשויים לנטוש את הליכוד-ביתנו לטובת יש עתיד או התנועה. מפלגת העבודה, עם המיתוג הממורכז שיצרה לה יחימוביץ', יכולה לקחת קולות מהמרכז אך לא מהימין המתון. מרצ וחד"ש? ובכן, הסיכוי שלהן לקחת קולות מהימין הוא לא גדול.

יש אנשים שטוענים שבשביל מהפך בסגנון 1992, השמאל לא צריך להיות "פחות שמאלני" אבל מפלגת העבודה כנראה כן צריכה להיתפס כפחות שמאלנית. זו בדיוק הסיבה שקמפיין הליכוד מנסה לשכנע שמדובר בשמאל קיצוני, וזה בדיוק מה שיכול להבריח מצביעי ליכוד "מתונים" למפלגות "המרכז". ומצד שני, וגם זה די אבסורד, ההתקפות על שלי יחימוביץ' משמאל עשו ועושות לה רק טוב.
בכל אופן, המריבה של מפלגות השמאל על ה-2-3 מנדטים שעשויים, אולי, לעבור ביניהן, די פאתטית כשנזכרים שמרצ הייתה פעם מפלגה של 12 מנדטים וששיעור ההצבעה בשמאל יורד בעקביות מאז שנות התשעים. לשמאל האידיאולוגי בכלל ולקמפיינרים של מרצ בפרט, עדיף היה לדעתי להתמקד בחיזוק השורות, הוצאת קשישי השמאל מהבית וגם – סליחה על הצרפתית – ניסיון לפנות למאות אלפי הישראלים שהפסיקו להצביע או מעולם לא התחילו.

מדוע תוצאות הבחירות טרם הוכרעו

הישראלים בכלל והשמאלנים בפרט, אוהבים לחשוב שהם מבינים גדולים בפוליטיקה אבל הזיכרון שלהם קצר והידע שלהם מועט.נכון, חודש לפני הבחירות לליכוד-ביתנו יש בסקרים 35-37 מנדטים ולמפלגת העבודה 19-20. לגוש ה"ימין-דתיים-חרדים" (יש גוש כזה?) צופים 64 מנדטים, ול"מרכז-שמאל-ערבים" 56. אם כן, אומרים חבריי הלוזרים, העניין סגור.אז תרשו לי בבקשה תזכורת קטנה מהבחירות לכנסת ה-17:
  • ב-2006, חודש לפני הבחירות, העניקו הסקרים למפלגת קדימה 52 מנדטים. עד ליום הבחירות היא איבדה 23 וקיבלה 29 מנדטים בלבד.
  • בסקרים האחרונים של 2006, שלושה ימים לפני הבחירות, קדימה קיבלה 36-38 מנדטים. כלומר 7-9 יותר ממה שהיו לה בפועל.
  • אף סקר, כידוע, לא צפה את ההצלחה המפתיעה של מפלגת הגימלאים באותן בחירות.
  • סקר שנעשה אחרי הבחירות, מצא ששליש מהמצביעים החליטו רק בקלפי למי יצביעו.
זה מקום טוב להזכיר שבפרסומי תוצאות חלק מהסקרים האחרונים, פורסם גם שיעור המשיבים שאמרו שטרם החליטו, ומדובר על 20-30%. מינה צמח התייחסה לנתון הזה באחד מהסקרים האחרונים (שהעניק 35 מנדטים לליכוד-ביתנו) והדגישה שמדובר באנשים ש"בטוח הצביעו אבל לא החליטו למי" וכי בניגוד למערכות בחירות קודמות, הפעם הם יודעים שמצביעים כאלה לא צפויים לשחזר את דפוס ההצבעה הקודם שלהם.
לפי הסקרים, הליכוד ביתנו כבר איבדה בשבועות האחרונים 5-8 מנדטים, ואם זו המגמה כאשר 25-35 מנדטים עדיין מונחים על הגדר אז תוצאות הבחירות רחוקות מהכרעה. להזכיר- די בכך ש-4 מנדטים יעברו את הקווים כדי לטרוף את הקלפים. ההיסטוריה הפוליטית של ישראל קורסת לתוך עצמה מרוב דוגמאות. גם מבנה הגושים כפי שהוצג עד היום בתקשורת, עשוי לעבור שינויים וזעזועים.
מצד אחד, כמעט בטוח שביבי ינסה לסגור משהו עם לפיד. מצד שני, עוד יותר בטוח שחיים רמון וחברו הטוב אריה דרעי יושבים בימים אלה ממש ומתכננים מחדש את המפה הפוליטית.

הניצחון והמחיר

משחק פשוט עם נתונים ידועים מראה שמערכת הבחירות עדיין לא הוכרעה. כלומר, ייתכן שהיא כבר הוכרעה, אבל אי אפשר ללמוד את זה מהנתונים שיש לנו. להפך: אפשר ללמוד שהכל עוד אפשרי, לטוב ולרע.

