המרדף אחר החלום
החודש, אחרי כמעט שש שנים של פעילות, netמגזין החזיר את נשמתו לבורא.
בתור המייסד והעורך הראשון (2000-2004), הייתה שמורה בלבי פינה חמה למגזין הזה, ומותו בטרם עת כמובן ציער אותי. בפוסטים נוספים, אפרסם מחדש כמה טקסטים שפורסמו בו במשך השנים, ואכתוב עליו עוד דברים. בפוסט הזה, רציתי קודם כל לחלוק לו כבוד אחרון ולומר עליו כמה מילות הספד.
***
netמגזין יצא לאור לראשונה בספטמבר 2000. הצוות שעמד מאחוריו, הורכב ברובו
מאנשי PCמדיה ז"ל (1996-2000), המגזין שערכתי לפניו (ושבעתיד בטח נדבר גם עליו). PCמדיה, המגזין והחברה (שהוציאה בישראל גם את PC Magazine), זכו להצלחה נאה בימי הבועה. כל-כך נאה שהשותפים בחברה החליטה שהם רוצים להיפרד – שני הצדדים האמינו שלבד הם יעשו את זה טוב יותר, ולא יצטרכו להתחלק בהכנסות.
בשבילי, זו הייתה כמובן ההזדמנות לעשות המגזין. מגזין הטכנולוגיה האולטימטיבי, וההכי הורס ומעניין וחדשני.
האנשים הכי הטובים
וכך, ערב המיתון הקשה ביותר בתולדות ישראל, יצא netמגזין לדרך, עם קונספציה חדשה ועם צוות מדהים של אנשים מאחוריו. ביניהם העורך הראשי יהודה אלידע; איש הפרסום יצחק (ספי) יוספי; יובל שרון ושרה קטן במחלקת המנויים – כל אחד מהם, ללא ספק, איש המקצוע הטוב ביותר בתחומו בישראל.
לצדי, בתפקיד עורך-המשנה, עמד ינאי (השם המלא שמור במערכת), כותב, עיתונאי ועורך בחסד וכדור הרגעה לעת
מצוא. והיה לנו את צוות כתבי הטכנולוגיה הטוב ביותר שהיה מעולם בישראל. ביניהם: אבי וייס, רועי שלומי (ידיעות אחרונות), צחי הופמן (מעריב, נענע) עופר שמואלי (ידיעות בעבר, היום יועץ עצמאי), דן פרידמן (ynet), נח הורניק, ארז שרמר, צורי שמר (מעריב), עו"ד אייל גונן, אמיר גולן, גד מאיר.
כיבדו אותנו בהשתתפותם גם כוכבים כמו משה פרסטר, נירמו, שחר בצלאל ועמית בר-ניר (שני האחרונים, לטעמי, הכותבים המעניינים ביותר שהיו בתחום הזה בישראל, ושניהם למרבה הצער לא כותבים היום).
עם הזמן, הצטרפו אלינו כמה תותחים כבדים כמו: גילי סופר (מסע אחר, ynet, ורבים אחרים), גדי שמשון (וואלה, נענע, ידיעות, בלייזר, אגו, פיסי מגזין, NRG, דירקטוריון תפוז, וסליחה אם שכחתי), שמוליק שלח (NRG, גלובס) ומתי כוחיי (שעד היום לא מבין שהוא היה בעצם חלק מהמערכת, בתור התחקירן הראשי של מדור "מגניב ברשת").
היינו קבוצה של שחקני נשמה, עם חזון ועם אמביציה אחת: לעשות משהו טוב.
השנים הרעות
הגיליון הראשון היה איום ונורא. הבטחנו משהו שונה לגמרי, ואכן הצלחנו להוציא תחת ידינו
ערימת תכנים מפוארים מעוצבים וכרוכים יחד. אבל משהו שם לא עבד, והוא לא נראה טוב מספיק. עברו חודשים עד שהתחלתי להרגיש ממש טוב בקשר אליו – למרות שכבר בדרך לשם, המגזין החדש קבע סדרה של הישגים חסר תקדים: 1500 מנויים לפני שיצא לאור הגיליון הראשון, וכ-3000 מנויים ועוד כ-1500 עותקים נמכרים בדוכני העיתונים לקראת הגיליון החמישי.
