האם מדינת ישראל שונאת עצמאים?

מגזר העצמאים ועסקים הקטנים משלם יותר מיסים, זכאי לפחות תנאים סוציאליים וקורבן של הרבה יותר בירוקרטיה. לפעמים נראה כאילו המדינה ממש מתאמצת למנוע יזמות, בניגוד מוחלט להצהרות של קברניטי המשק היום ובמשך השנים. חלק מהבעיה נעוץ בתדמית השגויה של העובד העצמאי.

זה מתחיל בתדמית – העצמאים נתפסים לעיתים קרובות כמצליחנים, אדונים לעצמם, אנשים מוכשרים שחיים את החיים הטובים אחרי שהשתחררו מכבלי המעסיקים, מרוויחים טוב וזמנם בידם, פטורים מדאגות וכו'.

בפוסט "יום בחייו של עצמאי" סיפקתי כבר הדגמה אנקדוטלית עד כמה הדימוי הזה תלוש מהמציאות. כלומר, נכון שלהיות עצמאי מאפשר גמישות שלא קיימת אצל שכירים.

מצד שני, לעצמאות יש מחיר – ובמדינת ישראל הוא נוטה להיות  גבוה במיוחד.

ראשית, עצמאים לא נהנים מהביטחון ומהזכויות הסוציאליות שיש לשכירים. ההכנסות שלהם לא תמיד יציבות – יכולים להיות חודשים טובים מאד וחודשים רעים מאד, ובמקרה של פציעה או אובדן ימי עבודה זכויותיהם מצומצמות ומעורפלות בהשוואה לשכירים. הם לא זכאים לימי מחלה, חופשה, הבראה, פיצויים וכו' (זכויות ששוויין המצטבר הוא 30-40% מהשכר).

עצמאים גם נאלצים להקדיש כסף או זמן עליו איש לא משלם, כמובן, לפעילויות שהשכיר פטור מהן לגמרי – השגת לקוחות, ניהול ספרים, דיווח לרשויות המס, גבייה וכו'.

המדינה משתדלת להקשות

המדינה, מצדה, טורחת להערים על העצמאי קשיים מיוחדים, שמעוררים ספק לגבי כנות ההצהרות בדבר החשיבות של עידוד יזמות ועסקים קטנים. בראש ובראשונה: היא גובה מהעצמאי כמעט 10 אחוזים יותר ע"ח ביטוח לאומי ומס בריאות. זה מאיר באור אחר את הסיסמא החביבה על פקידי האוצר כשהם מביעים התנגדות, למשל, להגדלת שיעור המס על שכירי האלפיון העליון: שצריך ש"רוב הכנסתו של אדם תישאר בידו".

רק כדי לסבר את האוזן, מדרגת המס המקסימלית שמוטלת ב-2013 על שכירים ועצמאים היא 50% ויחד עם 16.72% ביטוח לאומי ומס בריאות שהעצמאי משלם נשארים לו רק קצת יותר מ-35 אג' על כל שקל נוסף שירוויח. בערך 10 אג' פחות משכיר שמרוויח בדיוק אותו הדבר.

שקר ההוצאות המוכרות

כמובן, מי שמגיע למדרגת המס המקסימלית – מצבו טוב. הבעיה היא שגם עצמאי שמרוויח 5000 ש"ח לחודש משלם יותר משכיר מקביל. תיאורטית, ההכרה בהוצאות שונות על-ידי מס הכנסה אמורה לאפשר לו למחוק חלק מהמס הנוסף, וזה לעיתים התירוץ שמשתמשים בו כדי לנמק את שיעור המס הגבוה.

ברור שמדובר בשטויות. טכנית, גם שכיר יכול להצהיר על הוצאות שהוציא לצורך יצירת הכנסה ולקבל הכרה בהן בדיוק כמו עצמאי. העניין הוא שההכרה בהוצאות לא מכסה את ההוצאה, רק מקזזת ממנה מס.

נסביר באמצעות דוגמא: עצמאי שהוציא 1000 ש"ח ומצהיר עליהם כהוצאה מוכרת, יקבל זיכוי לפי המס השולי שלו. אם הוא עומד על 30%, אז העצמאי יוכל לשלם 300 שקלים פחות מס. מצד שני, הוא עדיין הוציא 700 שקלים שהשכיר לרוב לא נדרש להוציא ואותם לא מחזירים לו. לכן, בסופו של דבר, ההכנסה הפנויה של העצמאי בתנאים דומים תהיה בדרך-כלל קטנה יותר מזו של השכיר, אלא אם כן יש לו רואה חשבון ממולח במיוחד.

גם עסקים קטנים

אין הסבר ממש טוב מדוע שעצמאים ישלמו יותר מס משכירים ושכירים יותר מחברות. תיאורטית, ברגע שעצמאי גדל מספיק הוא יכול לרשום חברה וליהנות מההטבות המפליגות מהן נהנות החברות, בראשן מס בשיעור של 25% בלבד (אלא אם אתה תאגיד ענק שמשלם 5% ופחות).

