מה יקרה ביום הבחירות

בניגוד למה שאפשר אולי להבין בטעות מהכותרת – אין לי יומרות לנבא במדויק את תוצאות הבחירות. בכל אופן, אפשר לצייר כמה תסריטים אפשריים שמהם נובעות גם המסקנות, מה כדאי לכל אחד מאתנו לעשות עד ליום הבחירות. 

המסורת היהודית – על זה שמעו רבים – אומרת שמאז החורבן ניתנה הנבואה לחרש, שוטה וקטן בלבד. לא רבים מכירים ציטוט אחר מהגמרא: שנביאי ישראל לא ניבאו על מה שיהיה אלא על מה שראוי להיות.

בלי להיכנס לפרשנות המורכבת של המשפט הזה, אנחנו יכולים להסכים על כמה דברים. ראשית, שכדאי להיות ספקנים כשמישהו טוען שהוא יודע "מה יקרה". שנית, שחיזוי של העתיד על בסיס מה שידוע לנו מהעבר, מתברר ככושל לעיתים לא נדירות.  ושלישית, שיש לנו השפעה על העתיד.

לכן, פחות מעניין לנסות לחזות מה יקרה ויותר מעניין להשפיע על מה שיקרה.

מגמות, לא מנדטים

נתוני הסקרים בהם אנחנו מוצפים בשבועות האחרונים מציגים תמונה עגומה, אבל כדאי לתפוס אותם בקונטקסט הנכון.

הסוקרים מתמודדים הפעם עם אתגרים מורכבים. שיעור גבוה מאד של נשאלים שלא מוכנים להשיב, מה שעלול לפגוע באמינות המדגם; שיעור גבוה יחסית של מתלבטים (לפחות 20% לפי התבטאות אחרונה של מינה צמח) שאת קולותיהם קשה יותר "לפענח" מבעבר. בין השאר כי הפעם (שוב, לפי הסוקרים) יש שינוי בדפוסי ההצבעה שלא מאפשר להיעזר בנתונים על הצבעות עבר.

במערכות בחירות קודמות הסקרים הצליחו לשקף את המגמות, אבל הציגו מספרים שונים מאד מהתוצאה הסופית (למשל, ב-2006 כל הסקרים העניקו לקדימה 7-9 מנדטים יותר ממה שקיבלה בסופו של דבר).

לכן, אם אפשר ללמוד משהו מהסקרים הנוכחיים, זה בעיקר את המגמות המובהקות: החלשות עקבית ומהירה יחסית של הליכוד-ביתנו; עזיבה של מצביעים מהנ"ל ימינה בעיקר, אבל גם מעט למפלגות המרכז; פוטנציאל לכניסה של 2 ואפילו 3 מפלגות חדשות, שאינן מזוהות עם אף אחד מהגושים; תנועה די נמרצת של מצביעים בין מפלגות המרכז והשמאל לבין עצמן, אבל לא ימינה.

למה אפשר לצפות?

מהמגמות הללו ובהתבסס על הנתונים (הבעייתיים) של הסקרים שבידנו, אפשר לגזור כמה תסריטים אפשריים. בחלקם ביבי נתניהו יוסיף להיות ראש-ממשלה, אבל לא בכולם. כמובן, במציאות הישראלית הפריכה די בסנסציה עיתונאית אחת – מדינית, בטחונית, פלילית או אחרת – כדי לטרוף את הקלפים.

בכל אופן, במסגרת מה שאנחנו יודעים כבר אחד התסריטים הסבירים בעיניי, הוא זה:

  • בדומה לקדימה ב-2006, הליכוד-ביתנו תמשיך לאבד מנדטים למפלגות הימין והמרכז ולש"ס עד יום הבחירות, ותרד לאזור ה-25-30 מנדטים.
  • בדומה ל-2009 תהיה לקראת הבחירות תנועה חזקה של מצביעי מרכז ושמאל אל המפלגה הגדולה בגוש (נכון לעכשיו זו מפלגת העבודה, אבל זה עוד יכול להשתנות), שתגדיל את כוחה לאזור ה-20-25 מנדטים. בליכוד-ביתנו ינסו ליהנות מאפקט דומה עם מפלגות הימין, אבל בינתיים המצביעים נעים בכיוון ההפוך.
  • מעבר של 2-5 מנדטים בין הגושים וכניסה של 2-3 מפלגות בנות 2-3 מנדטים כל אחת, ייצרו מפת גושים חדשה: שני גושים בני 40-45 מנדטים כל אחד, ועוד 30-40 מנדטים של מפלגות שישבו בכל ממשלה או לא ישבו באף ממשלה.

בתסריט הזה תוצאות הבחירות ייקבעו בעצם רק במו"מ הקואליציוני.

למה מותר לקוות?