אבל לפני שהספקנו להיכנס לאופוריה, שקעה המדינה לתוך משבר כלכלי קשה. השנים 2001-2002 היו קשות, כלכלית ופסיכולוגית. היו קיצוצים, חברים טובים עזבו, והייתה תחושה של מאבק הישרדות בלתי נגמר. בתקופה הזו יצרנו בהדרגה שיתופי פעולה תוכניים ועסקיים עם ידיעות אחרונות, ynet, גלובס, בזק בינלאומי, וגורמים אחרים. הצלחנו לשמור ראש מעל למים, ובתקופה שבה הצטמצם מספר עיתוני המחשבים בישראל מכ-20 ל-6 בלבד, השניים שלנו הצליחו להישאר בין ה-6.
בזמן הזה, הכתבים נתגלו גם כחברים. הם עשו עבודה מסורה, תמכו כשהיה צריך, והסכימו לסבול את האישיות הנוראית של העורך שלהם, שרדה בהם ביד ברזל וכמעט העמיד אותם אל הקיר על כל איחור של דקה וחצי בדדליין (ואמר להם על כל דבר "כתוב לי על זה כתבה").
ממשיכים הלאה
צלחנו את השנים הקשות ביותר של המיתון עם ראש מורם אבל בקומה שפופה. 2003
כבר הייתה שנה של תקווה שבה חזי, איש הכספים הממולח של החברה כבר חייך מדי פעם. הצטרפו אלינו כשרונות חדשים (אחת מהם, שרית הכהן, קולנוענית שהסכימה לרגל המיתון ללכלך את ידיה בטלמרקטינג היא כיום מנהלת שיווק ב-SBC). אבל אחרי שלוש שנים מתישות הייתה לנו הרבה פחות רוח במפרשים.
רכישת המגזינים על-ידי SBC בתחילת 2004 הייתה בשביל כמה מאתנו הזדמנות להמשיך למקומות אחרים בחיים. אני עוד ליוויתי את התהליך, ופרשתי רק ביוני 2004 אחרי שמצאתי מחליפה. אבל בסופו של דבר, אחרי כמעט 8 שנים בכסא העורך הרגשתי שבאמת מיציתי את העניין הזה של לצעוק על אנשים בטלפון שאם הכתבה לא אצלך תוך חצי שעה אתה מפרק אותם. ושל לעשות שביתות איטלקיות מול המשרד של המנכ"ל כשצ'קים מאחרים לכתבים. או של להיות פקידת הת"ש של כתריסר אנשים, מבית ומחוץ, שמשום מה הגיעו למסקנה שאני דמות סמכותית.
בתקופה הזו, אמרו לי אנשים מהסביבה הקרובה שאם אני אלך – המגזין ילך. אני, הייתי נחוש בטענה שאפשר לנתק אותו מהמכשירים והוא ימשיך לחיות – מה שחשוב באמת זה הכותבים. וגם טרחתי להשאיר אחריי את רויטל זילונקה, עורכת משקיענית ואיכפתית, שקפצה ראש באומץ לתוך המים העמוקים האלה (בכל זאת, מגזין שהחליף מו"ל, עיצוב, נייר, אנשי מכירות, שירות לקוחות, ועכשיו גם עורך).
בשנה האחרונה עוד הספיקה לשבת בכסא העורכת מיטל שרון, עוד בחורה חריפה, שהצליחה לעשות בקור רוח מופלא את מה שאני עשיתי פעם על כדורי הרגעה.