כמובן, 25% מהשקל הראשון זה הרבה יותר (משכירים ועצמאים כאחד) עבור עסק קטן. זה הופך משתלם ברמות ההכנסה הגבוהות, בהן העסק עדיין משלם 25% ולא 50% ויותר.

לכן נטל המס על עסקים קטנים, כמו על עצמאים, הוא לעיתים קרובות גדול יותר מאשר על עסקים גדולים ומבוססים. אותם עסקים שיכולים להרשות לעצמם להעסיק מנהלי חשבונות במשרה מלאה, לבצע תכנוני מס אגרסיביים, לשלם על שירותי ביקורת פנימית ולבצע ניהול סיכונים מסודר. זה עולה הרבה פחות מאשר ממש לשלם מיסים.

התשלום על בסיס מזומן

"קברניטי המשק" נוהגים לעיתים קרובות לדבר על עידוד יזמות ועל כך שעסקים קטנים הם ממנועי הצמיחה החשובים של המשק, וכדומה. ברור שהמדיניות במשך השנים הייתה בכיוון הפוך – של לדכא את היזמות ולהקשות עליה, אלא אם כן היא מגובה בכסף גדול.

שיפור משמעותי אחד שהושג כאחד מפירות המחאה ב-2011, היא האפשרות לשלם מע"מ על בסיס מזומן, כלומר להעביר את המע"מ על ההכנסות רק אחרי שהתקבל (במקום בדיווח התקופתי, שבתנאי התשלום הנפוצים של שוטף + 60 מתרחש 15-45 יום לפני התשלום. כך, באופן אירוני, העצמאי מספק אשראי ללקוח שלו ולמע"מ).

תיאורטית, עצמאים יכולים היום לדרוש את כספם ורק אחרי שהם מקבלים אותו להוציא חשבונית מס קבלה ולדווח למע"מ. מעשית, בהרבה ארגונים בישראל לא מוציאים תשלום לפני שיש חשבונית והחישוב של תנאי התשלום הוא החל מקבלת החשבונית. לו המדינה באמת רצתה לעזור לעצמאים היא הייתה מתאמצת יותר לאכוף את התקנה החדשה.

לחשוב אחרת על העצמאים

נחזור רגע למקום בו התחלנו – התדמית השגויה של העצמאים.

כשעצמאי מרשה לעצמו להתלונן, תמיד יהיה מי שיגיד לו "למה לא תחזור להיות שכיר?". לפעמים זה נאמר בצורה של הטפה, מתוך ראייה שהעצמאי בעצם מפונק ומתעקש לא להיות שכיר אבל לא מוכן לקחת אחריות על ההחלטה שלו.

במציאות, חלק גדול מהעצמאים בחרו בדרך הזו כמעט בלית ברירה. למשל, כי התקשו למצוא עבודה כשכירים שתהלום את יכולותיהם ונסיונם. בין העצמאים שעובדים בביתם, אפשר למצוא שיעור גבוה של אנשים מעל גיל 40, אמהות צעירות, חולים במחלות כרוניות, וכו' – אנשים שהאפשרויות שלהם כשכירים מצומצמות ו/או שקשה להם לקבל את התנאים הדרושים להם במקומות עבודה "רגילים".

ומצד שני, עבור רבים המעבר לעבודה כעצמאים היא הדרך לקבל חלק גדול יותר מההכנסה שנובעת מהעבודה שלהם. כשהם מוותרים על המעסיק כמתווך, הם יכולים להציע שירותים זהים במחיר נמוך יותר, ועדיין להשתכר טוב יותר, כך שכולם מרוויחים – מזמין העבודה, מבצע העבודה והמשק.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ניקי   ביום 8 במאי 2013 בשעה 22:30

    ורציתי רק להוסיף סטטוס, כמעט פוסט, שכתבה חברה טובה, עצמאית, על איך שזה נראה כשאת לא רק עצמאית במדינת ישראל, אלא גם אשה שהעזה, ברוב חוצפתה, ללדת:

    https://www.facebook.com/YairLapid/posts/528905290501160

  • יורם   ביום 19 במאי 2013 בשעה 0:06

    ויש עוד סוג של שכירים: כאלו שפשוט אין להם איפה להיות שכירים, כי השוק לא מאפשר כמעט משרות בתחום. ביניהם אפשר למצוא מעצבים גרפיים, עורכי סרטים ועוד מקצועות בהם נהוג לעבוד עם פרי לאנסרים כמעט באופן בלעדי.
    בעבר הקמתי ונהלתי קבוצת מחאה בפייסבוק שעסקה בתנאי התשלום ההזויים של עצמאים, שנאלצים לחכות שלושה חודשים ויותר לשכר על יגיע כפיהם ונוהגים בהם כאילו היו טייקונים נותני אשראי (מתוך חזות שקרית של "הסכמה מרצון" לכאורה של העצמאי).
    התייאשתי, התעיפתי, פרשתי. פניי כפני המחאה של 2013: דהויה ושחוקה.

השאר תגובה