לומר שהפסדת לפני שהקרב נגמר זו לא רק תבוסתנות – זה ליצור נבואה שעלולה להגשים את עצמה, כי אם אין סיכוי לנצח אז בשביל מה להתאמץ. זו בדיוק הדרך בה הגענו עד הלום.

וכדאי גם להתמודד עם המשמעות של "ניצחון" – בשום תסריט, ניצחון של השמאל בישראל בבחירות 2013 לא אומר שלמרצ יהיו 30 מנדטים ולחד"ש 20. בתסריט האופטימי, מי שירכיב את הממשלה תהיה שלי יחימוביץ' (או ציפי לבני לצורך העניין) ולמפלגות המרכז והשמאל יהיו מספיק מנדטים כדי שזו לא תהיה ממשלת ימין של ממש.
גם בתסריט הזה, קרוב לוודאי שש"ס תהיה בקואליציה, מה לעשות. מצד שני – עובדיה יוסף כבר הסכים לפשרה טריטוריאלית בעבר, והמחיר של ש"ס נמוך יותר מהמחיר של שותפויות הגז, האחים עופר והתאגידים עם הרווחים הכלואים.הרבה תנאים צריכים להתקיים כדי שיתרחש מהפך כזה:
  • המשך מגמת ההיחלשות של הליכוד-ביתנו עד הבחירות.
  • שיעור הצבעה גבוה במרכז ובשמאל ורצוי גם גידול בשיעור ההצבעה במגזר הערבי.
  • הצלחה בפנייה למתלבטים (מה שהקמפיין של מרצ לא יעשה כנראה).
  • תנועה של מצביעים לקראת הבחירות למפלגה הגדולה בגוש (משהו שלבני השיגה בהצלחה ב-2009, לצערנו. אני מנחש שיחימוביץ' תנסה לעשות אותו הדבר הפעם).
  • עריקה שמאלה של 4 מנדטים או אחת מהמפלגות החרדיות (יהדות התורה שיתפו פעולה מצוין עם חנין, יחימוביץ' והורביץ בחקיקה חברתית).
מה הסבירות שכל זה יקרה? ובכן, היא תהיה נמוכה יותר אם חבריי השמאלנים יעסקו בלשבת ולקטר עד יום הבחירות, או בלריב על שטויות.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שי כהן   ביום 22 בדצמבר 2012 בשעה 19:37

    מסכים ביותר.
    רוצים לתרגם לפעולה? הערב נתניהו מתראיין בשלושה ערוצים – הנה סרטון של 52 שניות שמרה פשוט וברור שהוא שקרן
    צפו והפיצו – שום דבר עוד לא סגור
    http://youtu.be/St0NfOzWRKo

  • מיכאל לינדנבאום   ביום 22 בדצמבר 2012 בשעה 23:03

    אכן מצער מאד לראות את דרור פויר "מתחרפן" בצורה כזאת.
    מה עובר עליו?יאוש או התקרנפות?

  • שוקי גלילי   ביום 22 בדצמבר 2012 בשעה 23:06

    לא חושב שפויר התחרפן לא נראה לי שהוא מיואש והוא בטוח לא מתקרנף. סביר יותר שהוא מנסה להוכיח איזו נקודה. למשל, שהעיסוק בהשמצת ביבי נעשה חשוב יותר לכמה אנשים בשמאל מהניצחון בבחירות.

  • מיכאל לינדנבאום   ביום 22 בדצמבר 2012 בשעה 23:41

    שוקי לילה טוב,
    קשה מאד להשמיץ את ביבי.פשוט ,כל מה שנכתב ונאמר עליו נכון.
    באירופה הוא "מפורסם" כbullshitter,ובארץ הפריט אותנו,הפך אותנו למובטלים ללא כל הכנסה,ופגע לבסוף בפנסיה שלנו,והפך את הגיל המבוגר לסיוט.

  • אלעד   ביום 22 בדצמבר 2012 בשעה 23:44

    זה מאמר עצוב של בנאדם שהתייאש, וזה מה שביבי והחסידים השוטים שלו מקווים שיקרה כל הזמן: שנתייאש

  • ברונו   ביום 23 בדצמבר 2012 בשעה 2:10

    גם אתה צריך קצת לחשוב לפני שאתה כותב. יש לי שאלה – למה ששלי או ציפי ירצו פרטנר שמראש מצהיר שגם אותן יצטרך להעיף/להחליף ברגע שיגיעו לראש הפירמידה – האם זו המטרה? – להיות מטרד קבוע ומשעמם – האם אין מטרות גדולות מזו? ראייה רחבה יותר – "פוליטיקה"? ובכלל מי הפך את השמאל הקיצוני לחכם יותר או טוב יותר שהצהרה מעין זו היא אינה יותר משחצנות טהורה של אנשים שאין להם מה להציע באמת מלבד וכחנות ופסימיות? אותן תכונות שחילחלו במשך שנים למצביעי השמאל ה"מתון" והביאו לאחוזי הצבעה כה נמוכים וויתור הלכה למעשה על השלטון במדינה

השאר תגובה