לבנון: לאן הולכים מכאן?

הייתי מגדולי המתנגדים לנסיגה מלבנון. לא בגלל שחשבתי שצריך להישאר שם, אלא בגלל הצורה המבישה בה יצאנו משם. נדמה לי שזה היה אנטואן לאחד שאמר שנהיה "המצורעים של המזרח התיכון". מי יסמוך עלינו אחרי שנטשנו בצורה כזו את צבא דרום לבנון וברחנו באישון לילה.

בהזדמנויות שונות אמרו, כמעט כל מי שדיברו על הנסיגה מלבנון, שבסך-הכל מדובר בסיפור הצלחה. קודם כל, כי מספר ההרוגים בלבנון ירד. ההרוגים "שלנו", כמובן, כי אצלנו סופרים הרוגים רק אם הם ישראלים, רצוי יהודים. נדמה לי שזה זמן טוב לחשוב על העניין מחדש על רקע הארועים האחרונים.

***

קשה שלא לחשוב על הדמיון הגדול בין ההכרזות של ברק ב-99' לאלו של אולמרט ב-2006. אהוד ואהוד. הרבה הבדלים – אולי אפילו יותר הבדלים מאשר דמיון – אבל אותן הבטחות חסרות שחר לשינוי מהיר במפות, ואותו כישלון רווי דם.

אישית, המצב הנוכחי מעמיד אותי בסיטואציה מגוחכת עוד יותר, כי בינתיים הספקתי להיות תומך נלהב בפרץ ובמפלגת העבודה, שגם הם לוקחים חלק בפארסה הזו.

אבל עזבו את הכישלון שלפני, זה שמוביל למלחמה – השאלה החשובה היא מה יקרה אחרי. כיצד מסיימים מצב כזה. מה נעשה אחרי ההפצצות והביקורת הבינלאומית והתאונה בסגנון כפר כנה שהרי בטוח תתרחש. בוקר אחד נקום ונקרא שצה"ל הרג בשוגג מאה, אולי מאתיים, אנשים, נשים וילדים. אלו דברים שקורים במלחמה. אז מלבד, נניח, שיקום כושר ההרתעה של ישראל – איזה רווח אפשר להשיג מהמתקפה בלבנון? איפה היא תסתיים? כיצד נדע שהגיע הרגע להסיג את הכוחות?

***

24 שנים עברו מאז מבצע של"ג. כשמונים את השינויים, מעריכים את ההתפתחויות, אומדים את מצבנו במערכה הבלתי נגמרת נגד לבנון ובסכסוך הבלתי נגמר עם הפלסטינים, קשה שלא להסיק: לא התקדמנו.

אני לא מנסה לומר מה צריך לעשות, אבל אני חושב שאפשר – אולי אפילו צריך – לומר מה לא כדאי לעשות. ודי ברור שלא כדאי להמשיך בדרך בה הלכנו במשך השנים האלה. אנחנו פשוט לא מגיעים לשום מקום.

אני לא חושב שצריך לקפל את הפקלאות, ולא טוען שהושטת יד בלתי מתפשרת לשלום היא הפתרון. אבל גם בניהול של סכסוכים ומלחמות אנחנו נכשלים כשלון חרוץ, וכשלון של דוקטרינה אומר שצריך להחליף אותה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • וורדפרס ‹שגיאה

    באתר זה אירעה שגיאה קריטית.

    מידע נוסף על ניפוי תקלות בוורדפרס.