החלום ושברו
הסגירה של netמגזין לא הפתיעה אותי. את הניתוח המלא של הנסיבות אני משאיר
לפעם אחרת. בכל אופן, אני יכול רק להסיר את הכובע בפני מחליפותיי ובפני הכתבים, שחלקם כשרונות חדשים שהצטרפו אחרי תקופתי, ובפני טל חבר שעיצבה את המגזין בשנתיים האחרונות. הם עשו עבודה טובה, המגזין היה טוב, והייתה לו זכות קיום מבחינה תוכנית ועסקית.
netמגזין לא היה המוצר העיתונאי / המגזיני היחיד שהלך לעולמו למרות שיכול היה לחיות חיים ארוכים וטובים. אבל הוא היה היחיד מסוגו מהרבה אספקטים:
א. למעט בשנה הראשונה, שבה היו לנו זכויות על חומרים מערכתיים של Yahoo! Internet Life, המגזין הזה הורכב מ-100% של חומרים מקוריים, של כותבים ישראלים. זה היה מגזין המחשבים המודפס היחיד בישראל שהצליח לעשות את זה, ולעשות את זה עם תוכן ברמה הכי גבוהה שאפשר. בלי להפוך למסלקה של הודעות לעיתונות ובלי לחפש פראיירים שיכתבו חינם.
ב. זה היה המגזין הראשון בתחום שלא פנה לנישה, אלא ניסה לדבר לכל מי שטכנולוגיה מעניינת אותו או משפיעה על החיים שלו – לא רק גיקים קשים, אלא גם אנשים שאוהבים לגלוש. לא רק גולשי HWzone ו-Tom's Hardware אלא גם אנשים שרצו לדעת איזה מדפסת לקנות. גם ניסיתי, לצערי בהצלחה חלקית, להגדיל את שיעור הנשים בין קוראי המגזין (עיתוני מחשבים, באופן מסורתי, נקראים בעיקר על-ידי גברים).
ג. זה היה מגזין הטכנולוגיה הראשון בישראל (או השני אם סופרים את גאדג'טס עה"ש),
שהגדיר את עצמו ככזה שעוסק בטכנולוגיה כ"Lifestyle". לכן יצאנו את גבולות המיינסטרים, ועסקנו לא רק בברזלים ובחלונות. שילבנו חומרים סמי-טכניים עם כתבות מגזיניות וחומרים פופולריים עם סגנון אינטליגנטי של אנשים שבאמת יודעים לכתוב.
הצלחנו לעשות מגזין שאנשים קראו אותו ליד המחשב, בחדר-השרותים, במיטה או במשרד. מגזין שעזר לאנשים לקבל החלטות, לגבש דעה, להתעניין, להתעצבן, לצחוק, לשלוח מכתב שאומר "אתם ענקיים!".
לא הצלחנו לשחק אותה בגדול, להגיע למאות אלפי קוראים, לקנות את המתחרים ולהיות Wired מקומי, למרות שאני באמת מאמין שבנסיבות אחרות יכולנו לעשות את זה.
אבל netמגזין לא יהיה זיכרון כואב. כבר עכשיו הוא זיכרון מתוק. ולו בגלל עשרות-אלפי השעות שבהן הוא אפשר לי לעבוד עם אנשים נהדרים. ולכתוב לקוראים נהדרים, שפרגנו והאמינו והרגישו לפעמים ממש כמו חברים שלנו.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו גם כדי להודות לקוראים האלה, וגם כדי להודות לכל מי שלקח חלק במלאכה הסיזיפית אך מענגת של המרדף אחר החלום. כמו שאמר גדי שמשון, בכתבה האלמותית משנת 2001: נגמר? זה רק התחיל.
***
תודה מיוחדת לעוד כמה מיוחדים אנשים שלא הזכרתי פה: איילת גנדלר, גדי מונסה, יובל דרור, תמי, עודד ונדב אלידע, יקיר שילין. ואם שכחתי מישהו אז תזכירו. והכי תודה, לחברה שלי יונית מוזס, שעזבה את עבודת הקודש האקדמית כדי לתרום מדי פעם תרגומים משובחים, ביקורות ספרים מפולפלות, סיוע נפשי ועוד.
תגובות