המצביע הישראלי אוהב תוצאות חד-משמעיות, מת על מהפכים ויש לו דעות מוצקות על מי ראוי ולא ראוי לשבת בקואליציה. ברוב התסריטים, הוא צפוי להתאכזב.

ניצחון גורף של אחד מהצדדים בבחירות האלה, אומר הרכבת ממשלה ללא הליכוד-ביתנו ומפלגות הימין (אבל כנראה כן עם ש"ס) או הרכבת ממשלה ללא העבודה והתנועה (וגם כן עם ש"ס). לפי הנתונים והמגמות הקיימים, הקמת ממשלת אחדות או קואליציית מרכז (ליכוד, עבודה ומה שביניהן) ללא מפלגות הימין והחרדים, השמאל והערבים, נראית כתסריט סביר לפחות באותה מידה.

למרות הרתיעה של מצביעי השמאל מהרעיון הזה, קואליציה בראשות נתניהו ויחימוביץ' (לאו דווקא בסדר זה) כנראה עדיפה מקואליציה בראשות נתניהו, ליברמן, בנט ובן ארי (לאו דווקא בסדר זה). ומה לגבי קואליציית שמאל-מרכז ללא הליכוד-ביתנו? מה יהפוך אותה לאפשרית?

ובכן, כדי שזה יקרה צריכים להתקיים לפחות חלק מהתנאים הבאים, בנוסף למגמות שכבר הוזכרו:

  • שיעור הצבעה גבוה במיוחד בשמאל. לפי נתונים שונים שפורסמו, הוא יכול להיות שווה 5-7 מנדטים נוספים לגוש.
  • גידול משמעותי בשיעור ההצבעה במגזר הערבי. משקלו של המגזר למעלה מ-20 מנדטים שהם קרוב לפי שניים מהייצוג שלו בכנסת ובסקרים. תעשו את החשבון.
  • חציית קווים של ממש ומעבר של כמה מנדטים מהימין למרכז (מעבר של 5-6 מנדטים כבר מספיק כשלעצמו לטריפת הקלפים).

מה אפשר לעשות

בפוסטים הבאים.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ערן   ביום 30 בדצמבר 2012 בשעה 18:07

    בעיה קשה היא התבוסתנות הבילד-אין של אנשי השמאל, שרבים מהם – כולל כאלו שהיו פעילים במחאה – מעדיפים לילל שהשיטה רקובה ולכן הם מעדיפים לא להצביע לאף אחד, וכך דופקים את האינטרסים של עצמם (ושלנו). יותר מדי בטוחים שנתניהו גם כך ניצח או מוצאים סיבות עלק אידיאולוגיות לא להשתתף בהצבעה, כאשר ללא ניסיון לנצל את הכוח הדמוקרטי שכבר יש לנו, איזו זכות יש לנו להלין אחר כך?

  • שוקי גלילי   ביום 30 בדצמבר 2012 בשעה 20:02

    לצערי אתה צודק.

  • מיכאל לינדנבאום   ביום 31 בדצמבר 2012 בשעה 10:00

    קואליציה בראשות ביבי ובשיתוף העבודה תהיה קואליציה ניאו-ליברלית,שתמשיך בהפרטות ובהרס מדינת הרווחה.אני לא מאמין שדבר כזה אפשרי או רצוי.שלי לא תבגוד באג'נדה הסוציאל-דמוקרטית,ולא תהיה עלה תאנה לממשלה ריאקציונית.

  • שוקי גלילי   ביום 31 בדצמבר 2012 בשעה 13:53

    מצד אחד, הרבה אנשים שאני מכיר לא יצביעו למישהו שאולי ישב עם ביבי בממשלה. מצד שני, אם הבחירה תהיה בין קואליציית ביבי-בנט-בן ארי לקואליציית ביבי-ציפי-שלי, אני חושב שרובנו נעדיף את האפשרות השנייה.

    אף קואליציה שתקום אחרי הבחירות לא תהיה אידיאלית, אבל אני חושב שיהיה הבדל – גם בנושא המדיניות הכלכלית וגם בנושאים אחרים – בין ממשלת ליכוד-ימין קיצוני לממשלת מרכז שהליכוד אולי יהיה חבר בה ואולי יעמוד בראשה. כמובן שהאופציה הכי טובה היא שהליכוד ומפלגות הימין לא יהיו בממשלה, והאופציה הזו עדיין קיימת.

  • מיכאל לינדנבאום   ביום 31 בדצמבר 2012 בשעה 17:51

    כולי תקווה ששלי תהיה ראש הממשלה הבאה שלנו.
    במידה ושזאת תהיה ממשלת ביבי זאת תהיה ממשלת אסון ניאו-ליברלית והמערך לא יהיה קישוט לפושעי ההפרטה.

השאר תגובה